בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | על כנות וטקס

דווקא הריטואל מקבל את הקרע והסתירה הרבה יותר מגילוי הלב, שחותר לשעבד מערכות קיום שונות למסגרת אחת

תגובות

טקסים היו קשורים אצלי תמיד, כבר בימי הילדות, בתחושה חגיגית של בלוף. מצד אחד, צועדים בסך בחולצות כחולות באחד במאי, גולדה מאירסון בראש התהלוכה, עד שמגיעים ל"תערוכה" בצפון העיר, ושם נואם רובשוב, ולהקת מחוללות גוללת את האבן מפי הבאר. מצד שני, לוקחים אותי השכנים ל"כל נדרי", אמות הספים של בית-הכנסת רועדות לשמע ההיתר להתפלל עם עבריינים, ואז אני מעיף מבט ימינה ורואה את החנווני מפינת הרחוב, רמאי ידוע, והוא מכה על חטא בהתלהבות גדולה ופוזל לצדדים. כך התגבשה אצלי מוקדם מאוד תמונת הטקס נוסח הכיכר האדומה, אבל גם הניגוד המוצק: טקס וכנות. אם יש טקס - אין כנות, אם יש כנות - אין טקס.

עד שנתקלתי לפני ימים אחדים בשורות האלה:

"אפשר להבחין בשתי צורות של המלים ?אני אוהב אותך'. הווידוי הרגשי של הצעיר המאוהב שייך למודוס של הכנות. ברור שיש לנו ספקות, כמו תמיד כשמדובר בשפת הכנות - אולי הוא סתם מנסה להכניס אותה למיטה. או אולי הוא באמת כן, וכיוון שקבע את ה'כמו שהוא' של אהבתו, לא ירגיש לעולם צורך לחזור על המלים האלה, אפילו במשך שנים רבות של נישואים. אפשר שלא יחזור על המלים האלה גם משום שאינו חווה בכנות אותו סוג אהבה שחווה כש'התאהב'. מצד שני, יש גם ?אני אוהב אותך' טקסי, שהבט הביצוע שלו (ההבט הפרפורמטיבי) חשוב יותר ממובנו. מפני זה אפשר לחזור עליו שנים רבות באוזני אותו אדם עצמו. כשאתה עושה זאת, אינך מוסיף אף טיפת מידע שלא היתה ידועה, אלא אתה עורך טקס, לא שונה הרבה מתפילה".

הקטע הזה, בנוסף על כמה ביטויים שלא הבנתי (מה זה ה"כמו שהוא" של אהבתו? מה זה "המודוס של הכנות"? מה זה "ההבט הפרפורמטיבי" של "אני אוהב אותך"?), גרם לי בכלל להרמת גבות ספונטנית. מה פתאום הפקפוק הזה ב"אני אוהב אותך" הנרגש והכן? מה פתאום ההתפעלות מאמירת "אני אוהב אותך" מן הפה ולחוץ, "אני אוהב אותך" פורמליסטי וריק? הדברים האלה לא מתיישבים כלל עם כל מה שגדלנו עליו, עם כל מה שמריץ אותנו שוב ושוב לטלוויזיה לחזות בפעם המיליון בנצחון הכנות ותבוסת המחוות הריקות, תבוסת - מה שהאנגלים קוראים - ה"הליכה דרך התנועות" של הדבר האמיתי.

והנה, מתברר שבדיוק הדבר שגדלנו עליו הוא מה שארבעת מחברי הקטע הנ"ל רוצים לערער. אלה ארבעה חוקרים אמריקאים: אדם סליגמן, איש מדע הדתות; רוברט ולר, אנתרופולוג; מייקל פואט, סינולוג; ובנט סיימון, פסיכואנליטיקן - שחברו יחד בכתיבת הספר "הטקס ותוצאותיו. מסה על גבולות הכנות" (2008 ,Ritual and its Consequences. An Essay on the Limits of Sincerity, Oxford). זה ספר המבקש לחשוב מחדש את הניגוד המקובל עלינו בין כנות ובין דיבור "ריק".

שני הצירים שעליהם סובב הספר כלולים בשמו: טקס מצד אחד, כנות מצד שני. בטקס מקבל עליו האדם קטגוריות חיצוניות של סדר: אלוהות, אידיאולוגיה חברתית או פוליטית וכו'. עצם מעשה הטקס - הצד ה"פרפורמטיבי" שלו - חשוב יותר ממשמעותו, ולכן הוא נוטה לחזרה ולאמצעים כגון מסיכות של שדים ורוחות, קטורת, מזמורים מלוחשים. הכנות, לעומת זאת, היא תגובה נגד הטקס. היא מוקיעה את המוסכמות החברתיות של הטקס כעשייה ללא כוונה, מופע ללא אמונה. במקומן היא מציעה קטגוריות שעיקרן חיטוטי נפש של הפרט ולא קבלת מוסכמות חברתיות. "המודוס של הכנות" חותר לשכנוע פנימי אותנטי במקום סממנים טקסיים חיצוניים.

לכאורה, כפתור ופרח. מה יקר ללבנו יותר משכנוע פנימי אותנטי? מאז המהפכה הפרוטסטנטית נגד הריטואל הקתולי ברפורמציה של המאה ה-16, טוענים מחברי הספר, אנחנו שקועים עמוק ב"מודוס של הכנות" ומאמינים שהאמת טמונה באני האותנטי. ממילא מצטייר לנו הריטואל כמין סדר מסורתי סמכותי וריק שהתקופה המודרנית הצליחה להתגבר עליו בשם האוטונומיה של היחיד.

לא שמחברי הספר מטיפים לדחות את הכנות ולאמץ את הטקס. הם יודעים שהדבר בלתי אפשרי ומודעים לבעייתיות שבדחיית האותנטיות - מושג מרכזי במחשבה המודרנית מאז ניטשה וקירקגור. אלא הם סבורים שלשני הקטבים יש מקום בחיי האדם, ושכדי להבין את חשיבות הטקס בחייו יש להשתחרר מתפישת הטקס מנקודת הראות של הכנות. כלומר, יש להשתחרר מן הקונצפציה שלו כמערכת של אילוצים סמכותניים, בלתי ניתנים לערעור ואי-רציונליים המוטלים על חירותו של היחיד. תחת זאת, בעקבות תפישות אחרות של הטקס, יהודיות וסיניות, הם מציעים לראות את הטקס ככינון של עולם של "כאילו" (as if), השרוי במתח מתמיד עם עולם ה"כמו שהוא" (as is), על כל הפרגמנטריות שלו ושברונו, וחותר לבנות שוב ושוב "כיסים" של סדר ושמחה, שהם בהכרח מוגבלים וזמניים. בניגוד לכנות, דווקא בריטואל אין אמונה באמת אחרונה וקוהרנטית, אלא הכרה בפרגמנטריות של העולם, בעמל האינסופי שביצירת יחסים רב-פניים בתוך עולם כזה, ובגורל הטראגי שכל העמל הזה נדון לו בסופו של דבר. ואי אפשר שלא להיזכר באפוריזם הנפלא של קפקא: "ברדלסים פורצים למקדש, סובאים ומרוקנים את כדי המנחה; הדבר חוזר ונשנה שוב ושוב; סופו שאפשר לחשב אותו מראש והוא נעשה חלק מן הטקס" ("מחברות האוקטבו", עם עובד, עמ' 39).

יכולת זו של הטקס להכיל את המציאות האכזרית ולאייך את עצמו על פיה עומדת בניגוד לתנועות הפונדמנטליסטיות - באיסלאם, ביהדות, בנצרות - המפנות עורף למציאות בשם אמונה פנימית לוהטת. הסכנות הכרוכות בהן מטרידות מאוד את מחברי הספר. בניגוד לתפישה המקובלת, הרואה בפונדמנטליזם דחיית המודרניזם וחזרה למסורת טקסית, הוא מתפרש כאן כמיזוג של אוריינטציה טקסית מסורתית מצד אחד, אבל מצד שני גם של הבעה עצמית אינדיבידואלית קיצונית ומודרניסטית. "תנועות אלה", הם כותבים, "חותרות לשלמות אינטגרטיבית, לסילוק דיסוננסים שצורת התנהגות טקסית יותר היתה מוצאת אולי דרך להסתגל אליהם. הטקס, בתנועתו החוזרת בין מערכות קיום שונות, מקבל את מציאותם של הקרע והסתירה הרבה יותר מן המודוס הכן, החותר לשעבד מערכות קיום שונות למסגרת אחדותית אחת". והדוגמאות שהם מביאים לתנועות ה"כנות" האלה משתרעות מן הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם ועד מקומותינו שלנו: החמאס, הג'יהאד והימין הקיצוני של המתנחלים.

מכאן רחוקה הדרך למלים "אני אוהב אותך" הנ"ל. אבל העקרון דומה. עצם החזרה הפרפורמטיבית על המלים האלה, גם אם הן נטולות "כנות", מכונן את ה"כאילו", כמין כיס של שמחה בעולם שבור. וגם "תודה" ו"בבקשה" ושאר צרמוניות קטנות של היומיום יוצרות קורי יחסים, ולו גם שבירים, במציאות מתפרקת.

ואצלנו? אין ספק: הכנות משתוללת. ולא רק בין המתנחלים ובכנסת. אמנם אין כמונו מומחים לטקסים, בעיקר כשמדובר בשכול ובשריפות, אבל השכנוע הפנימי העז, הסירוב להכיל דיסוננסים, ההעמדה הטוטלית על מכנה משותף אחד (הלנו אתה או לצרינו) - כל אלה יכלו לשמש בידי ארבעת מחברי הספר כדוגמה מובהקת לנצחונה הבוטה של הכנות.

והניצחון הזה מתבטא לא בדחיית ריטואלים דתיים, כמובן (אלה עולים כפורחים), אלא בהתעלמות גמורה מזוטות טקסיות של החיים בכלל, של היומיום, החל ב"תודה" ו"סליחה" וכלה באיתות של נהגי מכוניות. ואין צורך לומר שהתעלמות זו יש לה שורשים בחינוך בכל שלביו, החל בגן הילדים וכלה בטיפוח הבעה עצמית שאינה מוגבלת על ידי אילוצים פורמליים בחינוך הגבוה. ואין צורך לומר שהתעלמות זו יש לה השלכות מרחיקות לכת בכל תחומי חיינו. יש לי הרגשה שמבין ארבעת מחברי הספר בנט סיימון, לפחות, המרבה לבקר בארץ ואף כיהן פה בקתדרה על שם פרויד שבאוניברסיטה העברית, לא יכחיש שהארץ הזאת משמשת דוגמה מצוינת לשלטון ה"כנות".

מה ההשלכות של כל זה בתחום חיי הרוח? מחברי הספר מקדישים את הפרק האחרון למגמות של טקס וכנות בספרות, בארכיטקטורה ובמוסיקה. הדיון בספרות מוגבל ל"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, שהם רואים בו ערעור על התפישה האבסולוטיסטית של טקס וכנות גם יחד, שכן הרטוריקה הנוצרית של חסד וסליחה (וכנות) מוקעת בו כצביעות, אבל מצד שני, עמידתו הלגליסטית של שיילוק היהודי על קוצו של יוד (הטקס) מביאה לחורבנו. עם זאת, נדמה לי שמן הספר עולים הרהורים רחבים יותר ביחס לספרות.

הספרות היא בוודאי דוגמה מובהקת לחלקה המכריע של הכנות במחשבה המודרנית. מאז ה"וידויים" של רוסו, ובעצם מאז המהפך הפרוטסטנטי שדגל ב"ישועה מכוח האמונה לבדה" ולא מכוח הריטואל הכנסייתי, חוגג הסובייקט את נצחונו לא רק בפילוסופיה, אלא גם בשירה. ואם בתקופה הרומנטית היה האני לנושא עיקרי בשירה, אבל בלי להתעלם מן הצורך לחרוג ממנו כדי לתקשר עם הקוראים, הרי שעם השנים נעשה יותר ויותר פרטי, יותר ויותר מסוגר בדל"ת אמותיו ועיוור לסביבותיו. האותנטיות ניצחה את האמת.

עם זאת, הספרות, כמו התחום החברתי-פוליטי-פסיכולוגי, זקוקה לטקס כמשקל שכנגד לכנות. והטקס הנדרש מן היוצר בתחום הספרות אינו שונה מן הטקס הנדון כאן בספר, דהיינו מה ש"יוצר וחוזר ויוצר עולם של מוסכמות וסמכות חברתית מעבר לרצונו הפנימי של כל יחיד שהוא", אבל ממזג את "ההכרה בגבולות עם פריצתם, עם החריגה אל מעבר להם". רוצה לומר, כנותו של משורר, האותנטיות של חווייתו, זקוקה לאילוצים חיצוניים - של שפה, של ז'אנר, של מוסכמות פואטיות - כדי לשים לעצמה גבולות ובה בשעה כדי לפרוץ אותם. אם לא כן, תהיה, אם להשתמש בלשון התיאוריה, "בלתי קריאה". דוגמה טובה לכפילות זו היא צורת הסונטה, שמאז המאה ה-12 היא מקבלת עליה, אם גם בשינויים מסוימים, כללים חיצוניים - מספר שורות, משקל, מתכונת חריזה, ועם זאת עושה בהם שוב ושוב שימוש אישי, חדשני ורענן.

מבחינה זו, פורמליזם כמו זה של אנשי כתב-העת "הו!", או כמו בגרסה הקיצונית הרבה יותר, של החבורה הצרפתית "אוליפו", הוא ניסיון נחוש להטיל את אילוצי הטקס על החוויה האישית. ז'ורז' פרק, למשל, קיבל עליו - דבר שלא ייאמן - את האילוץ לכתוב רומן שלם ללא האות e. לאור אותה כנות פרועה המושלת אצלנו בכיפה, אי אפשר שלא להכיר ברצינות השאיפה הזאת להדוף את האנרכיה ה"כנה" הקרויה אצלנו לעתים קרובות שירה ומקעקעת את האפשרות להבדיל בין שירה של ממש לפטפוט מאורגן בשורות קצרות פחות או יותר. עם זאת, לא די, כמובן, בטקס שירי או בשירה טקסית. כשם שמחברי הספר שלפנינו סבורים שלשני הקטבים יש מקום בחיי האדם, כך נדמה לי ששירת אמת תמשיך להתנדנד בין טקס לכנות, בין מסיכות של שדים ורוחות לבין שדים ורוחות של ממש העולים ופורצים מתוכנו.



האפיפיור בנדיקטוס ה-16 מקיים את טקס הלחם הקדוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו