בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מפתח לאבא" מאת ג'ואן ויקרשם | בלעדיו

תגובות

מפתח לאבא: מי הוא היה ולמה הוא התאבד ג'ואן ויקרשם. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. אחוזת בית, 319 עמ', 88 שקלים

היה נדמה שזהו יום ככל הימים. אבא של ג'ואן ויקרשם, בן 61, קם בבוקר, התלבש לעבודתו, הכניס את העיתון ושם אותו על שולחן המטבח. הוא הכין לאשתו, הישנה עדיין, את ספל הקפה שלה והניח אותו, כהרגלו, על שידת הלילה שלה. אלא שסדר הפעולות היומיומי, הכמעט מכני, השתבש ונקטע באחת, באופן נטול הסבר. האב נכנס אל חדר העבודה וסגר את הדלת, הוציא אקדח שהוסתר בארון, התיישב על הכורסה הכחולה, הניח את רגליו על ההדום וירה בעצמו. הוא לא השאיר מכתב פרידה או דבר אחר שיסביר את המעשה. איש ממכריו ומבני משפחתו לא הבחין בסימנים מקדימים ולא שיער שהדבר עומד לקרות. ויחד עם זאת, כפי שמודה ויקרשם, לא היתה זו הפתעה עזה. "כששמעתי על מותו לא האמנתי שהוא התאבד, אבל במקביל אמרתי לעצמי: ?כמובן'. זה נראה בלתי אפשרי ובלתי נמנע בעת ובעונה אחת, והפרדוקס הזה הוא שגרם לי להתחיל לכתוב את הסיפור".

הסיפור של ג'ואן ויקרשם ראה אור בארצות הברית לפני כשנתיים תחת השם "The Suicide Index: Putting My Father's Death in Order". באמצעות ממואר המבוסס על חיי משפחתה ניסתה הבת לפרש את מעשה ההתאבדות של אביה ומעשי התאבדות בכלל, ולכן שם הספר הוא כללי: "אינדקס ההתאבדות"; "מפתח לאבא: מי הוא היה ולמה הוא התאבד", זה התרגום המאוד לא מוצלח של שם הספר לעברית. שתי השאלות שמופיעות בו הן אלה שהספר סובב סביבן, והסיפור הוא, במידה רבה, סיפור כישלונה העצוב של המחברת לספק להן תשובה.

ויקרשם מבקשת לשרטט את קיומו האישי, המשפחתי והמקצועי של האב בניסיון מר לתת פשר ומובן למאורע הקשה שחצה את חייה לשניים ועירער את עולמה מן היסוד. בפרקים השונים היא מנסה לעבור בין אזורים כאובים בחייו של האב, ולתור אחר מניעים להתאבדות. אט-אט אנחנו מתוודעים אל כישלונותיו המקצועיים, אל ילדותו, שעברה עליו בצלם של עקירה, הגירה, הזנחה, אם נוטשת ואב מתעלל, אל יחסיו המתסכלים עם אשתו, אל בריאותו הרופפת וקשייו הכלכליים - אל הדיכאון שלו. התנועה בין האזורים הללו פורשת את מפת חייו של האב ובה בשעה מגוללת את מפת מותו - ככל שפרשת חייו הולכת ונרקמת, כך מעשה ההתאבדות הולך ומתבהר. אך בד בבד, ככל שמעשה ההתאבדות הולך ומתבהר, כך פשרו וההצדקה לו הולכים ומתערפלים: "אילו אבי לא היה מת כפי שמת", תוהה ויקרשם, "האם היתה לאירועים שתיארתי כאן משמעות כלשהי? האם אין לכולנו ימים איומים, רגעים שבהם אנחנו מאבדים את האיזון? מה עם הרגעים שהיה מאושר בהם?"

חלק מיופיו ומאמינותו של הספר קשור בכך שויקרשם לא מסתפקת בתחומים הגדולים ומתארת גם רגעים קטנים, כמעט טריוויאליים, שסדקו את דמותו של אביה בפניה וחשפו אותו בחולשתו. הבושה שלו כשהתקשרה אליו משום שלכרטיס האשראי שנתן לה לא היה כיסוי; איך ראתה אותו מעשן סיגריה בגניבה, לאחר שנים של הפסקה; איך נרדם על ההגה בשעת נסיעה. הדברים הללו יכולים לקרות ל"כל אחד", אבל ההתאבדות צובעת אותם בצבע מיוחד, כמו היו זעזועים תת קרקעיים, בלתי מורגשים, שנים לפני רעש האדמה.

הטרגדיה מניעה את הבת לערוך גם מחקר בנבכי ההיסטוריה המשפחתית, ביחסים שלה עם אביה ועם אמה, בכל מה שקדם להתאבדות ובכל מה שאירע אחריה, ואף לתהות על מגוון השאלות הכרוכות בכתיבה ביוגרפית. היא מודעת היטב לעקרונותיה של כתיבה כזו, ובעיקר ליציקת רצף אירועי החיים לתבנית סיפורית בעלת משמעות תהליכית, מכישלון להצלחה או להפך. "אין שום אפשרות לבחון מקרוב את חייו של אדם בלי לזהות בהם, לכפות עליהם, תבנית כלשהי", היא כותבת. "אפילו למבנה התוכני של ספר ביוגרפי יש תבנית ומהלך מתבקשים, תפישה מסוימת המונחת ביסודו".

ויקרשם מנסה לעקוף את התבנית הזאת ולהתמודד אתה באמצעות הבחירה המרתקת לכתוב את הסיפור, שנע בין עניינים וזמנים בסדר מקרי ושרירותי, כאינדקס: על פי סדר אותיות האל"ף-בי"ת (למשל: "אקט של אפשרות מדומיינת", "בעיה של כעס על", "גישה כלפי", "דעה ששינוי אווירה יכול לשחרר את הרגשות הכרוכים ב", וכן הלאה). הבחירה המקורית בתבנית השרירותית של האינדקס היא רבת משמעות: כמוה כפעולה אלימה של התבנית על היסודות הסיפוריים. האינדקס מרסק את הסיפור לרסיסים, מפזר אותם בתצורה חדשה, כפויה, נטולת רצף עלילתי, ולפיכך גם נטולת פשר. במובן זה, הכתיבה האינדקסית משחזרת את פעולת ההתאבדות, את קנה האקדח שהאב החדיר אל לועו כדי לפוצץ את ראשו. פיצוץ הראש כמוהו כפיצוץ הנרטיב, הסדר, הרצף, המשמעות.

אך נדמה שויקרשם אינה מסורה לחלוטין לרשמיות הקרה שמציע המבנה האינדקסי ושהיתה יכולה ליצור ספרות אוונגרד במיטבה, והשרירותיות שהיא מציעה קיימת רק לכאורה. על אף הפיזור שכופה המבנה האלפביתי, המחברת יצרה גושים של נושאים ועלילות, והיא עוברת ביניהם בסדר הגיוני, פחות או יותר. התרגום לעברית חושף עוד יותר את האופן המלאכותי שהולבשו בו הכותרות האלפביתיות על הנושאים המסופרים. בעזרת מעט לוליינות וניסוחים עציים משהו הצליחה המתרגמת, דנה אלעזר-הלוי, לשמור על הסדר המקורי של הפרקים על אף המעבר מסדר האותיות האנגלי לעברי. יהיו הכותרות הרשמיות אשר יהיו, הסיפור נשאר סיפור, הוא אינו מתפרק לחלוטין. ויש בכך להעיד, בעקיפין, כי בסופו של דבר, הבחירה של ויקרשם היא שלא לנטוש את המשמעות, ולשמור על הקווים העיקריים שמקנים לחייה יציבות וביטחון. ככלות הכל, היא סופרת אמריקאית.

כשמת אביה כבר היתה ויקרשם אשה בוגרת, בעלת משפחה משלה, אם לילד קטן. החזרה אל פרשת חייו של האב, הניסיון להתחקות אחר ילדותו ושנות גידולו, אחר השנים שקדמו גם להולדתה שלה, הופכת אותה, במובן מסוים, לאמו של אביה. היא מגדלת אותו באמצעות הסיפור, ומתבוננת בו בעין אוהבת, רחמנית וסלחנית. הכתיבה חושפת את הפרדוקס הטראגי של הילדה הנטושה, שמנסה, באופן נוגע ללב, לגונן על אביה מכל מה שפגע בו והחליש את עמידותו, מכל מה שגרם לו לנטוש אותה. באמצעות הכתיבה היא מנסה ליישב את הסתירה בין היותו של אביה עדין ואוהב, נאמן ומיטיב, ובין האופן האלים והאנוכי שגמר בו את חייו. כביכול, רק פתרונה, הבלתי אפשרי, של הסתירה הזאת יתקן את האב, יקנה לו דמות שלמה ומובנת, וישיב לבת את תחושת הביתיות בעולמה. השאלות הללו, בדבר היכולת להגן על האנשים הקרובים והיקרים, בני משפחה, הורים, ילדים וחברים - להגן עליהם, בראש וראשונה, מפני עצמם - מלוות את הספר לכל אורכו ("למה את חושבת שאת צריכה לטפל בי?" שואל את ויקרשם הפסיכיאטר המטפל בה כשהיא מנסה לגונן גם עליו מפני כישלונו לגונן עליה). וגם השאלות הללו מגיעות, בסופו של דבר, בתהליך ארוך של ויתור, כאב והשלמה, אל ההכרה בגבולותיו של הכוח לאהוב.

The Suicide Index: Putting \ My Father's Death in Order Joan Wickersham

מבעד לעדשת המוות שירלי אברמי

חמש עשרה שנה לאחר שאביה התאבד ניסתה ג'ואן ויקרשם לפענח את מעשהו, לבדוק "מי הוא היה ולמה הוא התאבד". למעשה, מקופל בספר סיפורם הכאוב של שארי התאבדות (Suicide Survivors), על הזמן הארוך שעובר מההתאבדות ועד היכולת לדבר עליה, על הניסיון להבינה ועל הצורך ליצור סדר בתופעה כאוטית. 15 שנים לאחר התאבדות הן זמן קצר: התאבדות היא טראומה כה גדולה, שלעתים חולפות שנים רבות, אם בכלל, עד שהמשפחה מתחילה לשאול את עצמה שאלות בנוגע אליה. כתיבה על התאבדות היא תמיד כתיבה מהסוף להתחלה, שאופן המוות מעצב ומעוות בה את דרך הזיכרון. על כך כותבת ויקרשם: "ביוגרפיה במקרה של אדם שהתאבד היא עניין מסוכן ומתעתע; היא בוחנת חיים שלמים מבעד לעדשת המוות".

יש שני סוגי אשמה האופייניים לשארי התאבדות: אשמה בנוגע לשאלה שמא היו סימנים שאילו היו רואים אותם היו יכולים למנוע אותה; וגרוע מכך, השאלה שמא היה בהתנהגותם משהו שגרם לה. "מצאתי את המפיות המלאות בכל מסלולי החיים החלופיים... כולם כתובים בשירבוט הכחול ההיסטרי שלי... קשה לדמיין רשימה מתומצתת יותר מזו, או בוטה יותר. זה נראה כמו מתכון להתאבדות". אפשר לשמוע את המשך המשפט, שאותו ויקרשם לא כתבה: איך לא ראתה זאת אז.

גם במאה ה-21 עדיין אופפת סטיגמה חברתית את ההתאבדות, סטיגמה המוסטת אל בני המשפחה. היא כוללת את הפניית האצבע המאשימה אל הקרובים, במיוחד כלפי הורים לאחר התאבדות ילדיהם; את תחושתם של שארי ההתאבדות שחברים וקרובים נטשו אותם בגלל זה; ואת תיוגה של המשפחה כ"משפחה שמתאבדים בה" - תיוג שאינו קיים במוות בנסיבות אחרות. כך גם קיימת האמונה שהתאבדות היא מחלה, תופעה מידבקת או תורשתית. ויקרשם מזכירה את הפחד מתורשה פעמים רבות. היא מתארת, למשל, איך בעלה התייחס לתגובתה, המוגזמת לדעתו, לדיכאון של בנם המתבגר: "בגלל מה שעשה אביך את אחוזת חרדה איומה לאילו מחוזות עלול הסבל להוביל את בנך".

ויקרשם מסיימת את הספר בפרידה מאבא שלה, מכירה בכך שלכתוב עליו פירושו, אולי, להבינו, אך שאת הסיפור עצמו אי אפשר לשנות. לכן הפרידה ממנו פירושה הפרדת סיפוריהם זה מזה: "אני יודעת שאילו יכולתי איכשהו להשיב אותו, להריץ את הקלטת לאחור, להביט בעיניו ולומר, בבקשה אל תעשה את זה, הוא היה יכול להסיט ממני את מבטו ולעשות את זה בכל זאת".

ספרה של הד"ר שירלי אברמי "אחרון מכתבו ילבין: השפעת התאבדות על בני המשפחה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



ג'ואן ויקרשם על הכתפיים של אביה פול. לרסק את הסיפור לרסיסים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו