בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן האמן כאיש זקן

סופו של "חסד ספרדי" הוא מהלך אסתטי שבאמצעותו מוכיח יהושע כיצד מציאות נהפכת למטאפורה, כיצד תחזית מדויקת נהפכת לסמל, כיצד חיים נהפכים לאמנות, ומעל לכל, כיצד סצינה מופרכת וחולנית שעמדה להתממש במציאות היומיומית יכולה להתממש רק בהתחברות אל שורשיו של הרומאן האירופי הראשון

תגובות

בימים רחוקים אמר פעם א"ב יהושע בחוג לספרות של הגליל המערבי: "במובן מסוים נושא היצירה והיוצר הוא אחד הנושאים הלגיטימיים והטבעיים ביותר. ולפעמים יש להתפלא על כך שנושא זה אינו מופיע בשכיחות גדולה יותר ביצירות אמנות. כי סוף סוף, אם האמן הסופר כותב על הבעיות המעסיקות אותו, מיד צריכה להופיע בעיית היוצר ותהליכי היצירה, לא פחות מבעיות נישואין או יחס בין הורים לילדים (...) לעתים קרובות ינסה הסופר להסוות את עצמו. הוא יתאר צייר או מוסיקאי במקום סופר, אבל, כאשר אתה מקלף את המסכה, אתה מגלה שהבעיות היסודיות משותפות לכל אמן באשר הוא, ואתה מגלה גם את הבעיות האישיות של הסופר".

על רקע הדברים הללו (שנדפסו ב"עלי שיח" 6, 1978) מפליא מספרם הקטן של האמנים המופיעים ביצירותיו. ב"חסד ספרדי", יהושע מעמיד סוף סוף במרכז יצירתו לא רק אמנים וחוקרי אמנות, אלא את יצירתו המוקדמת שלו עצמו לבחינה מחודשת. עשרות סוגיות פואטיות עומדות לדיון ברומאן הזה, והן נשזרות בעלילה פסיכולוגית-בלשית על אודות בימאי קולנוע זקן הנוסע עם השחקנית שלו לצפות ברטרוספקטיבה שעורכים בספרד לסרטיהם הראשונים. בצפייה בסרטים המוקדמים, המתרחשת מקץ ארבעים שנה על טריטוריה זרה, כשהדיבור העברי מדובב לספרדית, כשרובם של הסרטים כבר נשכח, חשים השחקנית והבימאי זרים ביצירותיהם שלהם והם בוחנים אותן ממרום גילם ומעמדם.

מתוך שלל הסוגיות הפואטיות העומדות לדיון בספר תידון כאן מהותה של נקודת הסיום של היצירה וחשיבותה. בחרתי בנקודה זו מפני שיהושע נדרש לנקודת הסיום של יצירות אמנות הן במאמריו העיוניים והן ברומאן אוטוביוגרפי-בדיוני זה, שבו הגיבור, כבימאי קולנוע, בוחן את סרטיו הראשונים ומאייך אותם לאור סיומיהם. בחינת נקודת הסיום היא גם בעלת ערך חוץ-ספרותי, שהרי זה רומאן אוטוביוגרפי אינטלקטואלי-אמנותי של יוצר המודע לכך שהוא קרוב לנקודת הסיום של חייו ועליו לעשות חסד אחרון אולי עם עצמו ועם שותפיו במעשה היצירה.

זה חסד ספרדי מפני שיהושע ה"משתכנז" מתכוון כאן לחלק הספרדי-המזרחי שבתוכו, המיוצג באמצעות דמותו של טריגנו, התסריטאי, מעין החצנה של האיד, שיהושע ניתק ממנו לפני שנות דור אבל חש עד זקנה בגדם של הקטיעה, ומשום כך מיקם את הרטרוספקטיבה ליצירתו המוקדמת דווקא בספרד.

בפרק הלפני האחרון, שכותרתו "סעודת לילה עם התסריטאי-לשעבר שלך", מוחל מוזס, הבימאי, גיבור הרומאן, על גאוותו ויורד לדרום הארץ להתפייס עם התסריטאי. יחסיהם נותקו לפני 35 שנה בגלל סצינה סנסציונית שהיתה אמורה לסיים את סרטם השביעי. הקרע הכואב מדמותו החלומית, בעלת הדמיונות, של טריגנו, נובע מביטול הסצנה על ידי מוזס. בזקנתו הוא נוכח בכך שיש לסצינה הבלתי ממומשת הזאת שורשים במיתוס, והיא זכתה לפרשנותם של ציירים רבים. ואולם בעת התרחשות הדברים, אף שזו תמונה ארכיטיפית, שבה נראית אשה צעירה מיניקה זקן במצוקה, והיא נוצרה בנפש האנושית מאות שנים קודם לכן, לא היה הדבר ידוע לאיש מהם ושניהם סברו שטריגנו הוליד סצינה זאת מתוכו.

ההכרה שעליו לרדת לדרום הארץ ולבקש מחילה מטריגנו על ביטול הסצינה, מבשילה במוזס בסיום הרטרוספקטיבה בספרד. שם מתגלה לו שהמניעים לרתיעתה של השחקנית שלו, רות, מביצוע הסצינה היו חיצוניים ולא מהותיים, ובעיקר, הוא מושפע מהערתה של דונה אלווירה, שחקנית ספרדייה ישישה ומוערכת, שמשבחת את הסרט, אך מציינת שסופו עמום.

הפרק שבו יורד הבימאי להיפגש עם התסריטאי, עמוס בפרטי מציאות כמיטב כישרונו הנטורליסטי של יהושע. אבל פרטים אלה, יתברר בסוף, הם פונקציונליים להתרה של העלילה ולסיומו של הקונפליקט. ומכיוון שהסיבוך בעלילה קשור בתמונת החסד הרומי שנפסלה, צריכה גם ההתרה להיות קשורה בה, כלומר, בהחייאתה מחדש.

מוזס נוסע לנתיבות וממתין לסיום השיעור שמלמד טריגנו כדי להיפגש עמו ולאכול אתו ארוחת ערב. אבל עם תום השיעור ממהר טריגנו לבקר את בנו המתגורר במעון חוסים על גבול רצועת עזה. כשהם מגיעים לשם, למרות רעבונו הגדול של מוזס, אין הוא מסוגל לגעת במאכלים הריחניים והצבעוניים המוגשים לשולחן. רק לקראת סוף הפגישה, לאחר שהוא מתפשט ומרטיב את פלג גופו העליון במים בחדר השירותים, שב אליו תיאבונו, ואז גם נעתר לו טריגנו ומסכים לרדת למעמקי הסכסוך ביניהם ולהשמיע דברים על סיומים של יצירות אמנות, בכלל, ועל הסיום הלא-ממומש של הסרט השביעי, בפרט.

הדברים מובאים כמתוך תודעתו הקולטת של מוזס: "סוף חלש ותפור בחוט גס אינו דבר נדיר בקולנוע, בתיאטרון ובספרות. הסיומים הם בדרך כלל נקודת התורפה של סרטים ורומאנים, אלא שבתסריט המקורי שלו כן היה סוף נכון, חזק, שנפסל מתוך פחדנות. הרי לא כדי להמם את הצופים הוא כתב את סצינת הסיום. עמדה מאחוריה מחשבה נכונה ואנושית מאוד" (עמ' 331). וטריגנו ממשיך להסביר את הסיום שדרכו, באופן אינטואיטיבי, בלי להכיר את המיתוס ואת גלגוליו באמנות, התחבר אל הקאריטאס רומאנה, החסד הרומי.

מוזס מכה על חטא, וכעת, כדי לפייס את התסריטאי, הוא מוכן לציית לרעיון המופרך של טריגנו, ספק נקמה ספק מעשה תיקון, ועל פיו יממש מוזס בגופו את הסצינה האבודה, ויינק משדיה של אשה, עד שטיפות החלב ייראו על שפתיו בתצלום שיצולם בשעת מעשה.

בסצינה האחרונה עובר הקורא חוויה של התגלות. טריגנו, בסעודת הלילה המשותפת בכפר החוסים בדרום הארץ, התגאה בפני מוזס בכך שהמטאפורות שלו נהפכו למציאות, שהסמלים הנסתרים בתסריטים שלו הוכיחו את עצמם כתחזיות מדויקות ושהעלילות המופרכות שהמציא התממשו. בסיום הרומאן מוכיח יהושע כיצד מציאות הופכת למטאפורה, כיצד תחזית מדויקת נהפכת לסמל, כיצד חיים נהפכים לאמנות, ומעל לכל, כיצד סצינה מופרכת וחולנית שעמדה להתממש במציאות היומיומית יכולה להתממש רק בהתחברות אל שורשיו של הרומאן האירופי הראשון.

וכך, באזור כפרי מדרום למדריד (כנראה בחבל למנשה), מעטר יהושע את דרכם של ההולכים לביצוע המשימה בסמל דון קיחוטי מובהק: "מפעם לפעם ניתן להבחין בלילה הבהיר, על גבעה רחוקה, בתנועת כנפיה של טחנת רוח שנדמית כציפור ענקית עצלה" (עמ' 370). הכניסה לעולמו של סרוונטס, שגיבורו הוא בעל חלומות הנלחם בטחנות רוח, מאייכת את המשימה המופרכת, שיכולה להתממש רק בעולם הנוסטלגיה, הדמיון והאמנות.

רק לקראת חצות הם מגיעים לבית אחוזה ישן, שבו הם פוגשים בעיבוד דון קיחוטי של מה שראה מוזס בכפר החוסים הישראלי. הכלבים שמספרם היה רב בכפר הישראלי הצטמצמו כאן לכלב גדול אחד, והילדים בעלי החזות הפגועה שהקיפו את מוזס וטריגנו עם הגיעם לכפר הישראלי, התחלפו בכפר הספרדי בילדים ובילדות בני גילים שונים הצצים בעקבות הכפרית היוצאת לקראתם ועששית בידה. המראה התמוה שראה מוזס בבית האחוזה הישראלי, שני כלבים העומדים ליד אבוס ומחלקים בנימוס את שללם, התגלגל לסוס וחמור האוכלים בידידות מתוך אבוס אחד בבית האחוזה הספרדי. הסוס והחמור הם רמז לבהמותיהם של דון קיחוט ונושא כליו. אבל הסוס של האביר זכה ברומאן של יהושע לייצוג מוקדם נוסף. בכפר הישראלי עמד בשלווה פרד כבד גוף שהסתכל במוזס בעיניים של פילוסוף, וכאן עומד סוס רזה המביט באורחים בעיניים נוגות.

רק מתוך התמונה הזאת, על שלל הניחוחות שהיא מדיפה, יכול מוזס לחזור אל עברו, אל ראשית יצירתו, אל הרומאן האירופי הראשון ששימש לו השראה, אם באמצעות למידה ואם באמצעות אינטואיציה אסתטית, וכל זאת דרך מימוש הסצינה שבוטלה, נקודת תפנית בקריירה האמנותית, כשהיוצר עבר מיצירה פרועה, לא מבוקרת, שהיתה בה החצנה של דחפים ראשוניים, ליצירה מודעת לעצמה, המאזנת בין פסיכולוגיית מעמקים לבין מוסר.

"ענבי זעם", הרומאן האמריקאי הריאליסטי, נעדר המטאפורות, על רעב ובצורת בארצות הברית של שנות השלושים, מסתיים בתמונת החסד הרומי. חבצלת השרון יולדת בסוף הרומאן ילד מת, וכשהיא ואמה שומעות צעקות שבר של בן על שאביו גווע ברעב, מדרבנת האם את בתה להיניק אותו. בתחילה הוא מניע ראשו מצד אל צד (אם מתוך סירוב ואם מתוך אפיסת כוחות), אבל האשה הצעירה מפצירה בו, ומלותיו האחרונות של הרומאן הופכות אותה לגיבורה: "היא נצמדה אליו וקרבה את ראשו אל חיקה. ?הנה!' אמרה. ?הנה'. היא תחבה את ידה מתחת לעורפו ותמכה בראשו. אצבעותיה ליטפו בעדינות את שערו. היא נשאה את עיניה והביטה במרחבי האסם, וחיוך מסתורי עלה ופשט על פניה". מה רב המרחק בין התמונה המסיימת את הרומאן של ג'ון סטיינבק לתמונה המסיימת את הרומאן של יהושע, שמקור מיתולוגי אחד להן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו