בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כמה טוב לחיות" מאת רנה ורבין | יומן הגימנזיסטית

3תגובות

כמה טוב לחיות רנה ורבין. הוצאת ידיעות ספרים, 293 עמ', 88 שקלים


רנה ורבין הדפיסה חלקים נרחבים מהיומן האישי שלה - מגיל 10 ועד 35 - לכדי ספר. בכל הקשור לביקורת ספרותית, איני מוצא טעם לעסוק בתוכנו של הספר. ילדה בת עשר כותבת את חייה באופן שבו היא תופשת אותם; כך גם נערה בת 14, בחורה בת 18 ואשה בת 35. האופן שבו אדם תופש את חייו, האופן שבו הוא חווה אותם - הוא זכות עקרונית שמוקנית לו בהיותו אדם. לנתח את האופן שבו ורבין חיה וחשבה את חייה זה לשפוט את עצם היותה סובייקט. למה לעשות את זה?

ישנם מקרים יוצאי דופן שיש טעם בשיפוט מסוג זה, בעיקר כשחייו של סובייקט מסוים משיקים לחייהם של סובייקטים רבים אחרים. למשל, כשזה אדם שפעולותיו ההיסטוריות השפיעו השפעה מכרעת על מיליוני בני אדם: היטלר, צ'רצ'יל, סטאלין. במקרה כזה יש צורך מובן לפענח את המנגנונים שגרמו לאותם אנשים לפעול כפי שפעלו, לאתר בסיפור חייהם את הרמזים לעתיד לבוא, לנתח את סגנון הכתיבה כחלק מהמארג שיאפשר את פיצוח הדמות. אבל כשאדם מן השורה - או אפילו משורה גבוהה או נמוכה במידה שאינה יוצאת דופן - מתאר את חייו, נדמה לי שיש להניח לו לעשות זאת מבלי לקבוע אם האופן שבו הוא תופש את חייו הוא בעל ערך.

למעשה, השאלה המעניינת יותר בקשר ל"כמה טוב לחיות" לא מצויה במישור הסובייקטיבי, כלומר ביחס לשאלה איך ורבין מספרת לעצמה את חייה. השאלה הרלוונטית היא האם חייה של ורבין, הם לעצמם, עומדים בקריטריונים של פרסום יומן אישי; האם רנה ורבין מספיק חשובה או מספיק מעניינת כדי שחייה יונחו על מדפי חנויות הספרים. השאלה אינה טכנית, מפני שעובדה היא שחייה של ורבין מופיעים על מדפי הספרים. השאלה היא עקרונית: באילו נתונים מוצדק להדפיס אלפי עותקי חיים פרטיים של אדם ולמכור אותם בחנויות?

אשר לחשיבותה של ורבין, נדמה לי שהתשובה שלילית. ורבין היא אמנם עורכת ספרות המקור בהוצאת ידיעות ספרים - תפקיד משמעותי שמחזיק בתוכו כוח רב בתחום - אך אין בכך כדי להצדיק פרסום יומן. נדמה לי שגם ורבין עצמה לא חושבת שמתקיימת בה או בתפקידה חשיבות שהיא תנאי מספיק למהלך שכזה.

שאלת העניין מורכבת יותר. כביקורת ספרות שטוחה משהו אציין רק זאת: יש קטעים רבים מעניינים בספר, ויש קטעים רבים משעממים. העניין מגיח לרוב כשורבין מתעסקת בתוכן האינטימי של חייה: המעברים התכופים ממאניה לדפרסיה, היחס המורכב למראה החיצוני, תיאור חיי המין; ואילו השעמום מרים את ראשו בכל מרווח שמתקיים בין החלקים המעניינים. יש הרבה מרווחים כאלו.

במובנים רבים, מחשבותיה נתונות לעניינים הקלאסיים של גיל ההתבגרות - מראה חיצוני, אהבה, קריירה, פחד ממוות. בהקשר זה אפשר לציין שגיל ההתבגרות של ורבין התחיל מוקדם יחסית ונמשך עד שלב מאוחר יחסית, ייתכן שעד לימים אלו ממש. בכל מקרה, הטריוויאליות של התכנים, גם אם היא מתוחה במידה מסוימת בנקודות הקיצון שלה, מעלה לא אחת תהייה ביחס להמשך הקריאה. לא פעם אתה מרגיש שהפעולה שאתה עושה ברגעים אלה אינה קשורה ל"ספרות" אלא להצצה. אתה מרגיש מעט כמו סטוקר, מישהו שעוקב באובססיביות אחרי מישהי שמסיבותיה שלה מאפשרת את המעקב.

ייתכן שבנקודה הזאת, בטריוויאליות היחסית ובתחושת ההצצה שנלווית לה, טמון המפתח להבנת "כמה טוב לחיות". ורבין עצמה מסבירה שזה לא רומן: "בזמן העבודה כיניתי אותו אוטו-ריאליטי". השימוש במושג "ריאליטי" אינו מקרי: נדמה לי שורבין העבירה את הז'אנר הטלוויזיוני המצליח אל תוך הז'אנר הספרותי. למעשה, "כמה טוב לחיות" הוא מקבילה ספרותית אישית לתוכנית הדוקו-ריאליטי "מחוברות" ונותר רק לתהות אם תפקידה של ורבין - אחראית על ספרות המקור בהוצאה גדולה - מלמד משהו על הכיוון שאליו יצעד התחום בשנים הקרובות.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "מחוברות"? בספירה העליונה, אנחנו מדברים על תפישה שמניחה כי כל אדם הוא יבשת, ובכל יבשת מתקיימים חיים שראויים להיות מסופרים; בספירות הנמוכות יותר, השכיחות יותר, אנחנו מדברים על פירוק פומבי של חיי הפרט; אנחנו מדברים על הפרטת הנפש לטובת הכרה ופרסום; אנחנו מדברים על הכרה ופרסום כרכיבים הכרחיים לתחושת הקיום; אנחנו מדברים על קיום שפועל ביחס לתגובות הסביבה; למעשה, אנחנו מדברים על אדם שכבר אינו אדון לנפשו ועל נפש שאינה מוחזקת על ידי אדונה אלא כשהיא נשקפת דרך עיני ההמון.

במלותיה של ורבין זה נשמע כך: "אם פעם היו מתעדים בשביל הנצח, או בשביל הדורות הבאים, עכשיו צריך לכתוב רק בשביל העכשיו... בכל בוקר או ערב אני יוצרת לעצמי את העולם הנרטיבי המומצא הזה, מעבדת את החיים שלי לסיפורים. גם כשהדברים קורים אני הרבה פעמים חושבת איך לכתוב אותם. אחר כך החיים מתארגנים קצת לפי הדפים האלו. זה עולם שבו החומר והמחשבה הם כמעט אותו דבר".

ראוי להתעכב מעט על הדברים: מה שורבין למעשה טוענת זה שחייה נחיים באופן שמאפשר את כתיבתם. מה שמתחיל כאמצעי אריזה, נהפך בשלב מסוים ל"חיים שמתארגנים קצת לפי הדפים האלו". כלומר: החיים עצמם נהפכים לאמצעי של כתיבה. מאחר שהכתיבה מוצאת בסופו של דבר את דרכה לדפוס, כלומר לאלפי בני אדם אחרים, אפשר לומר שחייה של רנה ורבין נתפשים על ידיה כאמצעי שבעזרתו אנשים אחרים יכירו בה. זו אמירה קיצונית כי בתוכה מתקיימת תחושת מוות מסוימת: אם קיומו של אדם מותנה בכך שאחרים צופים בו, מה קורה כשאיש אינו מביט בו?

לכן, הספר של ורבין כן עונה על קריטריון העניין. מה שמעניין ב"כמה טוב לחיות" זה שזהו ספר שמאפיין תקופה: הוא מניח בתוכו את התפישה העכשווית השלטת, שלפיה החיים, כל חיים, ראויים להיות מתועדים ומתווכים לאחר. אם לא בשל החשיבות והסגנון שלהם, אז בוודאי משום שאם לא תיעשה פעולת תיווך שכזו, לא יהיה טעם לחיים עצמם. היומן האישי - בין שהוא מצולם, בין שהוא כתוב - נהפך מאקט תיעודי לאקט הישרדותי. צ'ארלס דארווין דיבר על הישרדות המתאימים, ב-2011 מתברר שהמתאימים הם אלו שמתעדים, ולאחר מכן מתווכים. בלשונו של דקארט: אני מתעד, אני מתווך, אני מקבל הכרה - משמע אני קיים.

מה יעלה בגורלה של אובססיית התיעוד הזאת? נדמה לי שכמו רוב התופעות שפרצו באופן אינסטינקטיבי וללא פרופורציה, סופה שתכחיד את עצמה. חורחה לואיס בורחס כבר התייחס לכך בספרו "גן השבילים המתפצלים", בסיפור "מסעות אנשי החיל" (מספרדית: יורם ברונובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד). הוא אמנם מתייחס לתחום כתיבת המפות, אך יש לתפוש את המפות הגיאוגרפיות כמטאפורה למפות הנפשיות. הוא כתב: "באימפריה זו הגיעה אמנות כתיבת-המפות למידת שלמות כזו, שמפתו של מחוז אחד השתרעה על פני עיר שלמה ואילו מפתה של האימפריה כולה - על פני המחוז כולו. ברבות הימים לא סיפקו עוד מפות ענק אלה את התושבים וועדות כותבי המפות החלו להכין את מפת האימפריה שגודלה כגודל האימפריה עצמה, והיא זהה עמה בכל נקודה ונקודה. הדורות הבאים היו אדוקים פחות במדע כתיבת המפות, הם גרסו שמפה נרחבת זו היא מיותרת והפקידו אותה לאכזריות השמש והחורף. במדבריות המערב שרדו כמה חורבות של המפה, שם שוכנים חיות בר וקבצנים, בארץ כולה לא היו שרידים נוספים של מדע כתיבת הארץ".



'מחוברות'. ז'אנר ספרותי חדש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו