בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה כל היהודים?

למראה התערוכה המצמררת שלו, ובעקבות הספר הענק ששרה בריטברג-סמל כתבה עליו בעזרת הקשבה ותובנות אינטלקטואליות נהדרות, ברור לגמרי מה ניסה גרשוני לעשות מעל התהום

תגובות

גרשוני, מאת שרה בריטברג-סמל, הוצאת מוזיאון תל אביב, 2010, 454 עמודים

כשהיה משה גרשוני בן 28, נסע בפעם הראשונה לחו"ל. "נסענו לראות את שיעורי תולדות האמנות מאבני". זה משפט מפתח להבנת הציור הישראלי. את המרחק הגדול המתואר בו אפשר לבטל, אם בכלל, רק באמצעות למידה, לא חוויה. "אני זוכר בעיקר את פסלי העבדים של מיכלאנג'לו ואת הפיטות המאוחרות שלו, היצירות שנראות לא גמורות. זה היה הלם. קשה להאמין שמחשבה כל כך מהפכנית - היצירה הלא גמורה - היתה יכולה להתקיים כבר ברנסנס".

הפרשנות של גרשוני לעבודות הלא גמורות - למצוא אצל האמן בן המאה ה-16 את בשורת המודרניזם - היא מעין סימפטום לממד הטרגי-משהו של מרחק האמנות הישראלית מ"תולדות האמנות". משה ארקין, במאמר חד מבט, ניתח את מה שאפשר לדעת על הפייטה הבלתי גמורה מפירנצה. בחיבוטי השארתה כלא-גמורה השתלבו כפירה של האמן בכמה מעקרונות הקתוליות, וניסיון לשלב את זכרה של אהובת הצייר. "הצירוף של שני מוטיבים, הדתי והאישי, ביצירה אחת, הקשו על מיכלאנג'לו לנטוש את הפייטה, משום שמשמעות החלטה כזאת היתה לא רק התכחשות לרעיון של כפירה דתית, אלא גם ויתור על תוכניתו להנציח בפסל את זכרה של ויטוריה קולונה ואת אהבתו הגדולה אליה. התפרצות רגשית הובילה את מיכאלאנג'לו לתקוף את היצירה ב-1555 וכך לשים קץ למאבק הפנימי שלו (...). מכל מקום, אל לנו לפסול גם את האפשרות שלפחד מפני האינקוויזיציה, אשר זכתה בכוח רב באיטליה, כאשר הקרדינל קאראפה היה לאפיפיור פאולוס ה-4, היתה השפעה על מיכלאנג'לו" (1997, "The Art Bulletin").

עכשיו עלינו לשוב אל הפרשנות של גרשוני: יש שסע בין "תולדות האמנות" ובין האמנות הישראלית. אי אפשר באמת לצמוח לתוך תולדות האמנות בלי להיות חלק מהזירה הנוצרית. איבר דאמיש הצרפתי, בחיבורו "זיכרון ילדות על ידי פיירו דלה פרנצ'סקו" כתב זאת כך: "המלה והדימוי חוברים יחד בעיקרי היסוד של הדוקטרינה הנוצרית; שכן ההתגלמות בבשר היא התשתית התיאולוגית המכשירה את הדימוי החזותי לנוכח המלה. כאשר אלוהים ברא את האדם בצלמו, הלא-נראה מניח לעצמו להתגלות בבשר" (הקיבוץ המאוחד, 2008).

ובכל זאת, סביב הציור הישראלי לא עסקו הרבה בשסע הזה. מאיר ויזלטיר כתב על הציור הארצישראלי המוקדם: "אמנות זו, ברוב גילוייה החשובים, התחמקה מן האנושי (...) התנכרה לו (...) אמנים אלה העסיקו עצמם בבעיות צורניות ותוכניות, בלשון, בחומרים ובאידיאות (...) אבל הם נתקפו אוזלת יד משונה וסטריאוטיפיות מרחיקת-לכת בכל הנוגע להתבוננות באדם, במקרה החיים הפרטי, בדיוקן החד-פעמי, ברגש ובמחשבה הבלתי אמצעיים הנובעים מתוך הגוף החי. אין לתופעה זו קשר אמיתי למאבק בין ריאליזם למופשט - היא משותפת כאן גם למופשט הלירי וגם לפסבדו-ריאליזם למינהו. אווילי פי כמה לקשור אותם בציווי העתיק ?לא תעשה לך פסל וכל תמונה', ציווי שלא עמד משום מה למכשול על דרכם של שאגאל, סוטין ומודליאני" ("סימן קריאה" 10, 1980).

ואולם, אני חושב שגרשוני, מן הסתם בלי להכיר את המאמר של ויזלטיר, אומר לבריטברג-סמל, מי שאצרה את תערוכתו הגדולה הנסגרת היום, את האמת העמוקה על האמנות הישראלית, שצמחה רחוק מאוד מהמקור הנוצרי של הציור: "פחד עגל הזהב זה הפאק באמנות שלנו. הכל קשור לעובדה, שלא גדלנו על איקונה, לא גדלנו על האפשרות שציור יכול להיות מדונה או ישו", והוא ממשיך אל העיקר, מבחינתו: "שציור יכול להיות אלוהים, שאפשר לייחס לו אספירציות גדולות, טרנסצנדנטליות. אני, לפחות, הצבעתי על האפשרות הזאת" (עמ' 151).

למראה התערוכה המצמררת, ובעקבות הספר הענק הזה, שבריטברג-סמל כתבה בעזרת תובנות אינטלקטואליות נהדרות ובעיקר בעזרת הקשבה ובחירה של קטעי שיחה עם גרשוני, ברור לגמרי מה ניסה גרשוני לעשות מעל התהום, בין האיסור על הדימוי ובין התשוקה אל האלוהות כדימוי ואל הדימוי כאלוהות. הוא עבר מהאמנות הקונספטואלית אל האקספרסיביות המוחצת שלו משנות השמונים, בעזרת האהבה אל הגוף, אל הגוף האנושי. הגוף הזה לא נפרד אף פעם מהלשון כחלק מהדימוי. הגוף הוא מעשה האמנות, הבשר והדם הארוטיים, המוסיקה המלווה אותו מבחוץ, כאופן של ריגוש, והמלים המלוות אותו מבפנים, החוט המקשר בין כל עבודותיו, מההתחלה הקונצפטואלית ועד היום: בחירה של משפטים מהדהדים, ציטוטים של אמירות או ציטוטים של מה שהוא עצמו אמר או שמע, בתפילה או בשיחות יידיש.

אין זה הטקסט ה"מחוק" של רפי לביא ואין זה הניאולוגיזם האינטלקטואלי של מיכל נאמן. תמר גטר, האמנית היחידה שהיתה ערה תמיד לתהום בינינו, כיהודים ישראלים, ובין הציור המערבי, גישרה על התהום הזאת במעין דיפטיכונים, סחף חושני לצד אינטלקט מושגי. גרשוני חיפש משהו אחר: האינטלקט שלו בודד את השכל, הציבו מחוץ לבדים, או לניירות הזכוכית ולצבע ולקול הבוקע מציוריו. "איפה כל היהודים?" אומרת אחת הכותרות, וההסבר שלו: "הביטוי נולד מדיבורים של אנשים מסביב לעבודות, על הדמיון שלהן לשאגאל. חשבתי על סצינה בסטודיו. מישהו אומר: ?זה נורא מזכיר לי את שאגאל', ומישהו אחר עונה לו: ?כן? אז איפה כל היהודים?', זה ההבדל בין 1915 ל-1945".

הכתובת הזאת מרוחה על צלחת, ובתערוכה, באחד האולמות, הונחו הצלחות על שולחן רחב ועליהן בכתב יד עוד משפטים המהדהדים את מה שגרשוני הוזה בפנטסיית השיחה שלו על היהודים שנעלמו אחרי 1945. הצלחות נראות כמו כלים עזובים, בבוידעם ישן, הורים שמתו, מישהו משאיר אותם בקצה הרחוב. לרגע אין לגרשוני, לפני המהפך ההומוסקסואלי והאמנותי, ואחרי המהפך, פקפוק לגבי חשיבותו של המשפט במרכז העבודה. הפקפוק היחיד שלו הוא אם המשפט חזק מהציור, או אם הציור יכול למשפט. והיהודים שאינם - אלה הם התשוקה שלו, הפניית העורף לכל מה שגדל עליו כישראלי ועובד אדמה, וכל הסתירות הללו ניצבות אתו והוא אינו מתכחש לאף אחת מהן.

"אם העולם היה בסדר, הפיצוץ שהיה נשמע בו, כששופן ניגן בפעם הראשונה את המזורקה, היה צריך להיות עצום. אני מרגיש עד עכשיו את ההדף של המזורקה מאז. אם הלוגיקה של העולם היתה נכונה היו צריכים להודיע בחדשות: ?שופן ניגן היום את המזורקה שלו בפה מינור'. מלא פלאים השופן הזה". ואילו העולם בסדר, היו שולחים את תלמידי התיכונים למוזיאון תל-אביב, מול מגדלי המטכ"ל, כדי שיראו את הלב הפתוח, האדום, הפועם, של התערוכה הזאת. ואילו העולם בסדר, היו התלמידים מפסיקים להיות תלמידים והופכים לסתם נערים ונערות, יוצאים מהמוזיאון בדממה ואחר כך מישהו מהם היה מתחיל לשיר, כמו שגרשוני שר, מדי פעם, בכל מיני מקומות, בקולו הערב. לא, אין זה טריוויאלי האופן שבו הוא שר את "יד ענוגה", או את שירי היידיש שלו.

בריטברג-סמל מבינה את זה ומזכירה שוב ושוב את הקשר בין הגוף לתשוקה ולשירה בקול. גרשוני אומר לה: "רפי לביא ואני שומעים מוסיקה אחרת. לרפי יש מערכת לא טובה, כי הוא שומע את הפרינציפ, את האידיאה ?שטף', ?ריתמוס', כל מיני דברים שלא קשורים לחושניות ולחומריות". מדוע גרשוני הוא ענק בגננו? לא רק משום שלא הלך לקבל את פרס ישראל כדי לא ללחוץ את ידו של אריאל שרון. הוא חי את הסתירות הגדולות של חייו, ונותן לגופו לזכור אותן ולציירן, כי אמנות באה מן הגוף. האלבום הזה צריך להפוך לספר, במחיר סביר, עם מאמריה של בריטברג-סמל והשיחות שלה עם גרשוני, ושני מאמריו של דורון רבינא, ואפילו השיחה עם אהרן שבתאי.



משה גרשוני, עבודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו