בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925-1940 מאת רינת-יה רובינסון | ציר ז'בוטינסקי

תגובות

סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925-1940 רינת-יה (גורודונצ'יק) רובינסון. הוצאת יד בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, 344 עמ', 99 שקלים

תנועת החרות היא מפלגת השלטון יותר משנות דור - כמעט כמו מפא"י, מפלגת השלטון הקודמת. למרות זאת, המחקר ההיסטורי עליה ועל התנועה הרוויזיוניסטית, התנועה שממנה תנועת החרות יצאה, מתקדם באופן אטי. נכתבו עליה מעט מאוד עבודות דוקטורט, אחת מהן היא "התנועה הרוויזיוניסטית לנוכח השינויים ביהודי אירופה ועליית הנאצים" מאת רינת-יה רובינסון, שמתפרסמת כעת כספר - דבר שהוא יום חג לחוקרי הימין הציוני.

ספרה של רובינסון עוסק בתקופה הראשונה של התנועה - מוועידת היסוד של ברית הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטיים), שנערכה בפאריס באפריל 1925, ועד מותו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה ומנהיגה, בארצות הברית בקיץ 1940 כאדם צעיר. הברית הוקמה כגוף אידיאולוגי שקשור באופן מובהק לציונות ההרצליינית וכגוף פוליטי המתנגד למדיניות הציונית הרשמית, שהיתה מזוהה עם נשיא התנועה, חיים ויצמן. ההתנגדות התמקדה ביחסו האוהד של ויצמן לבריטניה והסיוע הרב של ההנהלה הציונית להתיישבות השיתופית. ז'בוטינסקי ואנשיו טענו כי יש לסייע גם להתיישבות העירונית. הם קבעו כי מתיישבי תל אביב חשובים לעשייה הציונית כמו מתיישבי עין חרוד ונהלל. עוד טענה הברית כי מנהיגות התנועה פועלת בלי ראייה רחבה (ז'בוטינסקי הגדיר את זה כ"דאגה של רגע"): היא דרשה להימנע מאותן "פעולות של רגע" דוגמת יישוב הארץ ולהתרכז אך ורק בעיקר - קידום הרעיון המדיני.

למרות העמדה האופוזיציונית, ברית הצה"ר ראתה את עצמה כמפלגה שפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית. החלטות ועידת היסוד שלה "מלמדות על קשר ברור בין התנועה ובין ההסתדרות הציונית. התביעות העוסקות במינוי נציב עליון, בפיקוח על עלייה ובהעברת הקרקעות הבלתי מעובדות בארץ ישראל... הוחלט כי הן תועלינה לדיון על ידי ההסתדרות הציונית". במשך השנים העמדה הזאת השתנתה באופן הדרגתי. ב-1927 הוחלט כי הפעולה המדינית של הצה"ר צריכה להתנהל "בצורה שתבטיח את זכויות הקדימה המוצדקות של ההנהלה הציונית לגבי עניינים שבמדיניות חוץ".

ב-1928, כשנה לאחר מכן, ז'בוטינסקי הציע להקים בלונדון משרד מדיני של הצה"ר כדי לנהל מדיניות עצמאית, נפרדת ותחרותית מהמדיניות של התנועה הציונית. הצעתו גרמה למחלוקת בינו לבין אישים מתונים בתנועה, כמו מאיר גרוסמן, שהיה קודם עוזרו הקרוב של ז'בוטינסקי. כדי למנוע משבר פנימי הדגיש ז'בוטינסקי כי להנהלה הציונית יש זכות קדימה בפעילות המדינית.

רצונו של ז'בוטינסקי לפרוש מההסתדרות הציונית התגבר במשך ימי הקונגרס הציוני ה-17, שנערך בקיץ 1931. הצה"ר הגיעה לקונגרס כמפלגה מחוזקת - היו לה יותר מ-20% מן הצירים (פי שלושה מכוחה בקונגרס הקודם) - ומטרתה היתה להעביר בו החלטה גורפת: המטרה הסופית (Endziel) של התנועה הציונית היא להקים מדינה יהודית ועליה להכריז שהיא חותרת לכך. ז'בוטינסקי נכשל ביצירת קואליציה שתעביר את ההחלטה הזאת. אישים מרכזיים שהיו קרובים לעמדותיו, כמו מנחם אוסישקין, לא הסכימו לתמוך בהחלטה. בהצבעה הרוויזיוניסטים ספגו תבוסה מרה: רק כשליש מצירי הקונגרס תמכו בה (57 מתוך 178 צירים). תגובת ז'בוטינסקי היתה דרמטית וחריפה: הוא קם וקרע את כרטיס הציר שלו ועזב את אולם הדיונים בזעם, מוקף בצירי תנועתו. הקונגרס הוכה בתדהמה. מנחם בגין, שהציג את עצמו כל חייו כתלמידו וממשיכו של ז'בוטינסקי, הפנים היטב את הלקח המר של הסצנה הזאת: הוא מעולם לא קרע את "כרטיס הציר" שלו. הוא מעולם לא שבר את כללי המשחק.

אחרי אירועי הקונגרס, תהליכי הפרישה התעצמו ובמקביל המחלוקת הפנימית בתנועה התגברה. במועצה העולמית של התנועה, שנערכה במארס 1933 בקטוביץ' שבפולין, ז'בוטינסקי דיבר על זכות הבכורה שיש להעניק לצה"ר על פני ההסתדרות הציונית ועל החשיבות של הריבונות הפוליטית של תנועתו. הוא ניסה לצרף להנהלת התנועה אישים שתמכו בדרכו, "בטענה שהרכבה של ההנהלה אינו משקף את הדעות בתנועה" (רוב חברי ההנהלה תמכו בדרכו של מאיר גרוסמן, שהתנגד באופן נחרץ לצעדי הפרישה). דיוני המועצה הסתיימו בלי הכרעה ובתחושת קרע מוחלט - יוחנן בדר, שהשתתף בה כציר צעיר, כתב על זה כי "הפילוג כבר הורגש באוויר". תגובתו של ז'בוטינסקי למבוי הסתום במועצה היתה דרסטית: הוא פירסם מנשר שבו הכריז על פיזור מוסדות התנועה ועל תפיסת כל סמכויותיהן. במשאל תנועתי, שאנשי גרוסמן החרימו, ז'בוטינסקי זכה ברוב מכריע (94%). הגורמים הרדיקלים בתנועה, כמו אב"א אחימאיר ומקורביו, "ראו בצעד של ז'בוטינסקי תעוזה, כדרכם של מנהיגי תנועות לאומיות בהיסטוריה של העמים". אחימאיר ראה את דרכו הלא-דמוקרטית של ז'בוטינסקי כהישג אישי. רובינסון כותבת כי "הוא ביקש מאז ראשית ימיו בתנועה שז'בוטינסקי ינהג כדיקטטור, תואר שז'בוטינסקי סלד ממנו וסירב שייכנוהו כך".

כך אפוא נהפך ז'בוטינסקי למנהיג יחיד - עובדה שחסידיו מעדיפים להתעלם ממנה. אנשי גרוסמן ראו את צעדיו כ"פוטש". גרוסמן עצמו טען באופן בוטה כי "הדיקטטורה של מר ז'בוטינסקי היא ממש קומית. זהו פוטש ותו לא". גם חסידיו המובהקים היו מלאי תדהמה לנוכח התנהלותו. שמואל (מוקי) כץ, שהיה מראשי התנועה בדרום אפריקה ואחר כך כתב ביוגרפיה עליו, כתב: "אני נחרדתי והתחלחלתי מפני פעולתו השרירותית של ז'בוטינסקי". בעקבות המשאל גרוסמן ואנשיו פרשו והקימו מפלגה רוויזיוניסטית חדשה ששמה היה "מפלגת המדינה העברית". אחרי פרישת הצה"ר מההסתדרות הציונית, היתה מפלגתו של גרוסמן הגוף הרוויזיוניסטי היחיד בה. ז'בוטינסקי היה זה שדחף אותם לפרישה, אולם מבחינתו היא היתה מהלומה לא קלה. המחברת מדגישה כי אנשי קבוצת גרוסמן "נחשבו עמודי תווך שהשפיעו רבות על התפתחותה של התנועה". בשנות ה-30, כשז'בוטינקי עמד מול הדור הצעיר הרדיקלי שלא קיבל את דרכו המדינית (שהבולטים בו היו אברהם שטרן, מנחם בגין, ישראל שייב (אלדד) ושמואל מרלין), פגע העדרם של פעילים בעלי נטיות מתונות במעמדו הפוליטי.

הקונגרס הציוני ה-18, שנערך ב-1933, היה האחרון שאנשי הצה"ר השתתפו בו. להם הוא היה חוויה מדכדכת. הם נכשלו בבחירות אליו וראו בעיניים כלות כיצד מפא"י הצליחה לכבוש את השלטון בהסתדרות הציונית. אחרי הקונגרס נקטו ראשי הצה"ר צעדים חדשים, כשהמשמעותי שבהם היה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), מעשה שהיה "הצעד המוסדי הראשון לקראת הפרישה מן ההסתדרות הציונית וממוסדותיה".

ב-1935 התכנס קונגרס היסוד של "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח) שהרוויזיוניסטיים הקימו ושז'בוטינסקי היה נשיאה. הוא הבליט את ייחוד הדרך של הצ"ח לעומת דרכה של "ההסתדרות הישנה" בנושאים שונים, כמו היחס לגרמניה: בשעה שהסוכנות היהודית חתמה על "הסכם ההעברה" (טרנספר) עם ממשלת הרייך השלישי, כדי לאפשר הגירת יהודי גרמניה לארץ ישראל והעברת רכושם, הרוויזיוניסטים נקטו עמדה קיצונית ולא פרגמטית - הם תמכו בחרם נגד גרמניה וכלכלתה, צעד שפגע במאמצים להוציא את יהודי גרמניה, שמצבם הוחרף ב-1935 בעקבות פירסום "חוקי נירברג".

רינת-יה רובינסון טוענת כי העמדה הזאת נבעה גם משיקולים פוליטיים: הרוויזיוניסטים היו ערים למתרחש וקלטו את הסימנים להרעת מצבם של היהודים בגרמניה. החרפת התנאים שם אירעה בשעה שהיה כמעט ברור כי התנועה עומדת לצאת לדרך עצמאית ולפרוש מן ההסתדרות הציונית. התנועה ניסתה את כל הדרכים להרחיב את שורותיה ולהציג את כוחה בציבור הציוני. התמיכה בחרם שימשה, לדעת אנשיה, מדד לכוחם הציבורי. העובדה שהרעיון דיבר אל לב רבים שלא נמנו עם שורותיהם נתנה לאנשי התנועה הרגשה כי יש להם עורף ציבורי רחב בארץ ובעולם. את שמו של הספר, "סערה מסייעת", גזרה רובינסון ממאמר שכתב ז'בוטינסקי בשנות ה-30 המוקדמות, בו טען כי הסערה באירופה עשויה לסייע למפעל הציוני.

הדוגמה הזאת אינה יחידה. המחברת מראה כיצד הרוויזיוניסטים השתמשו בשאלות טעונות שקשורות למצב המחריף של יהודי אירופה ככלי להדגשת ייחודם כאנשי תנועה ציונית נפרדת, וזאת במטרה לפגוע במעמד הרשמי של הסוכנות היהודית, שנבע מכתב המנדט. הרעיון של ז'בוטינסקי, "הגשת פטיציות לארגונים בינלאומיים ולמדינות שהיתה להן מעורבות בגורל העם היהודי", הוא דוגמה נוספת לכך. אנשי הצ"ח רצו ליצור קשרים ישירים עם חבר הלאומים ועם בריטניה מאחורי גבה של הסוכנות כדי לפגוע במעמדה הרשמי.

ספרה של רינת-יה רובינסון נכתב באופן מעניין ויש בו לא מעט תובנות חדשות. יש בו תרומה משמעותית למחקר על התנועה הרוויזיוניסטית ובמיוחד להבנת דרכה הפוליטית בתקופה הראשונה של קורותיה.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



זאב ז'בוטינסקי. סלד מהתואר דיקטטור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו