בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדי הכאוס" מאת איתי אשר | קו צ'צ'ניה-חברון

הספר "ילדי הכאוס" מתחפש לספר צעקני, סלנגי, פשטני בכל דפיו, אבל כשמסיימים אותו עולה איזו נשיפה עמוקה של ייאוש מתוך הריאות

תגובות

ילדי הכאוס

איתי אשר. הוצאת זמורה-ביתן, 271 עמ', 89 שקלים

מבחינה לאומית-מדינית וגם נפשית, שנות ה-90 היו שנים מדממות, אלימות, מוכות פיגועים, חרדות ותחושת חוסר אונים אחת גדולה. הדרך להתמודד עם העשור הזה בספרות היא לא פשוטה, בטח לא כשמנסים לעשות מיפוי עורקים למציאות החיצונית ובדרך להטמיע תהליכים מורכבים של דמויות או אמירה על-זמנית על המצב האנושי. "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן היא דרך אחת להתמודד עם האנומליה הלאומית ההיא; לברוח למקום אישי, מופנם, שהוא רק נגזרת של "המצב" הגדול. גם "תנין פיגוע" של אסף גברון הוא ניסיון נועז ליצוק שכבה ספרותית קצבית על פני מציאות בלתי מרפה וליצור צירים מקבלים של התרחשויות וקפיצות בין היחיד ללאומי.

הבחירה של איתי אשר, בספר הביכורים שלו, "ילדי הכאוס", היא בחירה מטא-ריאליסטית. אשר בחר לקחת את המציאות כפי שהיא: קיצונית, פרועה, וידיאו-קליפית, שותתת דם, עם איברים כרותים - ולהקצין אותה עוד יותר לכדי יישות גרוטסקית, קריקטוריסטית, במובן מסוים אפילו הומוריסטית, כי אולי זו גם דרך להתמודד.

"ילדי הכאוס" מביא את סיפורה של קבוצת טירונים הטרוגנית, שמצאה את עצמה מוצבת בתוך חומר הנפץ הקיומי של שנות ה-90 - שלמעשה המשיכו עד השנים הראשונות של שנות האלפיים (הספר מתרחש ב-2003) - בלי הרבה כלים נפשיים להסתגל לכך. זו לא קבוצה עילית מבחינה סטריאוטיפית, אלא קבוצה של עולים מרוסיה, חיילים מבתים רעועים ועוד נשמות תועות במרחב, שבזמן שהן לא בצבא הן משוטטות בתוך הצללים מוכי הסוטול העצוב של כיכר דיזנגוף, או מנסות להפיק את המיטב מהבית הרעוע שלהן, כשהמציאות האזרחית עצמה לעתים לא פחות קשה מזו הצבאית.

אשר מעמיד גלריה מרתקת של דמויות בלתי שגרתיות: טוני ואביו ראג'ה, שאמנם הם נפגעי צד"ל אבל גם שורדים כמעט על טבעיים, שמצליחים כמו זיקיות לשנות את צבעם לפי המציאות המשתנה היומיומית; טולסטי, שחולץ מגיאורגיה לאחר שאוהדי לוקומוטיב טביליסי כמעט שברו לו את הפרצוף; ו-ויקטור (אולי הדמות הכי נוגעת ללב בספר), שאיזו נקמה סוריאליסטית במוסלמים מניעה את כל קיומו והביאה אותו מהריסות המלחמה בצ'צ'ניה אל תוך הלבה הרותחת של השטחים. אף שהדמויות נגועות לא פעם באמירות מעט בנאליות ופשטניות, והסיפורים שלהן לעתים נדמים כתפורים מדי ועגולים מדי, הן למעשה העוגן האיכותי הראשון של הספר - משהו באיך שאשר מציב אותן ומספר אותן גורם לנו לרצות לשמוע עליהן עוד ועוד.

העוגן האיכותי השני של הספר הוא העלילה עצמה והקצב המיוחד שלה; בתוך המציאות הדורסנית הזאת אשר אמנם לא מייצר שום דרמה גדולה, שום אירוע דרמטי מרכזי, שום שיא או התרה, אלא מן זרם נראטיבי זעיר שעובר כרטט חשמלי בין כל הפרקים, ובסוף מגיע לכדי מיצויו בצורה מפתיעה. הרטט הזה, החוט הזה, הבחירה להעמיד נראטיב מופנם בתוך כל הפצצות הדרמטיות שמנחיתה המציאות - הוא ההישג הגדול של הספר.

דווקא הפרק האחרון, שיוצא מתוך הסיפור הכללי ומתעסק באיזו הזיה רביניסטית-לאומית, קצת מקלקל ונראה כמו ניסיון כושל להעביר מסר מובהק ממקום גבוה. כאילו מישהו ניסה להדביק לספר איבר מלאכותי ונדמה שהגוף קצת דוחה אותו.

בעיה נוספת היא הדמות הראשית של המספר: למעשה, היא הרבה פחות מרתקת משאר הדמויות בספר. מעבר למרכיב הקריקטוריסטי המעט פשטני (יש לו משפטים כמו "חשבתי שכל השמאלנים הם הומואים" וכיוצא בזה), אין בה הרבה. הסיפור המשפחתי הדל של הדמות נגוע באיזה חוסר ריאליזם, ואנו בעצם לא יודעים עליה שום דבר מהותי, מלבד כמה פרטים ביוגרפיים מחייבים.

בכל זאת, למרות אי אילו בעיות, הקריאה ב"ילדי הכאוס" משאירה משקע וזו הצלחתו העיקרית. הוא מתחפש לספר צעקני, סלנגי, פשטני בכל דפיו, אבל כשמסיימים אותו עולה איזו נשיפה עמוקה של ייאוש מתוך הריאות, השנים ההן עולות שוב בתודעה, מדממות, כרותות, פוצעות, משהו שאי אפשר להדחיק, ולמרות שגם התקופה הנוכחית היא לא פחות רצוצה ומייאשת (אבל במובן קצת אחר), עדיין מתגנבת לראש המחשבה שאולי בכל זאת קצת יותר טוב לנו. אולי.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו