בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | ידיו הרואות

אסף בן צבי - "עמק המצלבה", גלריית גורדון, תל-אביב

תגובות

לפני 15 שנים קראתי לתערוכתו של אסף בן צבי בגלריה הביתית של שרה לוי (כואב הלב כמה מהר נשכחות גלריות שהיו ואינן, בעוד האמנים עוברים לגלריות אחרות): "אסף בן צבי ומסעו אל החומרים". זו היתה תערוכה סגפנית בחלל סגפני של עבודות דחוסות, כנתחים של בשר האמנות. בן צבי התיך חומרי גלם ממוחזרים, ברא גלמים של גבוה ונמוך, פיסולי וציורי, משהו חדש, פלאי ופשוט, שהכעיס כמה מביני דבר בתחום האמנות. מאז בן צבי הלך ופיתח את אברי יצירותיו עד שהיה למאסטר של ממש בתערוכתו הנוכחית. הוא מציג ציור מלא ובוטח, עשיר וצבעוני, שהצבע עדיין מהווה בו חומר. בן צבי חיבר בעבר בין מלה לדימוי, מתוך כמעט שוויון ביניהם, באופן שמעטים הצליחו בו. המלים מופיעות גם עכשיו, אך הן מפנות את הבימה לדימויים המצוירים.

"עמק המצלבה" הוא אחד מסודותיה הגלויים-הנסתרים של ירושלים - ממש כמו בן צבי עצמו - שמורת טבע שבלבה מנזר הצלב הגיאורגי (לפי המסורת, כאן נכרת העץ לצלבו של ישו), שכנסייתו מעוטרת בתמשיחים נדירים ביופיים. "עץ אחד" הוא אחד הברושים של עמק המצלבה, הנושאים עדיין את האשמה הסבילה. בן צבי לש את הברוש בגוני ירוק וחום הבלולים בלבן סמיך, כעיסה בשרית הרוטטת מבפנים, מתוך שמים או מים בגוני כחול עשיר. כמו היו עליונים לתחתונים ותחתונים לעליונים, כפי שקורה לעתים בירושלים. את צמרת הברוש מלחכים קוצים שרופים, כדגל שחור. זה ציור רחב ממדים, מבחינה פיסית ונפשית, המשמר שפע של שטיחי קיר ארוגים מאור וצל - תחושה שיש ברבים מציוריו של בן צבי בתערוכה הנוכחית. התחושה מתחזקת מהאופן שבו צבעי השמן נעצרים במרחק מה משולי הפשתן החשוף, בניגוד בין הצבעוני-השמנוני ליובש הפשתן.

הניגוד מתקיים במלוא יופיו ב"עלים ספורים", אך כאן זה מראה לילי, תקריב מוגדל מאוד על טור של פרחים. שכבות על שכבות של שחור וסגול, וירוק דליל מחוויר בין הפרחים לחושך. כפות הידיים של בן צבי חודרות אל כמה מהציורים כמו היו אבר חישה למה שלפניו, לחומריותן של הצורות. ב"כפות ידיים במפרץ חיפה" הן נכנסות לתמונה משמאל למטה, לשות את מסת הים התכולה ואת מסת היבשה החומה, מנסות להפריד אותן זו מזו, אך בוראות בינתיים יונה, המבשרת כי כלו המים. ב"חורף" נמעך גוש אמורפי של כתום-ורוד ביחס של שני-שלישים ושליש ואימרה חשופה למעלה, וכפות הידיים נשלחות לחוש את החום האגור בצבע עד שהן מאדימות מחום. ניגוד בין מופשט לפיגורטיבי מתקיים ביופיו הגס של "ים המלח, חצב", שבו גדל נר-חצב בודד בין פסים עבים וסמיכים של תכלת ושחור, הסוגרים על נר-החצב אך גם עונים כהד לליבת הנר. שוב נראה יופיה הטבעי והאינטואטיבי של הקומפוזיציה ביחסים שבין החצב לפסים, בין התכלת לשחור, וביניהם לבין בד הציור הגלוי.

"זה הכל" מתחיל בקרקעית הציור, מהבד החשוף הסיבי, שעליו רשומים במתאר צבע חרדלי ראשי נחשים גדועים, נחשים שנענשו וגורשו מגן עדן שבמעלה הציור אל יובש הבד שלרגליו. ב"למה ציפור?" מגיחה צללית לבנה של יונה מתוך מסה היולית של צבע שמן לבן וסמיך, שכמו לא יבש עדיין. ניכר כאן היופי של הצורה/הציפור/היונה הנברא מתוך הכאוס. מין כף יד שלא התגבשה אוחזת במסה, ואת הכל מקיפה הילה כהה של שמנוניות הצבע. מתחת מודבקת מעטפת דואר לבנה, כבשורה מהיונה. ב"פרפר" בן צבי מצליח לשחזר את התום של ציור ילדים חף מציניות או התייפייפות: פרפר בולבוסי שנלוש מגוני ירוק כהה, מוטל בפינת שמים בשריים של סגול מעורב בלבן ונגיעות של תכלת - יושרה, תום ופשטות.

בקומת המרתף של הגלריה תוססות עבודותיו של פיליפ רנצר, כיין במרתפי היקבים. רנצר, בדרכו, הופך זמן עבר ליצירה המקרינה נוסטלגיה אך היא גם אירונית ופלסטית להפליא. רנצר הופך חומרים מתים לתיאטרון מהפנט של בובות אמנות. הוא נשאר תמיד במודע הזר, הרומני, השואף להשתייך אל המקומי, התקני, המרכזי, אך דבק בזרותו. היצירה המרכזית והתיאטרלית בתערוכה היא "לילה במחנה". על הגריד המופשט, הטהור והייצוגי, מתממשים ירח כמעט מלא הסובב על צירו, ביתן חוף או שמירה, סולם עץ, מגדל של מציל או שומר, וגלגל ים. איזה מין מחנה זה: נופש, צבאי, מאסר - מחנה של זיכרון נגוע המקרין תוגה לילית, כתפאורה למחזה של משורר.

בסדרה של רישומים בעיפרון על שכבת צבע לבן שהודק לעץ עבה (עץ הוא נשמת יצירתו), רנצר מנסה להחיות חמימות משפחתית-ביתית שכבר היתה לזמן עבר: כדור צמר-סולם המחבר באלכסון בין "מאמא" ל"טאטא" בבית קומות העולה בלהבות אש שחורה (הסולם הוא אחד המוטיבים החוזרים ביצירתו). "בית" הוא בית עץ עם גג משופע המכיל את מהות הבתים כולם, שרוף בתחתיתו, ורגלו האחת היא קופסת קרטון צהובה של דבק מגע. בפסל ללא כותרת מ-2010 מתרומם עמוד "יווני" שחור וקטום, כשני כנים של קו ומסה, של רבוע ומעוגל, הנושק לכדור ברזל נוסף. כך בנשיקתם הם תלויים באוויר, ויפה במיוחד צלו של הפסל הזה, המוטל על הקיר כיצירת מופת מודרניסטית. זה רק חתך אחד בתערוכה הקטנה והדחוסה הזאת של רנצר, שנדמה כי משתתפיה קמים לתחייה ברגע שהפנית להם את גבך.

זו הזדמנות אחרונה לראות בגלריה "קימא" ביפו מאסטר אמיתי של אמנות ההדפס, את תחריטו של האמן הניו-יורקי ברוס וולדמן. אלה הם תחריטים רגישים בעלי איכות קלאסית הלוכדים בני אדם וחיות מגן החיות של ניו יורק, תרתי משמע. כנגד הקלאסיות החישנית של התחריטים מוצגים המונוטיפים (הדפס יחידאי) העכשוויים יותר באלימות ובתנועה, בפלסטיות ובטקסטורה הרוגשות והחד-פעמיות.



אסף בן צבי, פרפר, 2002-2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו