בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרך הלבנים הצהובות

ביצירותיו הטובות ביותר, האובססיות של א"ב יהושע מסרבות להתחבר ומסרבות להיתרגם. הן נשארות מה שהן, גם אם הוא מנסה להרכיב עליהן חטוטרת של משל ונמשל

תגובות

כשקראתי את "חסד ספרדי" הרגשתי כמו אדם שהולך בדרך צרה, אבל מסומנת בבירור, בין ערימות גדולות של מוטות ברזל ישנים, גלילי בד מפוזרים, חבילות של ניירות כתובים ולא-כתובים, ולפעמים מנועים מפורקים של טרקטורים ובולדוזרים. רוב המבקרים לא אהבו את הספר הזה. אני חושב שהם הביטו בערימות הגדולות שבצדי הדרך, ולא הלכו בדרך עד סופה. מאחר שהספר עוסק בבימאי קולנוע, נזכרתי בדורותי מן הסרט "הקוסם מארץ עוץ" שמגיעה אל ארץ המנצ'יקנים, והכל בה נראה לה מוזר, עד שניגשים אליה בזה אחר זה המנצ'יקנים הקטנים ואומרים לה בקולות משונים ומצחיקים: "Follow the yellow brick road" (לכי בדרך הלבנים הצהובות).

בעמודים האחרונים של "חסד ספרדי", מגיע הספר הזה אל "דון קיחוטה" ומנסה לתקן את הסיום של אבי כל הרומאנים. יומרני? לא, אם נזכור את דרך הלבנים הצהובות מסרט הילדים המחויך והנפלא ההוא. גם אצל בימאי הסרטים, גיבור הרומאן של א"ב יהושע, יש תמיד משהו מחויך. יאיר מוזס הוא איש קצת מסודר מדי וקצת מצליח מדי, לדעתו; קצת קמצן לפעמים; קצת טרחני, שמדווח על כל השתנה והשתנה שלו; קצת גונב זנב סקס מרוט משחקניות מזדקנות; קצת יקה ישראלי שנואם נאומים על זהות מזרחית שינקינאית ומתחמק מקסאמים פלסטיניים. איך גיבור כזה, מוזס כזה, יכול להיות האביר בן דמות היגון? אבל הוא רוצה להיות, כל כך רוצה, שזה נעשה לבבי ומצחיק.

בעמודים הראשונים של "חסד ספרדי" מתברר שמוזס המזדקן רודף אחרי ציור שהוא מוצא בחדר המלון שלו. זה ציור שמופיעה בו אשה צעירה החולצת שד ומיניקה זקן שידיו אסורות. הספר כולו הוא סיפור האובססיה של מוזס, ועוד יותר מזה של יהושע, לאשה הזאת, להנקה הזאת, לידיו הכבולות של הזקן כשהוא יונק. הוא רודף כדי לדעת: מהי האגדה שמאחורי הציור? הוא רודף כדי להיזכר: האם לא היה בעברו שלו אירוע כזה, יניקה כזאת? הוא רודף כדי להתוודות: לספר על קרע שקרע בחייו ובחיי אחרים, בגלל יניקה כזאת. והוא רודף כדי לכפר: הוא לא ינוח עד שלא יינק, בעמוד האחרון של הספר, משדיה של אשה, וכך יכפר על היניקה הקודמת.

ומכיוון שהאשה שהוא מוצא, בפרוור עוני בספרדי, היא - לא פחות ולא יותר - דולציניאה דל טובוסו, אהובתו של דון קיחוטה, שעומד בצד ומתבונן באשתו האהובה, שסופר ישראלי העניק לו אותה אחרי 400 שנה שבהן היתה בשבילו בלתי מושגת, הרי זה סיום מעגלי ונאה לספר. זה סיום שהוא הסבר לאובססיה: בשביל לגאול את דון קיחוטה ממותו, מייאושו, מרווקותו, מן הסיום המר שכתב בשבילו סרוונטס - צריך שיתגשם במציאות מה שהיה בציור. צריך שבימאי קולנוע ישראלי זקן יינק משדיה השופעים של כפרייה ספרדייה.

לא הסבר אחד יש בספר הזה לאובססיה, אלא הסברים רבים. אלה ערימות החומרים שנמצאות בשפע משני עבריה של דרך הלבנים הצהובות. יש שם חומרים טריים וחומרים משומשים, חומרים צבעוניים וחומרים אפורים, חומרים שבונים סיפור וחומרים שקוטעים אותו. יש בספר חומרים שהם פסיכולוגיה (מוזס לא היה נרעש מן הציור כלל וכלל אלמלא דרש ממנו התסריטאי שלו לצלם סצינה דומה לפני שנים רבות, והוא לא צילם, ועל כך לא סלח לו התסריטאי). ויש בספר חומרים שהם מיתולוגיה (האגדה הרומית על צעירה בשם פרו שהיניקה את קימון אביה, שנאסר ונידון למוות ברעב, והיא באה להזין אותו בסתר). יש בספר חומרים שהם יהושע (סיפורים ישנים כמו "מסע הערב של יתיר" ו"תרדמת היום", שבימאי הסרטים הזקן עשה מהם סרטים בצעירותו, וכעת, בזקנותו, הוא בא לצפות בהם ולינוק מהם, כי הוא חושד בעצמו שהמוזה הפסיקה להיניק אותו). ויש בספר חומרים של הפוליטיקה הישראלית (ישראל המסודרת, האשכנזית, שבאה לינוק משדיה של ישראל הענייה, הספרדית, וכך לבקש מחילה על הפגיעה שפגעה בה). ויש בו - כמו ב"דון קיחוטה" - עלילה אחת של חיפוש ארוך, ולצדה עלילות רבות אחרות שהחוט המקשר ביניהן הוא רק תירוץ לקבץ אותן בספר אחד.

יש בספר דמויות שאמורות להופיע בו כבני אדם (למשל, מוזס והתסריטאי שלו), ויש בו דמויות שאמורות להופיע כדמויות ספרותיות, כיצירי דמיונו של אמן (למשל, רות, השחקנית שהיתה פעם אהובתו של התסריטאי עד שסירבה להיניק קבצן זקן בתסריט פרי עטו). יש בספר אנלוגיות והכפלות והשלשות, והיפוכים, וקפקא, והעיתון "ישראל היום", וסמלים, וחיות, וסקס בידיים אסורות או רק בידיים, ושוב סמלים, הרבה סמלים.

אבל כל זה לא חשוב, לדעתי, בספר הזה. גם אם הסבר, או סמל, או היפוך, הוא מעניין ולבבי (כמו לתת לדון קיחוטה אשה ובן, שלא

ימות לנו ערירי), הוא לא היה נחוץ לי כשקראתי. כי ההסברים הרבים והסיבובים הספרותיים הרבים של יהושע היו פחות מושכים בעיני מדרך הלבנים הצהובות העוברת במרכזם. האובססיה עניינה אותי, לא ההסברים שלה. האשה המיניקה זקן כבול עניינה אותי, לא השאלה למה היא עושה את זה.

יש ליהושע ספרים שבהם חיבר היטב את האובססיות שלו אל הפצע הישראלי-ערבי ("מול היערות", למשל), או אל המשפחה המודרנית כמוסד ("נישואים מאוחרים", למשל), או אל ימי הביניים היהודיים ("מסע אל תום האלף"). "מר מאני" היה, לדעתי, הטוב שבספרים מן הזן הזה, כי היה מלאכת מחשבת של אובססיות אישיות שתורגמו למבט היסטורי.

אבל יש לו יצירות אחרות שבהן האובססיות שלו מסרבות להתחבר ומסרבות להיתרגם. הן נשארות מה שהן, גם אם יהושע מנסה להרכיב עליהן חטוטרת של משל ונמשל: ב"מסע הערב של יתיר" הוא לא מנסה. שם משמידים רכבת כי לא יכולים שלא להשמיד רכבת. אין סיבות, אין יהודים או גויים, אין פסיכולוגיה ואין מיתולוגיה. ב"שליחותו של הממונה על יחסי אנוש" ניסה יהושע להרכיב על הסיפור את "בעיית" העובדים הזרים ואת "בעיית" ירושלים, אבל התוספות האלה נושרות בקלות. שם מתאהבים בגופת אשה כי לא יכולים להתאהב בגוף אשה חיה. כל השאר לא חשוב, לא משכנע, כל ה"בעיות" נשארות במרכאות כפולות.

החן של "חסד ספרדי" הוא בכך שהספר הולך בשביל הלבנים הצהובות של האובססיה הבלתי מוסברת והבלתי מסבירה, אבל לצד השביל הוא מפזר מאות שלדים של הסברים ומאות מנועים מפורקים של משלים. יהושע הוא במיטבו כאשר הוא יודע שההסברים אכן תפורים בחוטים לבנים והמשלים נושרים בקלות מן הנמשלים, ולמרות זאת הוא מביא אותם בגלל התענוג הפיקרסקי העתיק של מספרי סיפורים לספר עוד סיפור צדדי, ולהפיק מן הסיפור עוד מדרש סיבובי, ולהוסיף על הסיפור עוד אנקדוטה צדדית. המשלים צועקים כאן שהם רוצים נמשלים, אבל הם לא לגמרי מאמינים לעצמם. מלווה את הספר הזה איזה חיוך של שחקן שמחליף במהירות תלבושות ועלילות: רגע אחד מספר לעצמו יהושע שכתב משל על זקנת הסופר שיונקת משדיה של מוזת הנעורים שלו, רגע אחר הוא מסביר לעצמו שכתב ספר על ישראלים מזרחיים שמזינים בחסדם את האבות המייסדים, האשכנזים, של הישראליות, שתש כוחם וידיהם כבולות, ורגע שלישי הוא כותב שסיפוריו הסוריאליסטיים הראשונים חלצו שד לרומאנים הריאליסטיים המאוחרים שלו, כדי "לפגוע באימה המטאפיסית" שהורישה לנו הדת היהודית, ובכך היא מאיימת לחסל את הסיכוי לריאליה של חיים ישראליים.

אבל כל הרגעים האלה חולפים וכל ההסברים נמוגים בעשן. מה זה חשוב אם השד המיניק כאן הוא שד ספרדי או שד אשכנזי? מה זה חשוב אם האב החושק בבתו כאן הוא דתי או חילוני? מה זה חשוב אם הידיים הכבולות כאן הן מטאפיסיות או פיסיות? מה זה חשוב אם יהושע ניזון מן השדיים הגדולים של סרווונטס או מן השדיים הגדולים לא פחות של הפחד שלו עצמו מפני הסתלקות המוזה? למה להחליט? למה לפרש? השד הוא שד. הזקן הוא זקן. היניקה היא יניקה. האזיקים הם אזיקים. תנו לאובססיה לחיות כשאתם קוראים את הספר הזה. גם יהושע נתן לה לחיות, גם אם רק בסופו של דבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו