בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק | זעם קדוש

"ענבי זעם" הוא רומן ריאלסיטי מרתק ומשפיע, אך הלהט הנוצרי של מחברו, ג'ון סטיינבק, הוא שפוגם בו

3תגובות

ענבי זעם ג'ון סטיינבק. תירגם מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות ספרים, 621 עמ', 98 שקלים


קשה לכתוב על "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק בלי להתייחס לשני הבטים שונים למדי של הרומן. ההבט הפוליטי-חברתי עונה, אולי, על השאלה, מדוע צריך לתרגם את הספר שוב, אחרי שתורגם פעמיים (ספרית פועלים, 1941; זמורה-ביתן, 1988); ההבט הספרותי, בעל הנטיות האלגוריות, מעורר ספקות כלשהם באשר למקומו של הרומן הזה בפנתיאון של הספרות האמריקאית.

שאלת התרגום מעוררת את התהייה האם יש צורך בתרגום מחודש של ספרים קלאסיים לעברית כל 20 שנה בערך. למרות אחרית הדבר המרשימה של עורך התרגום, חיים פסח, אני נוטה להטיל ספק בעצם הצורך בתרגום מחודש, ובהישג שבתרגום הספציפי הזה. כשהניסיון להתעדכן מגיע עד כדי כך שהעגה של אוקלהומה כוללת ביטויים כמו "מלים פלצניות" (עמ' 18, למי שלא מאמינים ורוצים לבדוק בעצמם), נוצרת התחושה שיש פה עדכניות לשמה, לא עדכון הנובע מצורכי הקוראים בני הזמן. איני מדברת על טעויות הגהה, כמו השתיל הכמל (כך במקור, במקום קמל) בעמ' 50, אלא על השאלה, האמנם החלפת ה"אל תיעלב" ב"אל תיקח את זה אישית" ו"דפקו כל בחורה שאפשר" ב"זיינו כל מה שזז" מצדיקה את המאמץ האדיר של תרגום מחודש. העברית של התרגום האחרון מ-1988 לא התיישנה עד כדי כך שיהיה צורך להחליף אותה בעברית חדשה ו"קולית", לפחות לטעמה של קוראת ספציפית זו.

 עוד בנושא:
להראות את האדם הנשכח | יערה גיל-גלזר סטיינבק בארץ ישראל | יצחק נוי

הגלובליזציה, שמביאה אל סף ביתו של כל אחד מאתנו את תחושת המצוקה של החלשים, את הניצול המחפיר והפערים החברתיים המדהימים, מצדיקה את מעמדו של "ענבי זעם" כרומן שמתאר מקרוב, באמפטיה ובריאליזם נוקב, את מצוקתם של העקורים, העניים, חסרי הכל, הנתקלים בשלטונות ובאנשים פרטיים קשי לב. את העקורים מאוקלהומה, שסולקו מאדמתם בעקבות הבצורת הגדולה ובעקבות מעשיותם הקפיטליסטית של הבנקים בשנות המשבר הגדול בארצות הברית, מייצגים ברומן זה בני משפחת ג'ואד, המטיף-לשעבר ג'ים קייסי, המתלווה אליהם בדרכם אל הארץ המובטחת, קליפורניה, ורבים אחרים שאותם הם פוגשים בדרך לשם ובמחנות העבודה בארץ העושר המכזיבה. ההזדהות עם בני המשפחה, עם מאבקם לשמירה על החיים ועל כבוד מינימלי, משרתת היטב את מטרתו של סטיינבק. אף ש"הואשם" בסוציאליזם ואף בקומוניזם באמריקה של שנות ה-30 וה-40, הזדהותו של סטיינבק, שזכה בפרס נובל לספרות ב-1962, עם החלשים נובעת מקריאה דתית בברית החדשה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר מקריאה בכתבים סוציאליסטיים למיניהם.

קריאה ב"ענבי הזעם" כרומן ריאליסטי, הפורש לפנינו את מצוקתם של מהגרי העבודה של המשבר הכלכלי הגדול, כלומר, האריסים שנושלו מאדמתם ונותרו חסרי כל, מעוררת אמפטיה, זעם על הקפיטליזם, וכאב על הרוע האנושי; קריאה באותו ספר כביצירה שנחשבת לאחת מאבני הדרך ברומן הצפון-אמריקאי מעוררת הרהורים וספקות. עיסוקו של סטיינבק בשאלות של טוב ורע, באפשרויות הבחירה של האדם בין הטוב לרע, בין האגואיזם הצרוף לבין מחויבות חברתית כלשהי, מעניין ועקבי. לא רק "על עכברים ואנשים", שקדם ל"ענבי זעם", עוסק בשאלות אלה, אלא גם "קדמת עדן", אולי הידוע בספריו, מתמודד עם שאלת הטוב והרע, קין והבל, ויכולתו (או אי-יכולתו) של אדם למשול ביצר הרע.

הרקע הדתי של סטיינבק והרמיזות המתמידות לתנ"ך ולברית החדשה הופכים חלק גדול מעיסוקו בשאלות אלה לאלגורי. הניסיון להעמיד את הטוב מול הרע, את המטיף ג'ים קייסי, בן דמותו של ישו, מול השוטרים המונעים בכוח התאגדות של הנוודים העניים, מעמיד את הקוראים בעמדה לא נוחה במיוחד: אנחנו אמורים לזהות את קייסי עם ישו, את טום ג'ואד, הלומד ממנו את סוד האחווה, עם פאולוס, תלמידו וממשיכו של ישו, ואת הרעיון שעל פיו הקבוצה חשובה יותר מן הפרט - כמעין תפישה נוצרית-חדשה של הקיום האנושי.

לא זו בלבד שאנו אמורים לקרוא את הרומן כמשל חברתי, אנו אמורים לקרוא אותו, בו-זמנית, גם כמשל דתי. נדמה שהתיאורים הריאליסטיים המרתקים כורעים תחת עומס המסרים שסטיינבק מצפה מהם לשאת. אם חלקיו הראשונים של הרומן, העקירה מאוקלהומה והמסע המפרך אל קליפורניה, עדיין שומרים על אפיון דמויות אינדיבידואליות, על סיבתיות מתקבלת על הדעת ועל שיקוף מציאות מדויק, הרי שבחלק האחרון, המתרחש בקליפורניה עצמה, מתחלקות הדמויות בקלות רבה מדי ובאופן חד ממדי לטובים מול רעים, ופעולותיהן נוטות להיות סמליות יותר מאשר ריאליסטיות.

במלים אחרות, מרתק לקרוא את סטיינבק כשהוא כותב רומן ריאליסטי. גם אם הפרוזה שלו אינה מדויקת ומתומצתת כמו זו של המינגוויי, למשל - היא משכנעת ונוגעת ללב. כך, לדוגמה, כשהאח הבכור במשפחת ג'ואד, נוח, נוטש את המשפחה ונותר ליד הנהר מסיבות שאינן מובהרות כל צרכן, הנטישה משכנעת, ואנו מזדהים עם טום, שנותר עם משא כבד יותר על כתפיו. אבל כשכל פעולה מנומקת במונחים אלגוריים-דתיים יותר מאשר ריאליסטיים או פסיכולוגיים, נוצר ריחוק כלשהו מהדמויות ומבחירותיהן, ריחוק שאינו פועל לטובת הרומן.

כשטום נאלץ לברוח מהמשטרה ולעזוב את משפחתו, והוא נושא לפני אמו נאום שנועד להבהיר לנו את השפעתו של קייסי עליו, קשה להזדהות עם עמדתו, או אפילו להבין אותה. וכך, למרבית הצער, מלותיו המפורסמות ביותר של נושא-דברו של סטיינבק הופכות ללא יותר מאשר ניסיון שיחזור של המטלה שלקח על עצמו פאולוס: "אז אני אהיה מסביב בחושך. אני אהיה בכל מקום - איפה שלא תסתכלי. בכל מקום שמתנהל מאבק להאכיל את הרעבים, שם אהיה. בכל מקום שבו שוטר מכה מישהו, שם אהיה... אלוהים, אני מדבר כמו קייסי. בגלל שאני חושב עליו הרבה כל כך. נדמה שאני רואה אותו לפעמים".

אם בחירתו של טום מנומקת, פחות או יותר, במונחי השליח הנושא עמו את מצוות משיחו, הרי בחירתה של אחותו, חבצלת השרון, לעשות את מעשה החסד המסיים את הרומן נותרת תמוהה ותלושה מכל אפיון קודם שלה. האשה שתוארה לאורך הרומן כולו כנערה צעירה מפונקת ומרוכזת בעצמה, נהפכת לפתע לגומלת החסד המאפשרת לאיש הגווע ברעב לינוק חלב משדיה. שום דבר אינו מנמק מעבר קיצוני זה מאגוצנטריות לנדיבות; שום דבר - לבד מרצונו של סטיינבק להציע לנו תקווה ולגלם את אחוות הנדכאים באמצעות מעשה חסד נוצרי - אינו מסביר את פעולתה המפתיעה של חבצלת השרון. האמפטיה שיכולה היתה להתעורר בנו כלפי הדמויות בתמונה של נדיבות (כמו זו שבה מחלקת האם את מעט המזון שנותר לה לילדים הרעבים) מתפוגגת נוכח הסמליות חסרת הבסיס הריאליסטי של סיום הרומן.

ראוי לזקוף לזכותו של סטיינבק את התיאור המדויק והנוגע ללב של המצוקה, את התקווה המתעוררת בנו נוכח גילויי נדיבות וגבורה גם בעיצומה של מצוקה זו, את הכאב על הרוע האנושי המתגבר ומכריע את הסולידריות האנושית הבסיסית. אבל קשה לקרוא את הרומן כיצירת מופת, שכן הוא נופל בין הכיסאות. שתי מטרותיו לא תמיד עולות בקנה אחד: הרצון לעורר בנו אמפטיה וסולידריות מתחרה ברצון לכתוב משל אוניברסלי על הטוב והרע: המשל כללי מדי, אינו מנומק דיו, ואף מצמצם את הזדהותם של הקוראים עם גיבורי הרומן. ג'ון סטיינבק פונה אל הטוב שבנו, זה מקור כוחו, ולמרבית הצער זה גם מקור חולשתו. דומה שכשהפניה אל הסולידריות האנושית נוגעת במציאות הריאליסטית, ומבוססת על קרבת משפחה או קרבת גורל, הוא מצליח לעורר בנו רגשות של אהדה והזדהות, אך כשהפניה מבוססת על משל דתי הנוגע לטוב ולרע היא הופכת לסנטימנטלית-משהו, ואז כוחה מתמעט.

הד"ר סמדר שיפמן מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב



הנרי פונדה כטום ג'ואד בסרט ''ענבי זעם'', 1940



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו