בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חי צומח דומם" מאת משה זונדר | נכנס בו השד

תגובות

חי צומח דומם משה זונדר. הוצאת כתר, 152 עמ', 84 שקלים

ספרו של משה זונדר הוא ספר יוצא דופן; והחריגות שלו נובעת מכך שהוא עובר בכוונה מלאה - לעתים כמו להכעיס - על הכללים הראויים שנלמדים בשיעור הראשון של סדנאות כתיבה: אין בו כמעט עלילה, וזו המצויה היא אנקדוטלית ובלתי מסתברת; הדמויות הן קריקטורות מוקצנות, שטוחות כמראה, והספר מתאפיין בעודף גרוטסקי של תמונות שיא מוגזמות. אפילו שמו, "חי צומח דומם", נראה שרירותי להפליא. מצוי על סף קריסה של אמצעי ההבעה ושל הרגשות שמפעילים אותו, הרומן מתנדנד על קו הגבול שבין תעוזה לבין חובבנות, בין עוצמה פואטית לבין תחושת גיחוך. לעתים הוא מועד, יש להודות, אולם כיצירה שלמה הוא נשאר על הסף, מתנדנד בחוסר איזון - ובכל זאת נשאר, כנגד כל הסיכויים, עומד.

הספר - גרסה סיוטית של "שכונת חיים" מהטלוויזיה הלימודית - מתאר בניין אחד בשיכון בחולון, שמאכלסים אותו ניצולי שואה מעורערים, פושעים מזרחים ומשפחות לא מתפקדות. "הבלוק הישראלי" הוא נושא מוכר בספרות הישראלית העכשווית: מיהושע קנז ועד אמיר גוטפרוינד, בניין המגורים הוא אתר שמסמן את המרחב הישראלי כולו, ומה שנשקף בחלונותיו, וגם סכסוכי השכנים בחדר המדרגות, מבקשים להאיר מארג של זהות קולקטיבית. זונדר משתמש במוסכמה הספרותית הזאת באופן פרוע וחסר עכבות, משולל לחלוטין מתשלומי חובות לתקינות פוליטית או לייצוג הולם: ניצולי השואה הם פליטי הקאפו והזונדרקומנדו, דמויות שניצלו מהאימה לא כקדושים אלא כשורדים, ומשלמים על עברם הטעון מחיר נפשי מתמשך; הגברים המזרחים פושעים, והנשים המזרחיות מוכות. הם נתונים בתוך עולם מעורער, שבו מושגים כמו משפחה, בית ושכנות הופכים לבליל משתולל של אלימות וארוס, של חוסר אונים וחרדה. ובכל זאת, כולם שכנים, חיים כשכנים, נושאים את פצעיהם ונענים זה לזעקותיו של זה.

גיבור הרומן, מוקי, כותב על ילדותו בגוף ראשון וממרחק השנים. הרומן נפתח כשהוא, אדם מבוגר שמתגורר בנורווגיה, מתבשר בטלפון על מות אמו, שאתה ניתק את יחסיו שנים קודם לכן. "הייתי בן יחיד בדירה קטנה בקומה השלישית בבניין של שש קומות", הוא נזכר; וחלקו הראשון של הרומן סוקר את התא המשפחתי שלו ואת התאים הסמוכים לו. תיאור זה, שמצייר תמונה של הבניין, מסביר את ההתמוטטות הנפשית שלו בחלקו השני של הרומן, ואת הסיבות להתרחקותו מישראל ומאמו.

במשך הרומן זונדר עובר בקפידה על כל רשימת האפשרויות של השיאים הדרמטיים, ואינו מחמיץ אף אחד מהם: מפגש טעון עם ניצולי שואה, אונס, גילוי עריות, התאבדות, יתמות, גזענות, פשע והשפלה רומנטית. הוא עשוי כרצף מסחרר וגחמני של סצנות שיא, שכל אחת מהן היתה יכולה לפרנס רומן שלם. והרצף הזה מגיע בעצמו לשיא, שמלווה את התמוטטותו הנפשית והמוסרית של הגיבור, ומגיע ללא התראה וגם ללא הצדקה; הוא מציג אורגיה גרוטסקית של זוהמה, לכלוך, סטייה מינית ופריצת טאבו משפחתי ולאומי. השיא הזה - כמו הרומן כולו - מבקש לזעזע בכל מאודו, ולעתים מאבד את עשתונותיו בדרך; תמונת ההתמוטטות של הגיבור יוצרת אפקט קומי בנחרצות ההיסטרית שלה.

הרומן הזה גס, תחכום או עידון ממנו והלאה. ובכל זאת הוא יצירה ספרותית: הוא מתאר מציאות גסה וברוטלית, ומתאים לה את צורת התיאור. כדי לספר על חציית טאבו - במיוחד זה הנוגע לניצולי השואה ולבני הדור השני - יש לחצות גם מוסכמות ספרותיות, ולעתים גם מוסכמות של טעם טוב. לפיכך הרומן פועל באופן כפול: מצד אחד, הוא מתפקד כרומן התבגרות של דור שני לניצולי השואה ופועל במסגרת מסורת של סיפורים ישראליים שתיארו את הנכות הרגשית ואת החרדה המתמדת שהיו תוצרים פוסט-טראומטיים של הניצולים; ומצד שני, הוא מפגין את אותן נכות וחרדה במבנהו ובסגנונו.

"היו הרבה סודות", מספר הגיבור, סודות שמגיחים מזיכרונות הבלהות ומשותפות הגורל של הטמאים, של הניצולים. לא הגיעה השעה - ולעולם גם לא תגיע - לתאר אותם בזהירות, כהווייתם: מה בדיוק עשה בן אדם כדי לשרוד; וכיצד הטראומה מעצבת את רגשות האשם והבושה לכדי אלימות שמפעיל הניצול כלפי עצמו, ולפעמים גם כלפי סביבתו. לשדים הללו אסור לפתוח דלת, משום שהם מסוכנים מדי; הם הופכים סדרים ומאיימים על ההבחנות האתיות הבסיסיות ביותר.

ולכן גם אי אפשר לכתוב ביישוב דעת משפט כמו "לכל ניצול שואה יש לפחות נשמה אחת שהיה חייב להרוג כדי שהוא עצמו יחיה. לחלק יש עשרות כאלו". עצם העלאתו של משפט כזה על הדעת - לא כל שכן על הכתב - היא שערורייה, מעשה מסוכן של חציית טאבו. אבל זונדר כותב אותו, וזו הסיבה שהרומן מתאפיין במושגים הללו בדיוק: הוא נקרא כשערורייה נחפזת, כתוצר של חוסר שליטה ושל עודפות שאין להכילה. אבל רק במסגרת אבודה כזו, של כתיבה שלא-כהלכה, של סיפור סורר ופורק עול, אפשר להתקרב לקו הגבול של גילוי הסוד, ולעתים אף להעז לחצותו.

קל מאוד לפטור את "חי צומח דומם" כתאונה ספרותית. הוא פגום, בכל מובן של עיצוב ספרותי, ורק לעתים נדירות יש סיבה, או צורך, להסביר פגם או למצוא בו הגיון. אולם הרומן הוא אחד מהמקרים הללו: בטירופו, הוא פותח צוהר לקיום מטורף, ובהריסותיו, הוא חותם את הסוד.



תצלום: קובי קלמנוביץ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו