בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשם ובחזרה: גלות ירושלים אשר בספרד

האם ייתכן שא"ב יהושע מתגעגע ברומאן "חסד ספרדי" אל דמותו של היהודי הנודד? האם הישראליות של יהושע, שעליה הוא מצהיר כזהות עדיפה על פני הזהות היהודית-הגלותית, עודנה עורגת אל האוניברסליות של היהודי הגלותי החי בנופים זרים?

תגובות

א"ב יהושע מזמין אותנו שוב למסע בעולם הגדול. אחרי המסע להודו ב"השיבה מהודו", לצרפת ולגרמניה ב"מסע אל תום האלף", לחבר המדינות ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ולאפריקה ב"אש ידידותית", הפעם אנחנו מוזמנים לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד, העיר השלישית בקדושתה לעולי הרגל הנוצרים אחרי ירושלים ורומא. מה פשר תזזית הנסיעות הזאת? האם ארץ ישראל קטנה על יהושע? האם היא חונקת אותו בקרתנות שלה? או אולי משהו עמוק יותר מתחולל לנגד עינינו. האם ייתכן שיהושע מתגעגע אל דמותו של ה"יהודי הנודד"? האם הישראליות של יהושע, שעליה הוא מצהיר כזהות עדיפה על פני זו היהודית-הגלותית, עודנה עורגת אל האוניברסליות של היהודי הגלותי החי בנופים זרים? מה קרה למחבר "מול היערות" ו"המאהב" שמתרחשים שניהם בנוף ארץ ישראלי קוצני?

"הם גרים בארץ מולדתם, אך כאילו אינם תושביה. הם לוקחים חלק בכל כאילו היו תושבים, וסובלים מכל דבר כאילו היו זרים. כל ארץ זרה - היא להם מולדת. וכל מולדת היא ארץ זרה". מי הם הזרים האלה ומי תיאר אותם כך? לא, אלה אינם יהודים. את התיאור הזה כתב אוגוסטינוס הקדוש, ובו תיאר את חייהם של נוצרים בעולם הזה. אוגוסטינוס מרחיב את חוויית הזרות הלאומית של המקרא, המתאר את עם ישראל כגר במצרים, לחוויית זרות אוניברסלית. האדם הוא גולה בעולם, תוצאה של ניכורו מהאל וגירושו מגן העדן. הסדר הוא אלוהי, והמוסדות הדתיים מחזירים את האדם אל הסדר המיתי הזה. לשם כך נוצרו מנזרים ומסדריהם - מקומות סגורים שבהם בני האדם שבים אל האל ומתנזרים מהבלי היומיום. דרכם של הנודדים של ימי הביניים - עולי הרגל - היא סמל למסלול החיים בעולם הזה. הם עוזבים את מקומם ונודדים על פני הארץ כדי להגיע אל מחוז חפצם, המקום הקדוש.

דרכם של עולי הרגל לסנטיאגו יצאה מפאריס ונמשכה לעתים כאלף קילומטר ויותר. לא רק האתר הקדוש היה העיקר, אלא הדרך עצמה היתה גם היא חלק בלתי נפרד מחוויית ההתעלות שחווה עולה הרגל. עלילת סיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר מתרחשת במהלך מסעם של עולי הרגל אל מקום קברו של הקדוש תומס בקט. הנסיעה אל המקום הקדוש נהפכת למעין מטאפורה לחיים הארציים, שבהם האדם משול להלך הצועד ללא הרף בדרכו האחרונה עד הגיעו אל מטרתו הסופית, אל גן העדן של הנשמה, המקום שבו נשמתו זוכה ל"מנוחה נכונה" בתפילה היהודית, או ל"מנוחת עולם" בתפילה הנוצרית. במאמרו הקלאסי מתאר ההיסטוריון גרהרט לדנר את האדם בימי הביניים כ-homo viator, הלך, עובר אורח, הנודד בין לידה למוות.

הרומאן החדש של יהושע, "חסד ספרדי", אינו מתנכר לארץ ישראל, שאליה חוזרים גיבורי הסיפור כשמסעם לסנטיאגו מגיע אל קצו. החיבור בין שני המקומות הוא אבן יסוד ברומאן הזה, כמו גם באגדה הנוצרית על יעקב ("הגדול"), יאגו בספרדית, אחד מ-12 השליחים, שעצמותיו הגיעו בדרך נס מירושלים לגליסיה שבספרד, ומקום קבורתו נהפך למקום קדוש. בניגוד לצ'וסר ולעולי הרגל לסנטיאגו, יהושע מנחית את גיבוריו הישר באתר עצמו. הדרך אליו וממנו אינה חשובה.

במבט ראשון, הבחירה בסנטיאגו נראית כמעט מקרית, אולי בחירה של תיירים לרגע. המחבר משתמש בנופיה של סנטיאגו וסביבתה כרקע לרטרוספקטיבה הנערכת במקום לכבודו של הגיבור - כלומר להקרנה חוזרת של סרטיו הישנים של הבימאי יאיר מוזס. ההקרנה הייתה יכולה להתקיים לכאורה בכל מקום אחר. בבית המלון שבו הוא מתאכסן יחד עם בת לווייתו, השחקנית רות, מגלה הבמאי מוזס את התמונה "חסד רומאי" שעליה מושתת הרומאן כולו.

במסה "ההיסטוריה וההיסטוריונים אצל א"ב יהושע" כותבת פניה עוז-זלצברגר: "אין, כמדומה, סופר עברי (או לועזי) שכל כך הרבה דמויות אצלו מלמדות היסטוריה, כותבות עבודות מחקר, ממציאות פרדיגמות, ובתוך כך גם עושות היסטוריה, נלחמות בה ובורחות ממנה". עם זאת, מוסיפה עוז-זלצברגר, בספרים החדשים שלו "הגיאוגרפיה הולכת ומדיחה את ההיסטוריה". תובנה מעניינת זו נולדה לפני "חסד ספרדי", והוא מאשר אותה במידה רבה. כי אכן, דומה שיהושע מפנה עורף למטען ההיסטוריה הכבד הרובץ על סנטיאגו.

אולם הקשר בין הסיפור לבין קדושת המקום עולה מרמיזות קטנות. "יש במחוז הצליינות הזה נטייה לבקש סמל מאחורי כל פרט". התכונה הגותית כביכול של המקום מאפשרת ליהושע לשתול איתותים ההופכים בהמשך לסמלים המפענחים את מגמתו הפנימית של הסיפור. בכך הוא נאמן להכרזתו על ההבדל בין יצירת אמנות לבין החיים: "ליצירה אמנותית, בשונה מן החיים, יש כיוון ברור שהולכים ומרגישים בו בהדרגה" (עמ' 96). באופן זה טווה יהושע את סיפורו - שתילה של פרטים שנהפכים לסמלים ונטענים בהמשך העלילה במשמעות עמוקה.

רמז נוסף לקשר בין סנטיאגו כמקום עלייה לרגל לבין עלילת הסיפור מובא בסוף הרטרוספקטיבה, כשמוזס מבקר בפעם האחרונה בקתדרלה ומבקש לקיים בה וידוי לפני הנזיר מנואל. מנואל נענה לבקשתו בנימוק: "הלא כל מי שמגיע לסנטיאגו יש בו מן הצליין, ולא טוב שמוזס ישוב למולדתו בנפש ריקה". הרטרוספקטיבה שנערכת לסרטיו מחזירה את מוזס אל ראשית עבודתו הקולנועית ואל הפרשה שגרמה לנתק בינו לבין התסריטאי שלו, טריגנו.

המסע אל העבר המתחולל בנפשו של מוזס והמסתיים בווידוי שקול אפוא למסעו של צליין, אלא שכאן המדובר במסע פסיכולוגי, לא דתי. הווידוי הוא המעשה האחרון שעושה מוזס, ואז הוא שב לעיר מולדתו, ירושלים, שמשמשת זירה לחלק מהסרטים המוקרנים ברטרוספקטיבה. ומכיוון ש"חסד ספרדי" הוא מסע צליינות אמנותי, הרי רק טבעי שעם תומו ישוב אליה מוזס.

נטישת ההיסטוריה מפנה אפוא מקום לעיסוק מעמיק בארס פואטיקה של יהושע ושל יצירתו, אולי ברוח תפישתו המפורסמת של אריסטו, שהפואטיקה עדיפה על ההיסטוריה, כי היא מספרת את העניינים הכלליים בעוד שההיסטוריה מספרת את העניינים הפרטיים. הסופר יהושע מספר על הבימאי מוזס, ובכך מעמיד את הספרות מול הקולנוע. כשהיינו ילדים היה נהוג "לספר סרטים" - דבר שהיה ממלא בשמחה את המספר, פחות את שומעיו.

גם כאן הסרטים המסופרים הם ספרותיים, והמדיום הנקרא משתלט על המדיום הנצפה. אבל הרי אי אפשר לספר מראות וקולות, ולכן יותר משהספר מעיד על אמנות הקולנוע הוא מלמד על אמנות הכתיבה. הסופר הוא הבימאי, התסריטאי, הצלם והשחקן גם יחד. הוא שולט בגיבוריו בכל, קובע את הופעתם, את זוויות הצילום שלהם ואת התאורה שבה יאיר את פניהם.

הספר שלפנינו מספר על בימאי המסוכסך עם תסריטאי, על צלם מת ועל שחקנית שננטשה. זה ספר שכמעט כל גיבוריו קשורים לאמנויות. יהושע מנסח את ההבדל בין קריאת ספר לבין צפייה בסרט. סרטים נשכחים במהרה, ספר נחרת בזיכרון. האם לפנינו ספר המבקש לרומם את הספרות הכתובה הנדחקת על ידי המדיום הקולנועי? או שמא הצלחת הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" חיזקה את משיכתו של יהושע למגעו המהפנט של הקולנוע? בל נשכח ש"מסע אל תום האלף" אף זכה לגירסה אופראית מקסימה.

ואכן, החזותי והמילולי משחקים משחק של חתול ועכבר ב"חסד ספרדי". המלים נהפכות לתמונות, הטקסט למוסיקה, הדמויות הקולנועיות לאנשים בשר ודם ולהפך. הריאליסטי מתערבב בסימבולי, הדמיוני במציאותי, ואין עוד לדעת מי מהם קרוב יותר לייצג את המציאות האנושית.

יהושע קובע: "התסריטאי יכול להסביר את הכוונה, אבל רק הבימאי יכול להצדיק את התוצאה" (עמ' 134). אבל מי הוא המספר? האם הוא הבימאי? או שמא הוא בעת ובעונה אחת גם התסריטאי, המבולבל מן "המנוע שבער" בקרבו ואשר בעמקי נפשו מבקש "לפגוע באימה המטאפיסית, להמעיט בכוח סמכותה בלי לפגוע בדת עצמה" (עמ' 326)? בסוף הסיפור בוקעת נפשו המיוסרת של המספר, המבקר את "מלח הארץ הירושלמי שהחל לחפש ממתקים" (שם). המספר נשמע מוכר עוד יותר לקורא כשהוא קובע, "שהחילוניות הרציונליסטית של ?מלח הארץ' החילונית והתרבותית, ההדוניסטית, היא בסך הכל שכבה דקה, פריכה, שבעת משבר תתפורר מול הכוחות החזקים המסורתיים" (עמ' 327). האם קולו של יהושע הוא המהלך בגן, בעודו בוחן באמצעות המדיום הקולנועי את סיפוריו שלו?

אחד מן הסרטים המוצגים ברטרוספקטיבה מבוסס על סיפורו הקצר והאניגמטי של קפקא, "בבית הכנסת שלנו", שתורגם באחרונה מגרמנית בידי דן מירון ("תרבות וספרות", 8.4.2009). יהושע מספר במלותיו על הסרט שנוצר מהסיפור, וכך נוצרות שלוש דרגות של אמנות: הסיפור המקורי, הסרט שנוצר ממנו והדיווח על אודותיו בסיפור של יהושע. גם הסרט עצמו מורכב משלוש קומות: התסריטאי, הבימאי והצלם. את הפרק הזה מסיים יהושע במלים: "ניכר שמצלמתו של טולדנו לקחה לה עכשיו חירות לא רק מן התסריטאי אלא גם מן הבמאי... הנה כך נולדת מסרט קודר ואבסורדי תקווה מוזרה, שספק אם קפקא היה יכול לדמיין אותה" (עמ' 144). הצלם היוצר ניצח לא רק את התסריטאי ואת הבימאי, אלא גם את הסופר.

עם תום המסע לסנטיאגו והחזרה ארצה, מתחוללת רטרוספקטיבה שנייה המתגלה כמין מעשה של ריפוי של הבימאי ותיקונו. מבטו לאחור מתגלה כתנאי הכרחי לחידוש העשייה הקולנועית שלו. לאט לאט הולך ונפרש מסע נוסף, הפעם אל הנפש, כשהדמויות הדמיוניות והמציאותיות מתערבבות אלה באלה. כאן מתפענח הסיפור שמאחורי הסיפור: המתח האדיפלי בין מוזס, הבימאי-המורה, לבין טריגנו, התסריטאי שהוא בנו-תלמידו, מתפוגג באמצעות אוריאל, בנו המפגר של טריגנו, ההופך בדמיונו את מוזס לסבא שלו. המתח הנצחי בין אב לבן, בין שמרנות למהפכה, בין הרס הישן לבניית החדש נעלם כשמופיע הדור הבא, דור הנכדים. התלמיד והמורה יכולים עכשיו להשלים.

מסעו השני של מוזס הצליין מביא אותו גם אל נופי הנגב ואל טריגנו. הוא חוזר אל טריגנו שהפנה לו עורף, ובתוך כך חוזר בתשובה, ומסע הצליינות מסתיים בבקשת כפרה. בנקודה זו של העלילה נהפכת התמונה המרכזית של הספר - בת המיניקה אב זקן בבית הסוהר - למפתח להבנת הקרע בין התסריטאי לבימאי. טריגנו ביקש לסיים בתמונה זו את אחד מסרטיו מבלי שהוא עצמו ידע שמדובר בסיפור רומי בן אלפיים שנה: "אני שבאתי לישראל מעיירה קטנה באפריקה, התחברתי למשהו שהתגלגל בכל אירופה" (עמ' 333). הבימאי שביטל את הסצינה הזאת רמס בדיעבד גם את הביטחון העצמי של התסריטאי, שהנה עלה בידו להתחבר אל התרבות האירופית מבלי להיות מודע לכך.

לפיכך תובע התסריטאי מהבימאי כפרה באמצעות שחזור מתקן של החסד הרומי. בנקודה זו מתאחד גורלו של המחבר עם גורלו של התסריטאי בהיפוך מסוים, שהדיון בו מאפיין רבות מיצירותיו של יהושע: ממש כפי שטריגנו המציא סצינה שיש לה נוכחות מרכזית בתרבות האירופית, כך יהושע ממציא סצינת סיום המזכירה טקס יהודי עתיק. בקרב חסידי אשכנז בימי הביניים רווחו ארבע דרכי כפרה. אחת מהן נקראת בשם "תשובה הבאה", שעניינה חזרת החוטא אל אותן הנסיבות שבהן חטא, ותיקון מה שעוות בפעם הקודמת. כך מתוארת כפרתו של מי שחטא בקיום יחסי מין עם אשת איש: "אם זאת האשה (שעמה נאף) היתה מרוצה לו בביאה (נוספת), ולבו בוער בחשק אהבה עליה, והיה יכול לבוא עליה, (ואף על פי כן) שובר ומנתק מורשי לבבו ומתאפק ועוצר לבו מלבוא עליה - זו היא תשובה הבאה". הדמיון בין "תשובה הבאה" לבין המעמד שיהושע המציא מעורר תהודה תרבותית עמוקה.

במסע צלייני אחרון של מוזס מתרחש מעמד הכפרה החותם את הספר. המעמד מצולם, והתמונה מספקת את ההוכחה לכך שהכפרה הושגה. כך מכריעה האמנות האילמת של הציור והצילום את גודש המלל והביטוי של הספרות והקולנוע. על ההתרוצצות בין הספרות לקולנוע ניצב צלה הכבד של תמונה אחת, שהניעה את העלילה וגם הביאה אותה לידי סיום. מתמונה באנו ואל תמונה נשוב, ובאמצע היו הספרות והקולנוע. ואז מתברר שהרטרוספקטיבה האמיתית של מוזס אינה חזרתו בתשובה אלא חזרת הפנטסיה ליצירתו של האמן. המימוש של מעמד "החסד הרומי" הוא מטאפורה על מהות הייצוג האמנותי, כשם שמקום העלייה לרגל הוא מטאפורה של העולם הבא, תחנה של מנוחה נכונה בעולמו של האדם הנודד. האשה המינקת היא דולצ'יניאה המתוקה של הספרות, היא הפנטסיה, היא המוזה. זה סיום משחרר וטהור.

"חסד ספרדי" הוא אם כן סיפור המוקדש לשאלת הייצוג והאשליה שביצירה האמנותית וליחס בין האובייקט לסובייקט. זה ספר הדמיונות של סופר הכותב על יוצר סרטי אימה, המתעתע ברוצח ומאכילו מרק אדום מהול בדם, דם קורבנו מן הסתם. לפנינו מעין "חד גדיא" של קורבן, רוצח, תסריטאי וסופר, כשהאחרון מתעמר בקודמיו. "חסד ספרדי" הוא אולי ספרו האינטלקטואלי ביותר של יהושע, והוא מזמן לקורא עושר עלילתי ותחכומים עתירי דמיון יצירתי.



א''ב יהושע. כל ארץ זרה היא להם מולדת


צליינים בדרכם לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הדרך אינה חשובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו