בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שקיעת המערב, עליית האיסלאם?" עורך אוריה שביט | האם האיסלאם ינצח?

הספר "שקיעת המערב, עליית האסלאם?" מבקש לתאר תפישת עולם מגובשת, כמעט אחידה, על ההגות האיסלאמית המודרנית כלפי המערב

תגובות

שקיעת המערב, עליית האיסלאם? עיונים בהגות על עתיד הציוויליזציות

אוריה שביט (עורך). הקיבוץ המאוחד, 270 עמ', 88 שקלים

"הם לעולם אינם אוכלים מצלחות נחושת, ואפילו לא מתוך כלים עשויים נחושת ואפילו לא נחושת מולבנת, אלה מיועדים לבישול בלבד. הם תמיד משתמשים בצלחות מצופות - הם פותחים את הארוחה במרק ואחריו בבשרים ואחריהם בכל סוגי האוכל, כירקות וסלט. יקרה שהצלחות מעוטרות בצבע האוכל המוגש, למשל, צלחות הסלט מצוירות בצבע הסלט. לבסוף הם מסיימים את סעודתם בפירות ואחריהם במשקה משכר, אבל הם נוטלים ממנו רק מעט ואחר כך תה וקפה. העניין הזה מוגש לעני ולעשיר, כל אחד על פי מצבו. כל אדם אחרי שאכל מתוך צלחת מחליף אותה ולוקח צלחת בלתי משומשת כדי לאכול ממנה מנה אחרת. אחר כך הגישו לנו את כלי המיטה, והנוהג אצלם הוא שעל האדם לישון על מצע מוגבה כמו מיטה". תיאור נפלא זה של אורח החיים בצרפת של המאה ה-19 מביא האינטלקטואל המצרי, רפאעה ראפע אל-טהטאווי, בספרו "זיקוק הפז מתמצית פאריס", שנכתב בשנת 1831, כאשר היה בן 30.

אל-טהטאווי מתבונן אל תוך המערב במבט מתקנא. הוא אינו פוליטיקאי או בעל סמכות שלטונית, אבל לימים נחשב לא רק כמי שייבא את התרבות המערבית למצרים אלא גם כמי שחילל את כבודו של האיסלאם בכך ש"הכתים" את מצרים בנגע המערביות. הוגים דתיים מן הזרם הרדיקלי, כמו סייד קטב, ממנהיגי ה"אחים המוסלמים" שהוצא להורג ב-1966 במצרים, ואחיו, מוחמד קטב, פסקו שאל-טהטאווי ושורה של הוגים ליברלים כמותו הם האשמים במצבו של האיסלאם ובמצבם הנחות של המוסלמים, אשר "הסתנוורו" מאורו המלאכותי של המערב המנוון וחסר הערכים. אפשר לשער שאילו התבקש אל-טהטאווי לתאר היום ממצרים את המערב החדש, את אמריקה של אובמה אשר נטשה את מובארק, את ההפגנות למען הדמוקרטיה - התלהבותו היתה פחותה בהרבה.

האופן שבו בוחנים הוגים איסלאמיסטים את המערב ובעיקר את ארצות הברית, שהחליפה את בריטניה וצרפת כמייצגת הגדולה של המערב, הוא עמוד השדרה של הספר "שקיעת המערב, עליית האסלאם?" שערך אוריה שביט. הספר כולל 11 מאמרים עתירי מובאות שיחד מבקשים לתאר תפישת עולם מגובשת, כמעט אחידה, על ההגות האיסלאמית המודרנית כלפי המערב.

בחירתם של ההוגים והעיון הבררני בכתביהם אינו מקרי. בבסיס קובץ המאמרים עומדת תפישתו של אוסוולד שפנגלר, כפי שהתבטאה בספרו רב התפוצה, "שקיעתן של ארצות המערב", אותו מנתח פיני איפרגן ביד אומן. עיקרה של התפישה, שנחשבת לאבן פינה ב"ספרות השקיעה", היא שתרבות המערב, כמו כל תרבות, מן הרגע שהיא הופכת לציוויליזציה, כלומר מגיעה לשיאה - מתחילה להתנוון ולשקוע. על פי ה"טבלה המחזורית" של שפנגלר, זהו השלב שבו "אוזל כוח היצירה הרוחני. החיים עצמם הופכים לבעיה".

באופן שיטתי, ולעתים במה שנראה כמאמץ לא טבעי להוכיח שההגות האיסלאמית שרויה במאבק מתמיד אל מול המערב השוקע (ולא במאבק פנימי), בחרו החוקרים לאמץ את הגישה שלפיה קיימת תפישת עולם נבואית אשר צופה את נפילת המערב וממילא את עלייתו של האיסלאם. כשזאת נקודת המוצא, להוגים כמו אל-טהטאווי, טה חוסין, מוחמד ארכון, מוחמד עבד אל-ג'אברי ורבים אחרים שראו במערב הצלחה, או לפחות דגם שצריך לעודד בחינה מחודשת של האיסלאם - אין כמובן מקום.

יוצאים מכלל זה הם מאמריהם מאירי העיניים של מירה צורף ושגיא פולקה, אשר נמנעו מללפף את ניתוחיהם סביב עמוד מרכזי אחד, זה השפנגלרי, ומציגים תמונה רחבה ומורכבת של השיח האיסלאמי. מאמרה המקיף של צורף דן בחסן אל-בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, ומנתץ במומחיות כמה סטריאוטיפים שנקשרו עם הגותו. אל-בנא אינו פוסל לחלוטין את המערב, וגם פטריוטיות למדינת הלאום היא אחד מיסודות הגותו. הוא מאמץ את המודרנה וגורס כי "כולנו חפצים בתיקון, בשינוי ובמימוש החיים המודרניים, אך כל זאת בתנאי אחד: שלא יסתור את הרוח המזרחית".

אל-בנא אינו מתנגד גם לדמוקרטיה מערבית, אבל בתנאי שתאומץ במינונים נכונים. מה הם אותם מינונים נכונים? אין צורך לשאול דווקא את אל-בנא. חוסני מובארק, בשאר אל-אסד או עבדאללה מלך ירדן כבר הבהירו בעבר שלכל מדינה יש להביא דמוקרטיה כמידתה. מסקנתה של צורף קולעת: "המערב לא היה לדידו של אל-בנא "אחר" סתמי, אלא "אחר" בעל דמות כפולה: כובש שיש להשתחרר ממנו ותרבות שיש לבחון את יסודותיה ולהחליט מה רצוי לקחת ממנה". מסקנה זו מציבה את אל-בנא בשורה אחת לא רק עם הוגים דתיים; גם אינטלקטואלים חילוניים וליברליים כמו הכלכלן המצרי בן ימינו, ג'לאל אמין, או ההוגה סלאמה מוסא, בן דורו של טה חוסיין, היו יכולים לחתום על דברים אלה. אולם השיח הפנימי בין הוגים דתיים מאוחרים לבין הראשונים, בין ה"אשמים" בייבוא המערב לבין שומרי החומות, נעדר ברובו מן הספר.

העדפת תפישת "השקיעה" על פני תזות אחרות, או הצבת ההגות המוסלמית כבבואה להגותו של שפנגלר אינה פסולה, אבל כאשר היא מוצגת כעמוד התווך של ההגות המוסלמית, היא מחסירה מן המורכבות של השיח המוסלמי. שגיא פולקה, בתורו, משרטט בקפדנות את רב גוניותו של אינטלקטואל דתי אחר, השייח יוסף אל-קרדאווי. אל-קרדאווי, שנחשב לפופולרי שבין פוסקי ההלכה ופרשניה - לא רק בזכות ידיעותיו המעמיקות אלא גם בשל השימוש הרחב שהוא עושה בטלוויזיה ובאתר האינטרנט הפופולרי שעליו פיקח - www.islamonline.net מנתח אמנם את כשלי המערב, אבל חלק גדול מכתיבתו מוקדש לביקורת פנים איסלאמית.

זוהי כתיבה רבת פנים, שפולקה מיטיב להכירה כמי שכתב את עבודת הדוקטורט המעמיקה שלו על זרם הווסטיה ("האמצע"), שאל-קרדאווי הוא מאושיותיו. אולם בפרק שתרם לספר הוא העדיף להתמקד דווקא בתפישה האפוקליפטית של אל-קרדאווי את שקיעת המערב, פרק חשוב לעצמו, אבל כזה שעלול להוסיף עוד נדבך בכוונה להציג את השיח האיסלאמי כמאבק מול המערב מבלי לבחון את השיח הפנימי-האיסלאמי.

סקירתו המפורטת של אוריה שביט, עורך הספר, עומדת על המורכבות הזאת בשיח האיסלאמי, כשהוא מדלג במיומנות בין הוגים ראשונים לאחרונים ומציג תמונה היסטורית מרחיבת דעת. אולם גם אצלו ניכר המאמץ להוכיח כי ההגות האיסלאמית אל מול המערב נועדה לקבוע כי "דינו של המערב לשקוע" וכי האיסלאם הוא התחליף לעתיד לבוא. אכן, פן זה מצוי בשפע בכתיבה האיסלאמית. אבל להוגים שכלולים בספר ואשר מנבאים את שקיעת המערב יש עוד שליחות מלבד נבואה זאת: הם מבקשים לחזק את הקשר בין המאמינים "המסונוורים" מן המערב לבין אמונתם, ולא בהכרח להחליף את מקומו של המערב. החוקרים שתרמו את מאמריהם לספר מכירים היטב גם את הכתיבה הפרגמטית של הוגים אלה, את פסקי ההלכה של רובם, שנועדו למצוא מענה למוסלמי שחי במערב או כזה שאימץ אורח חיים מערבי, ובוודאי את טענותיהם כנגד הליברלים החילוניים כחלק מן המאבק על ההגמוניה בשיח הציבורי. אולם צדדים אלה בהגות המוסלמית מתקשים למצוא את מקומם בספר שכותרתו מציגה שאלה דיכוטומית: שקיעת המערב, עליית האיסלאם? כאילו מדובר במערכת של כלים שלובים דו ממדית.

למרות זאת, זהו ספר חיוני ולא רק למי שמתעניין בהגות מוסלמית, אלא לכל מי שרוצה להבין את מערכת היחסים בין פוליטיקה לדת במזרח התיכון, ובעיקר לכל מי שנחפז להעטות חליפה מהותנית על "העולם המוסלמי". הגותם של חכמי הלכה, כתביו של חסן אל-בנא כמו אלה של טה חוסיין, מזינים את ההתחבטות היומיומית של אינטלקטואלים ופוליטיקאים במזרח התיכון, שבוחנים את דו"חות הפיתוח של האו"ם ותוהים מדוע רוב מדינות המזרח התיכון תופסות את תחתית הטבלה.



הפגנה השבוע בקהיר. מה רוצים המוסלמים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו