בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היינו העתיד" מאת יעל נאמן | זיכרון קיבוצי

יש משהו ממכר בהצצה לזיכרונות של אחרים, וההתמכרות נהפכה למעניינת אף יותר כשהתברר שהזיכרונות בספר "היינו העתיד" שייכים לרבים

תגובות

היינו העתיד

יעל נאמן. הוצאת אחוזת בית, 216 עמ', 88 שקלים

לכמה אנשים יש את האפשרות לפתוח אלבום תמונות ישן, של אנשים זרים לחלוטין, ולגלות את עצמם בתוכו בדיוק מהפנט ממש? ספרה של נאמן, "היינו העתיד", מתאר בזיכרונות וקטעי ארכיון את החיים שלה ושל קיבוץ יחיעם שבו נולדה בראשית שנות ה-60. יש משהו ממכר בהצצה לזיכרונות של אחרים, וההתמכרות נהפכה למעניינת או מטרידה יותר כשהתברר שהזיכרונות המופיעים בספר בדקדקנות מרובה הם למעשה הזיכרונות שלי עצמי. ולא רק שלי. מתברר שלמאות האלפים שגדלו בקיבוצים באותן שנים הזיכרונות המשותפים הם חלק מהותי בהגדרת ילדותם.

במסעותי לפני כשנתיים עם סרטי "ילדי השמש" ברחבי ישראל נדהמתי כל פעם מחדש מהדיוק של אותם זיכרונות קולקטיביים. בתי הילדים וחדרי ההורים. טקסי היום-יום - ההשכבה בלילה והיקיצה בבוקר, אירועים חגיגיים: מחלוקת הסנדלים בפסח ועד היום והשעה שבהם הוצג הסרט השבועי. הצופים היו יושבים מרותקים למסך ובהתרגשות גלויה מזהים את עצמם בתמונות שבהם מעולם לא הופיעו.

נאמן כתבה ספר נפלא, מדויק וחכם על יחיעם, על הוריה פליטי השואה ועל חבריה לקבוצה. וכמובן, יותר מהכל, ודרך הכל, על עצמה. קשה להגדיר את הספר החמקמק הזה, האם זה ספר זיכרונות, אוטוביוגרפיה, רומן חניכה? היכן מתחיל התיעוד והיכן פורצים הזיכרונות? מהו קולה של נאמן החוקרת והנזכרת, והיכן היא משחזרת את מבטה של הילדה המתרוצצת בין בתי הילדים לעצי האלון של הקיבוץ הגלילי? ריבוי הקולות והמבטים מאפשר לנאמן לחמוק מהקלישאות הרגילות המלוות את המבקשים לגעת בחוויה החמקמקה והמתעתעת שנקראת קיבוץ: "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המלים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים".

כמו אותם סוודרים שנסרגו באינספור ישיבות ואסיפות טווה נאמן את סיפורה מאינספור פרטים זעירים שמשרים תחושה של דיוק על ספרה. קשה גם שלא להתמסר לתחושת הדחיפות שעולה מהטקסט. חייבים לספר, חייבים לתעד כל פרט באובססיביות, כל בדל זיכרון גדול כקטן, כאילו לא נכתבו כבר הררי מלים על הקיבוץ, על הילדות ועל החלום הגדול שנמוג: "שרנו ורקדנו, ניגנו בחליליות, במנדולינות ובמצלתיים, וכשנגמרה התוכנית האמנותית, היה חוזר כל אחד למקומו. הדשא מתרוקן, דלת חדר האוכל נסגרת מאחורינו, ואנחנו חוזרים לעולמנו הקטן בכיתת ?נרקיס', עם בתי השימוש הקטנים, המיטות הקטנות, השולחנות הקטנים, מוקפים בחברת הילדים, מתחתינו ?כלנית' ומעלינו ?אלה'. היינו מאושרים".

מה הוא האושר הזה? הספר לא מפרט ולא מרחיב, וטוב שכך. האפשרות מונחת לפני הקוראים לברר לעצמם האם האושר של נאמן נתון במרכאות או לא. נאמן מציגה את ההקשר הרגשי-האישי ואת ההקשר הפוליטי שבמסגרתו פעל הרעיון הקולקטיבי: היא מאפשרת להיות ולהזדהות עם בני גילה, ילדי קבוצת "נרקיס", וגם לנסות ולהבין ממרחק השנים מה היה שם: "סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה היא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו".

הנה ניסיון נוסף, יפהפה, אניגמטי ומדויק, להגדיר את מהות הדבר עצמו, את ה"רוזבאד" של הקיבוץ, אם תרצו: "הקהילה המשותפת (הקיבוץ) היתה ישות מופשטת ונוכחת בעת ובעונה אחת, היא היתה סך הדברים שמרכיבים ניסיון עצום בהיקפו לחיות בפועל חיים שלמים מציאותיים של טקסט פילוסופי או ספרותי".

בדומה ל"הביתה", ספרו המצוין של אסף ענברי (ידיעות ספרים, 2009), משקיעה נאמן מאמץ רב כדי לשוות תחושת דיווח, תרצו, הרחקת עדות: בראיון ליוני ליבנה ב"ידיעות אחרונות" סיפרה על המחקר הרב שערכה בארכיונים, במיוחד בזה של יחיעם. הליקוט האינסופי שהספר מורכב ממנו מעניק לו את התוקף הרגשי והאינטלקטואלי. המבט החודרני והאהבה הרבה לדמויות ילדותה מציפים את דפי הספר. כשהיא מתארת את האופן שבו עישנו החברים ההונגרים, נדמה כאילו היא מחזיקה בידה תמונה ישנה של השנדורים מעשנים סיגריה בסיגריה. החיבור בין דיווח ארכיוני להבחנות חדות מייצר את הטון המיוחד לספר: שילוב של נימה אירונית וגעגוע, לפעמים באותו משפט ממש.

מעבר לרעיון מופשט היו החיים בקיבוץ מעשה פוליטי. חברי הקיבוץ נדרשו לעבוד את החזון. המשפטים של נאמן מייצרים את תחושת התנועה המתמדת של החיים הללו, תנועה בזמן ובמרחב. דת העבודה, דת הפעולה, שבה הכל חגים במין מעגלים אינסופיים של עשייה, נמצאת במבנה המשפטים של נאמן - כולם הולכים שם כל הזמן. ממקום למקום, מסיפור לסיפור: "היינו משוטטים ממקום למקום, מחפשים לנו שקט, מחפשים לנו רעש. כולם שאלו ?איפה כולם'".

הפחד הגדול היה מלעשות כלום. אסור לעצור ולהשתעמם. ה"נעשה ונשמע" ההלכתי לבש מעטה חדש-ישן. מה נחוץ לעשות, מתי יש לעשותו וכמובן כיצד ואיך. כך יום ועוד יום, מיקיצה לשינה וחוזר חלילה. היו לילות של משחקים וצחוקים והיו גם הפחדים. פחדים רגילים של התקופה - מחבלים, תנים או סתם ילדי כיתת "אלון"; ופחדים של ילדי פליטים. עם חלומות שבהם מסתובבות חבורות של נאצים, שמשום מה בוחרים לתקוף דווקא את ההורים. ליתר דיוק ההורים הביולוגים, כפי שמכנה אותם נאמן: "בבוקר נקטע החלום על השיר בפתיחת התריסים הפתאומית-תמיד של המטפלות וב'בוקר טוב' החד, מלא אור השמש הצהובה. היו מטפלות שאמרו ?בוקר טוב, צריך לקום', והיו מטפלות שעידכנו ואמרו: ?בוקר טוב ילדים, הלילה נהרגו לנו שלושה חיילים בתעלה. קדימה, לקום'".

כמב שנים אחר כך, במוסד החינוכי, לפתע נוצרה האפשרות לעצור ולהשתעמם. ללא המורה האהובה רבקה ובהעדר מוחלט של מבוגרים, נסדק לפתע מעגל הפעולה האינסופי. החור השחור של חוסר המשמעות שממנו כולם ניסו לברוח ביצבץ.

אחרי שהפסיקה ללמוד, שקעה נאמן בספרים, הלכה בלי סוף מסביב לגדר המוסד, התאהבה, התאכזבה. נסעה לנהריה ושוב חזרה. וכשהיתה כבר בת 16 או 17 מצאה זמן לחטא הגדול מכולם - הכלום - פשוט לשכב על הדשא ולהביט בשמים. "בהפסקות שכבנו על הדשא", מתארת נאמן, "מביטים בצמרת העץ. הדשא היה רך, גבוה וירוק מאוד, בוהק. חשבנו על הדברים. היינו מאושרים ומיואשים ללא שום קשר למה שקרה. רגע ככה, רגע ככה... הוטחנו מטעם לטעם - ממתוק למר - כמו מהר להר, ובאמצע נפערה תהום - הדשא שעליו שכבנו".

בסוף הספר, כשהמחברת כבר היתה בארץ אחרת, נוסעת לה מלונדון לגלאזגו, היא נזכרה בשיר אהוב מילדותה בקיבוץ. שיר של קדיה מולודובסקי שנכתב בכלל ביידיש בוורשה האפורה והרחוקה: "את כל הגלגלים רותמת אז אילת, ועושה מהם רכבת מתפתלת. ובקול שורקת הרכבת, ואילת הו נוסעת למרחקים למרחקים, אל ארץ לא נודעת". הרבה נכתב על הקיבוץ. זהו אחד הסיפורים הגדולים של הציונות. היו יצירות התעמולה של תחילת הדרך והיו גם מופעי ההתקרבנות של השנים האחרונות. ספר כמו "היינו העתיד" הוא בשבילי כמו קפיצה ל"בריכת האגירה" ביום קיץ חם במיוחד.

רן טל, במאי הסרט "ילדי השמש", גדל בקיבוץ בית השיטה



משחקים לפני בית הילדים ביחיעם, 1954



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו