בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יריד הספרים בירושלים | פרק מתוך "סולאר", ספרו החדש של איאן מקיואן

בלעדי: פרק ראשון מתוך "סולאר", ספרו החדש של חתן פרס ירושלים איאן מקיואן

תגובות

הוא היה מהגברים האלה - גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים - שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך. ולא הזיקה העובדה שיש נשים המאמינות שהוא גאון המשווע להצלה. אבל מייקל בירד הפעם היה גבר שמצבו הנפשי מוגבל, לא מסוגל ליהנות, איש של נושא אחד, פגוע. נישואיו החמישיים הלכו והתפוררו וכבר היה אמור לדעת איך להתנהג, איך לראות את הדברים מתוך ריחוק, איך לקבל עליו את האשמה. האם אין הנישואים, נישואיו שלו, כמו זרמי השפל והגאות, זה נסוג וזה בא? אבל נישואים אלה היו שונים. הוא לא ידע איך להתנהג, ראייה מתוך ריחוק הכאיבה לו, ולשם שינוי לא מצא כל אשמה שיוכל לקבלה עליו. אשתו היא שיש לה רומן, והיא מנהלת אותו בריש גלי, כמענישה, ודאי ללא מוסר כליות. הוא התחיל לגלות בעצמו, בין שלל רגשות, רגעים נוקבים של בושה וכמיהה. פטריס התחילה להתראות עם קבלן בניין, הקבלן שלהם, זה ששיפץ את ביתם, חידש את מטבחם, החליף את האריחים בחדר האמבטיה שלהם, אותו ברנש כבד גוף, שפעם, בהפסקת תה, הראה למייקל תצלום של ביתו העשוי בחיקוי של סגנון טיודור, ששיפץ ועיצב במו ידיו, עם סירה על גורר תחת פנס בסגנון ויקטוריאני בכביש הגישה הקדמי שנוצק מבטון, ומקום להציב בו תא טלפון אדום שהוצא מכלל שימוש. בירד הופתע לגלות כמה מסובך להיות הקרנן. אומללות היא לא דבר פשוט. אל יאמר איש שבשלב כה מאוחר של חייו הוא חסין בפני חוויות חדשות.

זה הגיע לו. ארבע נשותיו הקודמות - מייזי, רות, אלינור וקרן, שכולן עדיין מפגינות עניין מרוחק בחייו - לא היו יודעות את נפשן מרוב שמחה, והוא קיווה שהדבר לא ייוודע להן. אף אחד מנישואיו לא נמשך יותר משש שנים והיה בזה משום הישג שנשאר חסוך בנים. לנשותיו התברר כבר בשלב מוקדם איזה אב עלוב או מחריד הוא צפוי להיות וכדי להגן על עצמן הסתלקו. הוא אהב לחשוב שאם הסב צער, לא עשה זאת אף פעם לאורך זמן, ולזכותו ייאמר שהוא עדיין מדבר עם כל גרושותיו.

אבל לא עם אשתו הנוכחית. בזמנים טובים יותר אפשר שהיה צופה לו אימוץ גברי של מוסר כפול, עם פרצי זעם מסוכן, אולי תקרית של שאגות שכרות בגן האחורי בשעת לילה מאוחרת, או ביטול התשלומים בעד מכוניתה, והרדיפה המחושבת אחר אישה צעירה יותר, החרבה של מקדש הנישואין בבחינת תמות נפשי עם פלשתים. אלא שלמעשה היה משותק מבושה, מעוצם ההשפלה שהושפל. ומה שחמור אף יותר, הוא נדהם מערגתו הלא נוחה אליה. בימים אלה היתה התשוקה לפטריס גוברת עליו כחטף, כמו כאב בטן פתאומי. אז היה עליו לשבת לבדו באיזה מקום ולהמתין עד שתחלוף. נראה שיש סוג מסוים של בעלים שהמחשבה על רעיותיהם עם גברים אחרים מסעירה אותם. גבר שכזה עשוי לדאוג לכך שיכפתו אותו ויחסמו את פיו וינעלו אותו בארון שבחדר השינה שעה ששלושה מטרים ממנו תעשה זוגתו במרץ את מעשיה. האם גילה בירד סוף-סוף שהוא מסוגל למזוכיזם מיני? שום אישה לא נראתה ולא נשמעה לו נחשקת כמו הרעיה שפתאום נמנעה ממנו. במופגן נסע לליסבון להיפגש עם ידידה ותיקה, אבל אלה היו לו שלושה לילות ללא שמחה. הוא היה חייב להשיב אליו את אשתו, ולא העז להרחיק אותה בצעקות או באיומים או ברגעי איוולת משולחי רסן. גם תחינות לא ידע להפיל. קפוא היה, מושפל, לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. בפעם הראשונה שהשאירה לו פתק - "נשארת אצל ר' הלילה. נשיקות פ'" - האם הלך לבית השיכון-לשעבר בסגנון טיודור מדומה עם סירת המרוץ המחופה על הבסיס הקשה והג'קוזי בחצר האחורית הזעירה כדי לפצפץ את ראשו של האיש במפתח השוודי שלו עצמו? לא, חמש שעות ישב במעיל, וצפה בטלוויזיה, שתה שני בקבוקי יין וניסה לא לחשוב. ולא הצליח.

אבל לא היו לו אלא המחשבות. כשנודע לשאר רעיותיו על פרשיות האהבים שלו, זעמו, בקרירות או בדמעות, התעקשו לנהל שיחות ארוכות עד השעות הקטנות כדי להביע את מחשבותיהן על אמון שהופר, ולבסוף את דרישותיהן לפירוד וכל הכרוך בזה. ואולם כשנתקלה פטריס באילו מכתבי דוא"ל מסוזן ראובן, מתמטיקאית מ"אוניברסיטת הומבולט" שבברלין, נתקפה התרוממות רוח לא טבעית. בו ביום אחר הצהריים העבירה את בגדיה לחדר האורחים. היה זה הלם כשהסיט את דלתות הארון כדי לוודא זאת. שורות אלה של שמלות משי וכותנה, כך התחוור לו עכשיו, היו תפנוקים ותנחומים, גרסאות שלה שנערכו שם כדי לשמחו. לא עוד. אפילו הקולבים נעלמו. כל שעת הסעודה באותו ערב חייכה והסבירה שגם היא מתכוונת להיות "חופשייה", ובתוך שבוע כבר החלה ברומן שלה. מה היה אמור הוא לעשות? יום אחד בעת ארוחת הבוקר התנצל, אמר לה שהמעידה שלו חסרת כל משמעות, הבטיח הבטחות גדולות, שהאמין באמת ובתמים שאולי יקיימן. קרוב יותר לתחינה לא הגיע. היא אמרה שלא אכפת לה מה הוא עושה. זה מה שהיא עושה - ובשלב זה גילתה את זהותו של מאהבה, הקבלן בעל השם המפוקפק רודני טרפין, גבוה בחמישה-עשר סנטימטרים וצעיר בעשרים שנים מהקרנן, שכל חומר הקריאה שלו, כך התרברב, כשעשה בענווה עבודות מלט וטיח אצל בני הזוג בירד, הוא מדור הספורט של אחד הצהובונים.

אחד הסימנים הראשונים למצוקתו של בירד היה דיסמורפיה, עיוות בתפישת הגוף, ואולי דווקא החלמה פתאומית מדיסמורפיה. סוף-סוף הכיר את עצמו כמו שהוא. בהבחינו בכתם ורוד חרוטי במראה הארוכה המכוסה אדים כשיצא מהמקלחת, ניגב את הזכוכית, הזדקף מלוא קומתו והסתכל נדהם. בזכות אילו תעצומות של שכנוע עצמי חשב שנים כה רבות שמראה כזה הוא מראה מפתה? ציצת השיער המטופשת המגיעה עד תנוך האוזן ותומכת בקירחותו, יריעת השומן החדשה המידלדלת מתחת לבתי שחיו, הטיפשות התמימה של התפיחה מבטן ומעכוז. לפנים יכול לשפר את בבואתו במשיכת הכתפיים לאחור, בזקיפת הקומה, בהידוק שרירי הבטן. עכשיו כיסתה שכבת שומן על כל מאמציו. איך בכלל יוכל להחזיק באישה צעירה יפה כמוה? האם באמת חשב שדי במעמדו, ש"פרס נובל" שלו ישאיר אותה במיטתו? בעירום הוא היה חרפה, שוטה, חלשלוש. אפילו לשמונה שכיבות סמיכה רצופות לא היה מסוגל. ואילו טרפין יכול לעלות בריצה במדרגות לחדר השינה של בני הזוג בירד ושק מלט של חמישים קילו תחת אחת מזרועותיו. חמישים קילו? זה פחות או יותר משקלה של פטריס.

היא הרחיקה אותו מעליה בעליצות קטלנית, הוסיפה חטאים לפשעה באמירות השלום החדגוניות שלה, בפירוט שפירטה מדי בוקר את ענייני משק הבית ואת מקומות הימצאה בערבים, ושום דבר מכל אלה לא היה אכפת לו אילו היה מסוגל לבוז לה קצת ולתכנן להיפטר ממנה. או-אז היו יכולים לגשת לפירוק הקצר, הנתעב, של חמש שנות נישואים בלי ילדים. מובן שהיא מענישה אותו, אך כשאמר לה זאת, משכה בכתפיה והשיבה שבה במידה היא יכולה לומר זאת גם עליו. היא רק חיכתה להזדמנות, כך אמר לה, והיא צחקה ואמרה שאם כך הדבר, היא אסירת תודה לו.

בדמדומיו היה משוכנע שדווקא עכשיו שהוא עומד לאבד אותה מצא את הרעיה המושלמת. בקיץ ההוא של שנת אלפיים לבשה בגדים שונים, נראתה אחרת כשהסתובבה בבית - מכנסי ג'ינס הדוקים דהויים, כפכפים, קרדיגן ורוד מסמורטט על חולצת טריקו, שערה הבלונדיני גזוז קצר, ולעיניה החיוורות כחול עמוק יותר, נרגש. מבנה גופה היה דק, ועכשיו נראתה כנערה. על-פי השקיות הריקות, שקיות מבריקות עם ידיות חבלים, ופיסות של נייר משי שהושארו פזורות על שולחן המטבח כדי שיראה, הבין שהיא קונה לה לבנים חדשים שטרפין יסירם. היה היתה בת שלושים וארבע, ועדיין היה לה מראה התותים-בשמנת של שנות העשרים לחייה. היא לא התגרתה או התקלסה בו ולא הקניטה אותו, זה לפחות היה יכול להיות סוג של תקשורת, אלא רק שכללה בהתמדה את האדישות העליזה שבאמצעותה התכוונה לחסל אותו.

צריך היה לחדול להצטרך לה, אבל לא זה טיבה של התשוקה. הוא רצה לרצות בה. לילה לוהט אחד שכב לא מכוסה על המיטה וניסה לאונן עצמו לחופש. הטריד אותו שאין הוא יכול לראות את איברי המין שלו בלי לתמוך את ראשו בשני כרים, ולפנטזיה שלו פלש שוב ושוב טרפין, שכמו איזה עובד בימה נבער מדעת עם סולם ודלי נקלע שוב ושוב אל הבימה. האם יש עוד גבר אחד על פני כדור הארץ המנסה ברגע זה כמו בירד לענג את עצמו במחשבות על אשתו שלו, הרחוקה ממנו עשרה מטרים בלבד, מעבר למישורת המדרגות? השאלה הפיגה את נחישותו. וגם היה חם מדי.

חברים נהגו לומר לו שפטריס דומה למרילין מונרו, לפחות מזוויות מסוימות ובתאורה מסוימת. הוא שמח לקבל את ההשוואה, שהחניפה למעמדו, אבל בעצם לא ראה כל דמיון ביניהן. עכשיו ראה. היא השתנתה. שפתה התחתונה התמלאה פתאום, מבטה המושפל בישר צרות, ושערה שקוצר הסתלסל על עורפה בסגנון מיושן, כובש. אכן יפה היא, יותר ממונרו, כשהיא משוטטת לה בבית ובגן בסופי שבוע בערפל של בלונד ותכלת וורוד. באיזה צירוף צבעים של נערה מתבגרת התאהב, ובגילו!

ביולי של אותה שנה מלאו לו חמישים ושלוש והיא, כמובן, התעלמה מיום הולדתו וכעבור שלושה ימים העמידה פנים, בסגנון העולץ החדש שלה, שנזכרה. היא נתנה לו עניבה רחבה וצעקנית בירקרק ניאון ואמרה לו שהסגנון "חוזר". כן, סופי השבוע היו קשים מכול. נכנסת היתה לחדר שישב בו, לא רוצה לשוחח, אלא אולי להיראות, מביטה סביבה בהפתעה קלה ואז מסתלקת. עכשיו שקלה הכול מחדש, לא רק אותו. הוא היה רואה אותה בירכתי הגן מתחת לערמון, שוכבת על הדשא ועמה העיתונים, מחכה בצל הכבד עד שיתחיל הערב שלה. אז היתה פורשת לחדר האורחים להתקלח, להתלבש, להתאפר ולהתבשם. כאילו קראה את מחשבותיו משחה את שפתיה בשכבה עבה של שפתון אדום. רודני טרפין אולי מעודד אותה להדגיש את הדמיון למונרו - קלישאה שבירד נאלץ עכשיו להיות שותף לה.

אם עוד היה בבית כשיצאה (כל כך השתדל למצוא לו עיסוקים לערב) לא יכול היה לעמוד בפיתוי וכדי לטפח את ערגתו וכאבו צפה בה מחלון בקומה העליונה בשעה שיצאה אל אוויר הערב של בלסייז פרק ופסעה בשביל הגן - איזו אי נאמנות מצד שער הגן שלא שומן, הממשיך לחרוק כתמיד - ונכנסה למכוניתה, פז'ו שחורה קטנה ושובבה שתאוצתה פרועה. כל כך להוטה היתה, סוחטת את דוושת הגז כבר ביציאה מהחניה, עד שסבלו הוכפל משום שידע שהיא יודעת שהוא צופה בה. אחר כך עוד ריחף היעדרה באור הדמדומים הקיצי כמו עשן מדורה שבערה בגן, מטען ארוטי של חלקיקים לא-נראים שבגללו נשאר במקומו דקות ארוכות, חסרות טעם. הוא לא באמת מטורף, אמר לעצמו שוב ושוב, אבל נדמה לו שהוא טועם את טעמו של השיגעון, לוגם ממנו לגימה מרה.

במיוחד הרשימה אותו אי היכולת שלו לחשוב על שום דבר אחר. כשקרא ספר, כשהרצה הרצאה, חשב בעצם עליה, או עליה ועל טרפין. לא טוב היה לו להיות בבית בזמן שהיא נפגשת אתו בחוץ, אבל מאז ליסבון לא היה לו חשק לחפש חברות לשעבר. במקום זה, הסכים לתת סדרה של הרצאות ערב על תורת הקוונטים ב"חברה הגיאוגרפית המלכותית", הצטרף לדיונים ברדיו ובטלוויזיה, ומדי פעם מילא באירועים שונים את מקומם של עמיתים חולים. יכולים הפילוסופים של המדע להשלות את עצמם שההפך הוא הנכון, אבל הפיזיקה חופשייה מן הדופי האנושי, היא מתארת עולם שהיה מוסיף להתקיים גם לולא היו קיימים גברים ונשים וכל מכאוביהם. באמונתו זו היה שותף לאלברט איינשטיין.

אבל גם אם סעד עם חברים בשעה מאוחרת, חזר על פי רוב הביתה לפניה, ונאלץ לחכות, אם רצה או לא רצה, עד שתשוב, אף ששום דבר לא יקרה אז. היא תלך הישר לחדרה, והוא יישאר בחדרו, שכן לא ירצה להיפגש אתה על המדרגות במצבה הבתר-משגלי המנומנם. כמעט טוב יותר היה כשנשארה לישון אצל טרפין. כמעט - אבל הדבר היה עולה לו בשנת לילה.

באחד הלילות בשלהי יולי בשתיים אחר חצות שכב על מיטתו בחלוק והאזין לרדיו, וכששמע אותה נכנסת, ביצע מיד, בלא מחשבה ותכנון, תחבולה שנועדה לעורר בה קנאה וחוסר ביטחון ורצון לחזור אליו. בשידורי הבי-בי-סי הבינלאומיים דיברה אישה על מנהגים כפריים והשפעתם על חיי המשפחה בקרב הכורדים הטורקים, זמזום מרגיע על אכזריות, עוול וחוסר הגיון. בירד הנמיך את הקול, ובלי להסיר את ידו מכפתור הרדיו, דקלם בקול רם קטע משיר ילדים. הוא תיאר לו שבחדרה תשמע את קולו, אבל לא את המלים. וכשגמר את המשפט הגביר את קול האישה לכמה שניות, ואחר כך קטע אותה, בשורה מההרצאה שנתן באותו ערב, ונתן לאישה להשיב לו ביתר אריכות. כך המשיך חמש דקות, הקול שלו, אחר כך קולה של האישה, מדי פעם יצר בערמומיות חפיפה בין השניים. הבית היה דומם, מאזין, כמובן. הוא נכנס לחדר האמבטיה, פתח ברז, הוריד את המים וצחק בקול רם. שתדע לה פטריס שהמאהבת שלו שנונה. אחר כך פלט איזו צהלה מהוסה. שתדע לה פטריס שהוא נהנה.

הוא לא ישן הרבה בלילה ההוא. בארבע, אחרי שתיקה ארוכה המרמזת על אינטימיות רגועה, פתח את דלת חדר השינה שלו ומלחשש בלי הרף, ירד במדרגות אחורנית, והתכופף כדי לתופף בכפות ידיו את קול צעדיה של בת זוגו, המשתלב בצעדיו שלו. זאת היתה תוכנית הגיונית שרק מטורף יכול לאמצה לו. אחרי שליווה את חברתו לפרוזדור, אמר לה שלום בין נשיקות מהוסות וסגר אחריה את הדלת בתקיפות שהכתה הדים בבית כולו, חזר ועלה לחדרו וסוף סוף, אחרי שש, שקע בנמנום, ממלמל לעצמו שוב ושוב, "העיקר התוצאה." כעבור שעה כבר קם כדי להבטיח שייתקל בפטריס לפני שתצא לעבודה ויניח לה לראות כמה הוא עליז פתאום.

ליד דלת הכניסה השתהתה, מפתחות המכונית בידה, רצועת התיק שלה, המלא ספרים עד להתפקע, שקועה עמוק בכתף החולצה הפרחונית שלה. איש לא יכול לפקפק: היא נראתה הרוסה, מותשת, אף שקולה היה עליז כתמיד. היא אמרה לו שתזמין את רודני לארוחה באותו ערב, שהוא מן הסתם יישאר ללון, והיא תודה לו אם הוא, מייקל, לא ייכנס למטבח.

במקרה היה זה היום הקבוע שבו נסע ל"מרכז" שברדינג. מסוחרר מעייפות יצא לדרך, בוהה בעד חלון הרכבת המרוח בצירוף הפלאי של אנדרלמוסיה ושעמום שבפרוורי לונדון ומקלל את עצמו על שגעונו. האם הגיע תורו להאזין לקולות שמעבר לקיר? לא ולא, הוא יישאר ללון באיזה מקום. מגורש מביתו שלו בידי מאהבה של אשתו? לא ולא, הוא יישאר ויתעמת אתו. קטטה עם טרפין? לא ולא, הוא יימעך על רצפת הפרוזדור. ברור, הוא לא מסוגל להחליט החלטות או לרקום מזימות ומעתה והלאה עליו להביא בחשבון את מצבו הנפשי הלא מהימן ולהתנהג במתינות, בסבילות, ביושר, ולא לעבור על שום כלל, לא לעשות שום דבר קיצוני.

כעבור חודשים אחדים יפר את ההחלטה הזאת על כל מרכיביה, אבל היא ממילא נשכחה בסוף אותו יום משום שפטריס חזרה הביתה מהעבודה בלי מצרכים (המקרר היה ריק) והקבלן לא בא לסעוד. רק פעם אחת ראה אותה בערב ההוא, עוברת את הפרוזדור ובידה ספל תה גדול, והיא נראתה אז שחוחה ואפורה, פחות כאלילת קולנוע ויותר כמורת בית-ספר יסודי מותשת שחייה הפרטיים השתבשו. האם טעה כשייסר את עצמו ברכבת, הייתכן שהתוכנית שלו אכן עלתה יפה, והיא מרוב צער ביטלה את תוכניתה?

כשחשב על הלילה הקודם, הופתע מכך שאחרי חיים שלמים של בגידות היה לילה עם ידידה דמיונית מסעיר לא פחות. לראשונה זה שבועות חש איזו עליצות, אפילו שרק נעימת מחזמר כשחימם לו את ארוחת הערב בתנור המיקרוגל, וכשראה את עצמו במראת לואי השישה-עשר שמסגרתה מצופה זהב בשירותים שבקומת הקרקע, חשב שפניו השילו מעט שומן והם נראים נחושים, ומשהו מעצם-הלחי כבר נראה לעין, ובאור נורת שלושים הוואט, יש בהם איזו אצילות, אולי תוצאה של משקה היוגורט המסוכר מפחית הכולסטרול שהוא מאלץ את עצמו לבלוע כל בוקר. וכששכב לישון לא הפעיל את הרדיו ושכב באור שעומעם, ממתין לנקישה הקלה האומרת חרטה של ציפורניה על דלת חדרו.

הנקישה לא באה, אבל הוא לא דאג. אדרבה, שתעביר לילה לבן בבחינה מחודשת של חייה ושל מה שחשוב באמת, שתשים על כפות המאזניים של הערך האנושי טרפין מיובל ידיים ואת סירתו המחופה, מול בירד רוחני ששמו יצא לתהילה בעולם כולו. בחמשת הלילות הבאים נשארה בבית, עד כמה שידע, בעוד הוא חייב להמשיך בהרצאותיו ולהשתתף בישיבות ובארוחות ערב, וכשנכנס הביתה, בדרך כלל אחרי חצות, קיווה שבבית החשוך מצעדו הבוטח עושה רושם של אדם השב מפגישת אהבים.

בערב השישי היה פנוי ויכול להישאר בבית, ואילו היא בחרה לצאת, אחרי שבילתה שעה ארוכה מן הרגיל במקלחת ועם מייבש השיער. ממקומו - חלון קטן, בגומחה עמוקה במישורת חצי הקומה הראשונה - ראה אותה עוברת בשביל הגן ונעצרת ליד עמודי התפרחת הגבוהים של חוטמית תרבותית אדומה כתולע שצמחו שם בצפיפות, נעצרת כיוצאת באי-רצון, ומושיטה יד לבחון פרח. היא קטפה אותו, מיעכה אותו בין ציפורניים שזה עתה נצבעו של אגודל ואצבע, אחזה בו רגע למחשבה, ואחר כך שמטה אותו לרגליה. שמלת הקיץ, שמלת משי בצבע בז', בלי שרוולים, עם קפל יחיד בשיפולי גבה, היתה חדשה, סימן שלא ידע לפרשו בוודאות. היא המשיכה ללכת אל שער הגן והוא חשב שיש כובד בהליכתה, או לפחות איזו האטה בלהיטותה הרגילה, והפז'ו ניתקה מהמדרכה בתאוצה כמעט מקובלת.

אבל הוא היה מרוצה פחות בערב ההוא כשהמתין בבית, שוב לא בטוח בשיפוטו, מתחיל לחשוב שבכל זאת צדק, שתעלול הרדיו שלו הכשיל אותו. כדי לעיין בדבר מזג לו ויסקי וצפה במשחק כדורגל. במקום ארוחת ערב אכל קילו של גלידת תות שדה ופיצח חצי קילו פיסטוק. הוא היה חסר מנוח, צורך מיני לא ממוקד הציק לו, וכבר התחיל לחשוב שבאותה מידה אפשר לנהל או לחדש רומן אמיתי. זמן מה בילה בעלעול בפנקס הכתובות שלו, נעץ עיניים בטלפון שעה לא קצרה, אך לא הרים את השפופרת.

הוא שתה חצי מן הבקבוק ולפני אחת-עשרה נרדם בבגדיו על המיטה כשמנורת התקרה דולקת, וכשכעבור כמה שעות העיר אותו קול אדם בקומה הראשונה לא ידע שניות אחדות היכן הוא. השעון שליד המיטה הורה שתיים וחצי. פטריס היא שדיברה שם אל טרפין, ובירד, עודו מעודד מן המשקה, הרגיש שגם לו יש רצון לומר משהו. מטושטש נעמד באמצע החדר, מתנודד קצת, ותחב את החולצה למכנסיים. בשקט פתח את דלת חדרו. כל האורות בבית דלקו, וזה היה בסדר גמור, הוא כבר ירד במדרגות בלי לחשוב כלל על התוצאות. פטריס עוד דיברה, ובשעה שחצה את הפרוזדור אל דלת הסלון הפתוחה, נדמה לו שהוא שומע אותה צוחקת או שרה ושהוא עומד להשבית מסיבה קטנה.

אבל היא היתה לבדה, בוכה, יושבת כפופה על הספה ונעליה מוטלות על צדן על שולחן הקפה הארוך העשוי זכוכית. זה היה צליל לא מוכר, מקונן וכבוש. אם בכתה כך אי-פעם עליו, היה הדבר בהעדרו. הוא השתהה בפתח ותחילה לא ראתה אותו. היא היתה עלובה למראה. ממחטה של בד או של נייר היתה מעוכה בידה, כתפיה העדינות היו שחוחות ורוטטות, ורחמיו של בירד נכמרו. הוא חש שהפיוס קרוב ושאין היא זקוקה אלא לנגיעה עדינה, ולמלים טובות, בלי שאלות, ומיד תצטנף לתוכו והוא ייקח אותה למעלה, הגם שאפילו בחמימות הרגש הפתאומית ידע שאיננו יכול לשאת אותה, אף לא בשתי ידיים.

כשהתחיל לפסוע בחדר חרק אחד מלוחות הרצפה והיא נשאה את עיניה. מבטיהם נפגשו, אבל רק לשנייה, מפני שידיה זינקו אל פניה וכיסו אותם והיא סובבה אותם הצדה מיד. הוא קרא בשמה, והיא טלטלה את ראשה לאות לאו. במגושם, בגבה אליו, קמה מהספה והלכה כמעט מצודדת ונתקלה בעור דוב הקוטב שנטה להחליק בקלות יתרה על רצפת העץ הממורטת. פעם כמעט שבר קרסול ומאז תיעב את השטיח. גם את פיו הפעור בגיחוך לא אהב ואת השיניים הגלויות שהצהיבו באור השמש. הם משום מה לא דאגו למסמר אותו לרצפה, ולהיפטר ממנו לא בא בחשבון מפני שזאת היתה מתנת כלולות מאביה. היא התיישרה, זכרה לקחת את נעליה, ומסוככת על עיניה בידה הפנויה מיהרה לחלוף על פניו, נרתעת כשהושיט את ידו לגעת בזרועה, ושוב התחילה לבכות, הפעם ביתר שאת, בשעה שעלתה במדרגות בריצה.

הוא כיבה את האורות בחדר ונשכב על הספה. אין טעם לבוא בעקבותיה אם אין היא רוצה בו, ועכשיו זה כבר לא משנה, משום שהוא כבר ראה. כף ידה לא הספיקה להסתיר את החבורה שמתחת לעינה הימנית, שהתפשטה על כל החלק העליון של לחיה, שחורה במרכז ומאדימה כאש בשוליים ומתנפחת תחת העפעף התחתון ועוצמת את העין בכוח. הוא נאנח אנחת השלמה קולנית. זה בלתי נמנע, חובתו ברורה, הוא יצטרך להיכנס עכשיו למכונית ולנסוע לקריקלווד, לצלצל בפעמון ולא להרפות עד שיוציא את טרפין ממיטתו, ויברר את העניין אחת ולתמיד, שם מתחת לפנס הכרכרות, ויפתיע את יריבו השנוא בגילוי פתאומי של מהירות ונחישות. בצמצום עיניים שב וחשב על המהלך כולו, התעכב על הרגע שבו אגרופו הימני מפצח את סחוס אפו של טרפין, ואחר כך, בתיקונים קלים, שב והגה בתמונה הזאת מבעד לעיניים עצומות, ולא זז ממקומו עד למחרת בבוקר, עד שהעיר אותו קול דלת הבית הנסגרת כשהיא יצאה לעבודה.

לחקור את תורת הכאוס

איאן מקיואן, מגדולי הסופרים הבריטים כיום, הוא זוכה פרס ירושלים ל-2011. הפרס יוענק לו בשבוע הבא במסגרת יריד הספרים בירושלים. מקיואן, בן 63, החל לכתוב בשנות ה-70 ופירסם מאז שני קבצים של סיפורים קצרים, 11 רומנים, שני ספרי ילדים וכמה תסריטים. בין ספריו שראו אור בעברית: "גן הבטון" (זמורה ביתן), "כלבים שחורים", "אמסטרדם", "כפרה", "שבת" ו"התמים" (עם עובד).

ב"סולאר", שייצא בעברית בחודשים הקרובים (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון) ופרקו הראשון מובא כאן, פורש מקיואן את סיפורו של מייקל בירד, פיסיקאי זוכה פרס נובל שכבר רחוק משיאו. מייקל מנצל את המוניטין שלו ונואם תמורת סכומים עצומים, מעניק את שמו למוסדות מדעיים מפורסמים ועומד, לא בלב שלם, בראש יוזמה ממשלתית בנושא ההתחממות הגלובלית. בזמן שחייו המקצועיים מתנהלים על מי מנוחות, חייו הפרטיים הם עניין אחר בתכלית. הוא נשוי בחמישית ומאחוריו היסטוריה של בגידות. אבל הפעם מתהפכות היוצרות: אשתו מנהלת רומן בעוד מייקל מבין שהוא עדיין מאוהב בה. ואז נקרית בדרכו ההזדמנות לנסוע לניו מקסיקו, שעומדת לפני אסון סביבתי רב עוצמה. כאדם שזרע תהו ובהו בחייו הפרטיים, האם יצליח לסדר את הכאוס שיצרה האנושות כולה?



מתוך הפקה קנדית למחזה 'בגידה' של הרולד פינטר


איאן מקיואן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו