2 בנובמבר 1877, יום כל הקדושים

תירגם מצרפתית דורי מנור

סטפאן מלארמה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סטפאן מלארמה

"כשאפלת החרף על חרשות שכוחות חולפת

אתה חושב בעצב, הו אסיר-מפתן בודד,

שמצבת האבן שתחתיה נתאחד

מכבד העדרם של הזרים ודאי נגפת.

בלא לשעות לשעת חצות והבלותה, אך בלי

להרדם לרגע, ערותך לא תכנע

בטרם, בחיקה של כרסתנו הישנה,

האוד האחרון יטיל גחלת על צלי.

אם תבקש שיפקדוך, אל נא תעריף

פרחים רבים מדי על כר האבן שאניף

בכל אזלת האצבע ובכח שחדל.

נפשי המצטמררת מן הבהק המוחש

תשוב ותתחיה אם משפתיך אך אשאל

את הבל פי שכל הערב בחשאי תלחש".

בסונטה זו, שנכתבה ב-1877 (אך ראתה אור רק אחרי מות המשורר), לא מלארמה הוא הדובר, אלא אשה מתה, הפונה כביכול בדברים לבעלה שהתאלמן. מלארמה שם את השיר בין מירכאות, והוסיף בשוליו הקדשה לבעל, שבה הוא מציג את עצמו כחברה של אשתו המנוחה.

את שירו הפנה מלארמה לגסטון מספרו (1846-1916), אגיפטולוג מבריק שנשא לאשה ב-1871 את יפ, אנגלייה שהיתה מקורבת לחוגי המשוררים הפאריסאיים בתחילת שנות השישים של המאה התשע-עשרה. יפ, ידידתו של מלארמה ומי שהיתה במשך שנים אחדות ארוסתו של חברו הקרוב אנרי קזליס, מתה כשנתיים לאחר נישואיה למספרו, בהיותה כבת שלושים. האלמן שבור הלב התמסר בצערו לאמונות ספיריטואליסטיות למיניהן ונהג "לתקשר" עם אהובתו המתה באמצעות סיאנסים. למלארמה נודע כנראה מאחד מחבריהם המשותפים כי מסיבה זו או אחרת נמנע ממספרו להניח זר פרחים על קבר אשתו ביום כל הקדושים של שנת 1877.

בשירו מדמיין אפוא מלארמה כיצד מנחמת המתה את בעלה שלא פקד את קברה, וכיצד היא יועצת לו על הדרך הנכונה להשיבה לחיים.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ