בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יריד הספרים בירושלים | אומברטו אקו, "תולדות היופי"

תגובות

תולדות היופי אומברטו אקו. תירגם מאיטלקית: אריה אוריאל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 440 עמ', 116 שקלים


אשה צעירה מביטה אל הקוראים מעל כריכת "תולדות היופי" בעריכת אומברטו אקו, אורח יריד הספרים בירושלים שיפתח בשבוע הבא. עורה צחור, לחייה סמוקות מעט וסביב צווארה הארוך היא עונדת ענק פנינים שממנו משתלשלת אבן יקרה. היא לבושה בצניעות ובהידור כאחד, הבגד שאותו היא עוטה משלב בדים יקרים בהם שזורים חוטי כסף וזהב. המוציאים לאור של המהדורה האיטלקית וגם הישראלית בחרו בדמותה של האשה הזאת כדי לפתוח את הדיון באחת מהשאלות המרתקות בתולדות האמנות - מהו יופי, האם בכלל אפשר להגדיר אותו. בכל הנוגע ליופיה של האשה מן הכריכה, המסע של הקוראים הישראלים מתחיל ברגל שמאל: שמה כלל לא מוזכר במהדורה העברית וגם שמו של מי שצייר אותה ביד אמן, אניולו ברונזינו (1503-1572), נפקד.

אבל אותה אשה שנבחרה לעמוד בשער המסע בתולדות היופי היא לא רק פנים יפות. היא נושאת שם וסיפור חיים שבהחלט יש בהם כדי להעשיר את השאלה המעסיקה את אומברטו אקו ואת שותפו לכתיבה ג'ירולאמו דה מיקלה (שגם שמו נשמט מן המהדורה העברית). היפהפייה ה"אלמונית" היא אלאונורה דה טולדו (1522-1562), דוכסית פירנצה ורעייתו של קוזימו הראשון דה מדיצ'י (1519-1574), אחד מגדולי השליטים שידעה טוסקנה. אלאונורה, בתו של המשנה למלך נאפולי, פדרו אלווארז דה טולדו, נישאה לקוזימו ב-1539, נישואים פוליטיים מן המעלה הראשונה שסייעו לבסס את שלטונו של הדוכס לבית מדיצ'י. האם נחשבה בזמנה לאשה יפה? התשובה אינה כה ברורה כפי שהיא נראית כיום. מכתב מ-1539 ששמור בגנזך המדינה של פירנצה ועוסק במגעים לקראת השידוך כולל עידכון (שכנראה נשלח אל פייר פרנצ'סקו ריצ'יו, מזכירו של הדוכס) ולפיו דווקא אחותה הגדולה של הכלה המיועדת, איזבלה, היא היא "היפה יותר" (Piu bella) מבין השתיים. מטעמים כאלו ואחרים, לאו דווקא אסתטיים - כנראה גובה הנדוניה - הועדפה בשנים ההן דווקא האחות הצעירה על "היפה יותר", והיא זו שנישאה בסופו של דבר לקוזימו.

זו בדיוק אחת מההנחות העומדות בבסיס הדיון שמציעים אקו ודה מיקלה: חמקמקותו של מושג. "היופי מעולם לא היה ערך מוחלט ובלתי משתנה, אלא לבש ופשט פנים בהתאם לתקופה היסטורית ולמיקום גיאוגרפי נתון", הם מזכירים בצדק בפתח הדברים. האמירה הזאת פותחת כר נרחב, כמעט בלתי מוגבל, לעיסוק בשאלת היופי ותולדותיו. כנראה בדיוק בשל כך ממהרים המחברים לסייג ולקבוע כי יעסקו מתוך בחירה אך ורק "ברעיון היופי בתרבות המערבית". באשר לתרבויות אחרות, אפילו כאלו שבהן שרדו טקסטים המקלים על הקריאה בדימויים חזותיים של יופי, קשה לשיטתם על פי רוב "לקבוע עד כמה הערכים שלהם... חולקים את אותה משמעות עם אלו של העולם המערבי". זו אמירה שאפשר להתווכח עליה, אבל היא בוודאי הופכת את הספר לקוהרנטי יותר ומבוזר מעט פחות. הרי גם כך הניסיון להציג "יופי", ולו "מערבי" בלבד, לאורך הדורות הוא כמעט בלתי אפשרי.

ההברקה של "תולדות היופי" מצויה בחלקו הראשון, כמעט נטול המלים ועתיר התמונות. 11 "טבלאות ההשוואה" - מחולקות לנושאים כמו "ונוס עירומה", "אדוניס לבוש", "ישו", "מלכות" ועוד - הסוחפות את הקוראים למבט תזזיתי על פני יפים ויפות. סדרות של דימויים מהתקופה הקדומה ביותר בתולדות האנושות ועד למוניקה בלוצ'י בעירום חלקי או דיוויד בקהאם בחליפה.

חלק מהטבלה "פניה ושיערה של ונוס", מתוך הספר

במובנים רבים אקו ודה מיקלה זורקים את הקוראים למים ומאפשרים להם לשפוט בעצמם עד כמה תפישת היופי משתנה מאלף לאלף, ממאה למאה, מאתמול להיום. העושר החזותי הזה לא נעצר באותן "טבלאות יופי" אלא מלווה את הספר לכל אורכו. זה אחד מיתרונותיו: הניסיון להמחיש במראה ולא רק במלים את הדיון בשאלת היופי. במובן הזה, גם מי שירכשו את האלבום רק כ"ספר לשולחן קפה" (כפי שמכנים זאת האמריקאים) לא יתאכזבו, הוא עמוס בתמונות יפות לא פחות מאשר במלים.

אבל כוחו של אומברטו אקו, המומחה לסמיוטיקה, הוא כמובן במלים. את 17 הפרקים שתוקפים את השאלה מזוויות שונות (גבירות וגיבורים, הנשגב, דת היופי) מלווה מבחר מגוון של טקסטים. הם אינם קשורים בהכרח ישירות לדימויים ודווקא בשל כך מזמינים את הקוראים ליצור בעצמם הקשרים, מבוססים יותר או פחות. אולם לעתים נהפך המקבץ הזה של יצירות מופת מצוירות וכתובות למבלבל, ואף למאכזב. כך, לדוגמה, הפרק השביעי, המוקדש ל"מקסם היופי בין המאה ה-15 וה-16", הוא בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת.

מצד אחד, גם אמני מלים ורעיונות כמו אקו ודה מיקלה לא יכולים להתיימר לדון בסוגיות כה שונות ומורכבות בתולדות האמנות כדוגמת הפרספקטיווה, הניאופלטוניזם, דימוי וחיקוי הטבע, הופעת הציור בצבעי שמן ודמותה של ונוס ב-75 שורות ו-14 דימויים. הציטוטים, הראויים לכשעצמם (של ליאונרדו, אלברטי, פלוטינוס ופיצ'ינו), מעשירים במקצת את הדברים, אבל בעיקר ממחישים עד כמה מוגבל הוא התרגיל שניסו המחברים לבצע כאשר היריעה כה קצרה. הניסיון לתקוף את הסוגיה ממספר כה רב של זוויות תוך כדי שמירה מינימלית על קו רעיוני מחבר מסתיימת, במקרים אחדים, בסחרחורת שחשים הקוראים.

מצד שני, יש חלקים בספר שבהם ידענותו של אקו, חוקר ימי הביניים, מספקת לקוראים הסקרנים חוויה מענגת. כך, לדוגמה, בפרק המוקדש ל"אור וצבע בימי הביניים", חוזר מחבר "שם הוורד" לנושא המחקר הראשון שלו, הפילוסוף תומאס אקווינס, ומזכיר כי הוא זה שקבע כי "יופיו של הגוף נובע מפרופורציות נאות של האיברים ומבהירות של הצבע המתאים". כך ההתבוננות בכתבי היד המאויירים או אפילו בכריכות הזהב של ספרי הבשורה המופיעים לצד הציטוט של אקווינס מקבלת משמעות אחרת. אקו מוסיף ומציע שורה קצבית של התייחסויות, דוגמת זו לצבעים העזים שיוחדו בימי הביניים לבגדי העשירים בעוד שהעניים נאלצו להסתפק ב"בד גס, מחוספס, לא צבוע, בלה מרוב שימוש, בעל גוון חום או אפור וכמעט תמיד מלוכלך". הדפים המוצגים מספר השעות של הדוכס דה ברי שאיירו האחים לימבורג בראשית המאה ה-15 עבור הדוכס מברי מדגימים בצורה מושלמת את הטענה הזאת. מבחר הציטוטים הנפלאים לאחר מכן (של דנטה, בוקצ'ו, פטררקה, מרקו פולו) רק מעשיר עוד יותר את המחשבה על הקשר בין צבע ואור לבין תפישת היופי בימי הביניים.

לאורך כל הספר המחברים נמנעים, במכוון כנראה, מלהגיע למסקנה אחת ונחרצת בנוגע להגדרת היופי, מלבד אולי זו שנוגעת להטרוגניות של העיסוק בו ולעובדה שהאמנות היא השדה המועדף שבו אפשר לזהות את פניו המשתנים של היופי במשך הדורות. אין זו, כמובן, שורה תחתונה מהפכנית או שוברת מוסכמות. הכניסה לתחנת המטרו של פאריס שעיצב ויקטור גימאר אכן יכולה להיות "יפה" ואין הדבר גורע מכך שוונוס העולה מן הים של סנדרו בוטיצ'לי היא "יפה" (או, לצורך הדיון, ניקול קידמן במודעת פרסומת לשעוני "אומגה"). האם, בסופו של דבר, הספר על אודות היופי הוא יותר "יפה" מאשר מעמיק? לומר כך יהיה אולי לחטוא בעוד סטריאוטיפ שנקשר ביופי. הקוראים שמעוניינים במסה מעמיקה על אסתטיקה בראי התקופות לא ימצאו כאן את מבוקשם. מי שמחפשים מקבץ עשיר ולעתים קרובות גם מעניין של נקודות התייחסות לנושא יגמרו את הספר הזה בתחושה של סיפוק.

ריבוי הטקסטים והדימויים הופך את האינדקס שבסופו של הספר להכרחי מאין כמותו. דווקא בשל כך חבל לגלות שהוא רצוף בשגיאות שאינן מכבדות את היצירה. אין אמן בשם ון דר חוס טרופטיק (הכוונה כנראה לפורמט של היצירה שאותה יצר הוגו ון דר חוס), הפילוסוף בן המאה ה-15 מרסיליו פיצ'ינו זוכה לשני איזכורים באינדקס תחת שני שמות פרטיים שונים (מרסיליו וגם מרסליו) וכמוהו גם ורמיר (פעם יאן ופעם יוהנס). הצייר אניולו ברונזינו מוזכר תחת שם משפחה שונה (אולי זו דרכה של ההוצאה לאור לפצות אותו על העדר הקרדיט על הכריכה): פעם בתור בורנזינו (כך במקור) ובפעם השנייה בתור ברונזינו. השגיאות אינן גורעות מהתרגום הקולח של אריה אוריאל אבל מעיבות על העבודה הקפדנית של המחברים.

אם וכאשר יוציאו לאור בעברית את חלקו השני - המסקרן עוד יותר - של פרויקט זה, "תולדות הכיעור" (2007 ,Bompiani ,"Storia della bruttezza"), זהו אחד מן הדברים שיהיה צורך להקפיד עליהם הקפדה יתרה.

אומברטו אקו וג'ירולאמו דה מיקלה חותמים את "תולדות היופי" באמירה על אודות "הפוליתאיזם של היופי שלא ניתן לעוצרו" כשלצדה מקבץ תמונות משנות ה-80 וה-90 הלקוחות מלוח השנה הפופולרי באיטליה, זה של חברת הצמיגים פירלי. נעמי קמפבל הצעירה מפנה בצילום את ישבנה החשוף לצופה ואילו קייט מוס חושפת חזה עטור שרשרת פנינים. זהו הצילום האחרון בספר. כמעט 500 שנה אחרי אשת האצולה אלאונורה מטולדו המפארת את הכריכה, מפארת את אחריתה דוגמנית מבריטניה עם רווח בין השיניים, סמל היופי של תקופתנו. מה המשותף לשתיהן? שרשרת הפנינים, הא לכם סמל לאשה יפה.

Storia della Bellezza \ Umberto Eco



סאפפו, שארל אוגוסט מאנז'ן, 1867. יופי רומנטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו