בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האינסופים" מאת ג'ון באנוויל | יורדים מהאולימפוס

2תגובות

האינסופים

ג'ון באנוויל. מאנגלית: גיל שמר. ידיעות ספרים, 263 עמ', 88 שקלים

התקבלותם של סופרים מעניינת לעתים לא פחות מספריהם. כזהו המקרה של ג'ון באנוויל. הסופר האירי פרץ את מחסום התודעה המקומית עם "הים", זוכה פרס בוקר ל-2005, שהיה אמנם משובח, רגיש ומטריד, אך חמש שנים לפניו ראה כאן אור ספרו "המוקצה", הידוע פחות והטוב אפילו יותר - רומן ריגול מושלם, שאפשר לכתוב רק פעם בחיים. בשני הספרים בחר באנוויל בגיבורים קשישים, שניהם פרופסורים לתולדות האמנות, המתחשבנים באכזריות עם חייהם. ב"האינסופים" הוא הולך צעד קדימה ומשכיב את גיבורו על ערש דווי.

אדם גודלי, פרופסור נערץ למתמטיקה, שוכב כלוא בגופו בעקבות ארוע מוחי ומהרהר בקצו הקרב. מתוך בועת שתיקתו הוא מתבונן בבני משפחתו ובמקורביו, הסובבים באחוזתו העגמומית כ"אבלים בהמתנה". החל ברעייתו השתיינית והעצובה, דרך בנו הזנוח ובתו פגועת הנפש, וכלה בעמיתו הנכלולי, שאינו אלא אל בתחפושת בן אנוש. שילובם של אלים בעלילה הארצית לא רק מציל את הספר מנמנום מורבידי, ארכני וטרחני לעתים, אלא מספק גם פרספקטיווה שונה על הקיום האנושי: שנדע איך אנו נראים במלוא עליבותנו ותפארתנו, כמו שמסביר לנו הרמס בעל הלשון החלקלקה, בנם הפוחז של זאוס ומאיה אשת המערות ופטרונם של מהמרים ונוכלים למיניהם, שבאנוויל בוחר בו כמספר היודע כל של העלילה.

השעטנז של אלי אולימפוס ובני תמותה מצייר באור מגוחך בעיקר את האחרונים, ש"באמת יש להם הנטייה להסריח בבקרים": קורבנות של התפתחות אבולוציונית בלתי צפויה ומעט תמוהה, המעניקה מודעות עצמית אך לא את הכלים הפסיכולוגיים הנחוצים להתמודד עם מכאוביו של קיום בן חלוף. מזלם הגדול של בני האדם, על פי הרמס, הוא "אי יכולתם לדמיין דברים כפי שהם באמת", מה שמסביר גם את צמד סודותיה הגדולים של הבריאה: מדוע נולד האדם כדי למות ואיך זה שאנחנו מצליחים לחיות כאילו אף פעם לא נמות. בין לבין משתף אותנו המספר השרמנטי בייסורים המשמימים שבחיי נצח, במשיכתו האובססיבית של אביו הזקן לבנות חווה וגם בתמיהתם של שוכני האולימפוס, המוקסמים מסגולותיה של האהבה האנושית: "נתנו להם את הדחף הבלתי נשלט הזה בחלציים רק כדי שיוכלו לגבור על סלידתם זה מבשרו של זה ולהתאחד בחפץ לב, אך שורו וראו מה הם עשו ממהומת ההתחככות הזאת! הם מעניקים זה לזה מקלט, מוחלים זה לזה על חולשותיהם, על זיעתם וריחותיהם, על שקריהם ונבליהם, ומעל לכל על כל ההתעסקות הכפייתית בעצמם".

כדרכם של רבים מהסופרים בני זמננו, נתפס גם באנוויל לשלל האפשרויות שמציעה הפיסיקה המודרנית למחשבה האנושית, כחלק מהחיפוש הנואש אחר "דבר יציב אחד בעולם רעוע". באנוויל משתעשע כאן בפרפראזה על תיאוריית היקומים המקבילים, אחד הניסיונות היותר הזויים לפתור את הפרדוקסים של תורת הקוואנטים, כפיצוי כלשהו על טבעו החסר תמיד של הקיום האנושי: "באינסוף של עולמות, כל האפשרויות מתגשמות". מה שאומר שאין יותר חרטות, החמצות והכאות על חטא, שלא כמו בחיינו החד-עולמיים, שבהם כל בחירה רוצחת את האלטרנטיבות; ומה שגורם לעלילת "האינסופים" להיות מפוזרת ובעלת קצוות פרומים.

הדברים שכן נקשרים בסיפור הם ברובם משומשים מאוד. ייסורי אהבתה של הבת לצעיר מטורזן, מניפולטיבי ונצלן; תשוקתו הסמויה של האב הגוסס לכלתו המצודדת; רגשות האשם של ההורים זה כלפי זה, וכלפי ילדיהם המשובשים; קריסתו המשפילה של הגוף; הפחד, הבושה והתקווה שתמיד מתה אחרונה. באנוויל גם לא מגלה פה משהו חדש, לא על איך שאנחנו מורחים את רגשות האשמה והחרפה שלנו בשתי וערב של נחמות רגע, לא על איך שהמציאות חושפת את נקודות התורפה שלנו ולא על הקלות שאנו מוכנים למכור בה את כל "נכסינו הארציים" בעבור נגיעה קטנה בנשמה. אבל יש איזושהי נחמה בספרים כמו "האינסופים", שמראים לנו שאנחנו לא לבד, שהרי מתחת לפני השטח כולנו משוגעים, כל אחד בדרכו.

לכן, מה שנשאר בסופו של דבר הוא יום אחד בחיי משפחה, המציגה כמעט את כל רפרטואר חולשות הבשר והנפש: עירוב של חלומות, משאלות, הפרעות, ויכוחים, פנטסיות, התנגדויות וזיכרונות, במטרה להבין האם החיים בכלל שווים את הטרחה ואת הסבל, מה עוד שאחרי הסתלקותנו "הכל ימשיך פחות או יותר כמו קודם". וזה מה שיפה ונוגע ללב בספר הזה: תאוות החיים החרמנית שמציצה מתחת למורבידיות, אפילו שאצל באנוויל אין נחמות זולות וגאולות נפש בפרוטה. החיים הם רשימת נוכחות ותו לא: אתה אמור להתייצב כשהם קוראים לך, וזהו. כי כשמגיע הבזק התודעה, שמסלק את כל הסחות הדעת, ואנחנו באמת, אבל באמת, מבינים שהמוות הוא לא משהו שקורה רק לאנשים אחרים - שום הכנה לא תעזור. כמו להתכונן למכה כואבת עם הרצאה נוירולוגית על מוליכים עצביים. גם כשנבין איך הכאב עובד, זה עדיין יכאב באותה מידה.



ג'ון באנוויל. נתלה בפיסיקה המודרנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו