יורש לפנחס שדה

יומן

ב.צ.
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ב.צ.

נסיעה, מאת יאיר אסולין, הוצאת חרגול, עם עובד, 2011

זה היה במינכן לפני כשנתיים. השמש יצאה רגע מבין העננים וגזוזטרות בתי הקפה נמלאו אדם באחת, וגם אנחנו התיישבנו לשתות בירה, יאיר אסולין ומנחם שכטר, שותפו לעבודה בקהילה היהודית שם, שהראה לי טיוטת תרגום לפרגמנטים של הפילוסוף מרטין היידגר. יאיר, בכובע המצחייה הכהה שנועד להיות מסווה לכיסוי הראש היהודי, הראה לי מצדו פואמה פרי עטו שכתב על מינכן, המזכירה בנימתה את אהרן שבתאי המוקדם, והמספרת בין השאר על אהבה נכזבת למלצרית, במלנכוליות המזכירה את משוררי מזרח אירופה היהודים מתחילת המאה העשרים שנהרו לכרכים הגדולים וחישבו ליפול בקסמיהן הכוזבים.

עתה נודע לי כי בעת אותה שהות במינכן כתב אסולין גם את ספר הפרוזה "נסיעה" שיצא לאור עתה זה. והספר אינו על נסיעה לגרמניה או לארץ אחרת, אלא על זיכרון מימי השירות הצבאי של מסע קצר אחד שעשה אסולין (או ליתר דיוק - שעשה המספר של הסיפור שאינו בהכרח אסולין עצמו), עם אביו, אל קצין בריאות הנפש הצבאי.

המספר הוא חייל דתי בשירות חובה, שהוצב ביחידה שאינו יכול לשאת בשום אופן את הנוכחות בה, והוא מאיים להתאבד אם לא יועבר ממנה ליחידה אחרת. הוא אינו מסוגל להסביר לפסיכיאטר הצבאי מה בדיוק מעיק עליו באותה יחידה, והפסיכיאטר, נציג הביורוקרטיה הנפשית, אינו מסוגל מצדו לקבל מועקות נפשיות שאין להן סיבה נראית לעין.

כאמור, שם הספר המחזיק את הווידוי האדולסצנטי הזה בגוף ראשון הוא "נסיעה". שם כמעט סתמי, המעלה מיד על הדעת את ספרו של פנחס שדה בעל השם הזהה שיצא לאור לפני ארבעים שנה בדיוק (בהוצאת שוקן). אבל לא רק בשל השם הזהה מצטייר לי פתאום אסולין כיורשו של פנחס שדה. אלא מפני שאסולין, כשדה לפניו, מציג במערומיה את מצוקתו הנפשית של האדם, כל אדם, ואת חוסר היכולת של העולם להבינה שלא באמצעות קטגוריות מכניות מתחום הפסיכיאטריה. ושדה, ממש כאסולין עכשיו, הכריז מלחמה על מקצוע הפסיכיאטריה ועל התרפיה הפסיכולוגית בכלל והקדיש דפים רבים ביצירתו למלחמה זו.

"נסיעה" מספר במלים את הרתיעה ממלים המנסות להגדיר באלימות מצבי נפש. מכאן שגרעין עלילתו האמיתית (זו שמסתתרת מאחורי סיפורו הבנאלי אחרי ככלות הכל של חייל במשבר נפשי) הוא הדרמה המתחוללת בתוך הכתיבה, בין האפשרות "לכתוב כמו שצריך" (כדבריה של הסופרת המנוחה בתיה גור), לבין המאמץ להישאר דווקא בשלב הטיוטה, בשלב החיפוש והחיספוס, בין המותחל והמוגמר.

אסולין, אף יותר משדה לפניו, בחר באפשרות השנייה. קורא לא קשוב דיו עלול על כן לסבור ש"נסיעה" הוא ספר בכייני, אגוצנטרי, לא כתוב היטב, בדיוק כטענות שנשמעו על פנחס שדה בשעתו. קורא לא קשוב עלול לומר בלבו: הרי זה סתם טקסט שכל אחד יכול לכתוב. סתם פורנוגרפיה נפשית.

מה שגואל את "נסיעה" מלהיות "סתם טקסט" הוא ההימנעות השיטתית שלו, הסירוב העיקש שלא להיות מה שהוא לא רוצה להיות. כמו המספר שלא רוצה לשרת ביחידה שהוצב אליה, לא רוצה להיות "כמו שצריך" אבל גם לא רוצה להיחשב "פסיכי", כך גם הספר לא רוצה להיות ספרות, לא רוצה להיות כתוב כמו שצריך, אבל גם לא רוצה ליפול בפח של קיטש-הייסורים או קיטש הנון-קונפורמיזם, שכביכול הם הערובה לצמיחתו של האמן. "נסיעה" הוא בפירוש לא סיפור של לידת משורר, אלא סיפור המגן על זכותו של האדם, כל אדם, להיות נושא, כדברי המוטו של רולאן בארת שבראש הספר.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ