בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות לתרבות וספרות

תגובות

הרבה יותר דם חייב להישפך

לאחר שירה באקדח לעבר גרושתו בעקבות מריבה (ולמרבית המזל לא פגע בה), נעצר רודולף דיצן כמי שאיננו אחראי למעשיו. דיצן, הוא הנס פלאדה שעליו כתב שחר גלילי ("תרבות וספרות", 4.2), שהה במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר בשטרליץ מראשית ספטמבר ועד דצמבר 1944. שם ניהל יומן שיצא לאור בגרמניה לפני שנתיים. אחד הקטעים המרתקים ביותר ביומן מתאר את דעתו של פאלדה על המשטר הנאצי, בשלהי ימיו של הרייך השלישי.

דיצן, נפש סוערת ומיוסרת, סבל מגיל צעיר מבעיות נפשיות, ותקופות ממושכות בחייו היה מכור לאלכוהול ולסמים. בקטע מיומן הכלא שכתב הוא מתגלה כאנטי-נאצי נחרץ אל מול גילויי קונפורמיזם ותמיכה במשטר, שהתפשטו גם בחוגים שלא נמנו מלכתחילה עם אוהדיו של היטלר. אותם גרמנים הבינו את תמיכתם במשטר כביטוי סולידריות לאומית ופטריוטיזם. פלאדה, לעומתם, הבין כי רק תבוסה תביא קץ למשטר הדמים של היטלר, ולפיכך הוא ייחל לה בכל מאודו, אף שידע כי התבוסה תגבה מחיר דמים נורא מהגרמנים. דיצן מספר על חוג חבריו ועמדותיהם ביחס למשטר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה:

"עורך עוקצני לחש בעודו מנופף באצבעו: ?צריך תמיד להביא בחשבון את ההתפתחות הגרועה ביותר: אנו עלולים גם לאבד את המלחמה הזאת, וגם להישאר עם הפיהרר". כולנו צחקנו. ואז הסכמנו כולנו שהרצוי ביותר לנו, הצפון גרמנים, בכל מקרה, הוא שניכלל בתחום הכיבוש הבריטי... האנגלים לא יפגעו בחיינו התרבותיים. תחת שלטונם נהיה חופשיים יותר מאשר תחת לובשי החולצות החומות של היטלר. כאשר אני נזכר באותו ערב, נראה לי שכולנו היינו תמימי דעים. אבל אז, כאשר המלחמה פרצה, כאשר הושגו ניצחונות הבזק בפולין, בצרפת ובבלקן; כאשר הרדיו בישר כמעט מדי יום ביומו חדשות מיוחדות על ניצחונות מזהירים חדשים של כוחותינו - אז, רובנו נפלו. כמכושפים הם האזינו לצפירות האזעקה ושכחו לחלוטין שגם אם יגיעו לניצחון סופי, הם לא יועילו כלל לחייהם החופשיים אלא רק לכנופייתו של היטלר. פתאום הם האמינו לכל מלה בהודעות הרשמיות והתווכחו אתי בלהט על שהעזתי לקבוע כי התעמולה של ד"ר גבלס איננה יכולה להיות אמינה יותר מכפי שהיתה בעתות השלום.

"נדרשו כמה שנות מלחמה לפני שהכישוף הזה ידע טלטלה נוספת. למעשה היו אלו ההפצצות (של בעלות הברית) על עריה של גרמניה, שהלכו ונעשו קשות יותר, שכתשו את המוראל שלהם. אבל הם לא רצו עוד להודות שהתקווה הטובה ביותר לגרמניה תצמח אם (תיפול) בידי שלטון מנדט בריטי. הם סברו שרעיונות כאלו הם חרפה. איכשהו הם גרסו שכך אפשר אולי לחשוב בעתות שלום, אבל לא במלחמות, כאשר צעירים גרמנים שופכים דמם בכל ארצות אירופה. אני מעולם לא חלקתי עמדות רגשניות שכאלה. אני רציתי בנפילתו של הנאציזם, והשתוקקתי לכך בהקדם האפשרי. בשום אופן לא רציתי שגרמניה תיהנה בעתיד הנראה לעין מעמדת עליונות באירופה.

"בשאיפת הגדולה הנאצית, הוכיחה גרמניה שוב באורח גלוי לעין את חוסר בשלותה. עם שהולך שבי ללא מחשבה עצמית אחרי כל סיסמה מפתה, איננו בשל למלא עמדה הגמונית. כיוון שכוחו של היטלר יכול להישבר רק בתבוסה במלחמה - שכן גרמניה לעולם לא תשתחרר בכוחות עצמה מהטירן הזה - כך מקדמת כל טיפת דם שניתזת בחזית את המטרה המיוחלת. הדברים שאמר בימאי וינאי ביחס לאבדותינו הנוראות בסטלינגרד נשמעים מזעזעים באכזריותם: ?עוד הרבה יותר דם חייב להישפך! עוד דיוויזיות חייבות להיחרב! כל חייל שנופל בקרב הוא חייל אחד פחות שלוחם למען הפיהרר! ואם כולם ייהרגו - אני רק אשמח!".)Hans Fallada, In Meinem Fremden Land, Gefaengnistagebuch 1944 Berlin: Aufbau 2009, pp. 243-5(

גלעד מרגלית

האומץ לפעול

ברשימתו היפה על "לבד בברלין" ("תרבות וספרות", 4.2), שחר גלילי טוען שהוא אינו יודע "מדוע ?צריך' פלאדה לחזור עכשיו", ואכן הסיבות שהוא מונה, השינויים בגרמניה והענין בנושא עצמו, אינן מספקות. לפחות בישראל, אבל גם באמריקה ואולי בכלל במערב, אפשר להעלות על הדעת סיבה נוספת. אחרי הכל מה שפאלדה מצליח לתאר, ובכשרון רב, הוא האומץ לפעול מול הכוח של המדינה, וזה משהו שכמעט שכחנו. גם באמריקה כמעט שכחו, כפי שניתן ללמוד כשקוראים את ספר שיריה של סי. די. רייט, "One with Others", על המסע של מרגרט היו מקהיילן, אשה לבנה מארקנסו, שבאוגוסט 1969 צעדה יחד עם קבוצת גברים שחורים "כנגד הפחד", ושילמה על כך בחורבן חייה. להבדיל מ"אנשים טובים" נטולי אומץ, שאותם פלאדה פוטר בכמה עמודים, שמספיקים בהחלט, אנשים עם אומץ לפעול מול הסכנה, זה משהו מורכב בהרבה. מה היא הקשיחות הזאת שיכולה לסכין של האומה? מאין באה הידיעה של הטוב מהרע, כשעצם הידיעה פירושה מוות? אנחנו כעם כנראה שכחנו, או שהסכין שלנו מיוחדת, רכה במידה קשה במידה, כך שבאמת קשה לדעת. מה שבטוח נחמד לראות הוא שאחרים זוכרים בשבילנו, במיוחד אם באותה נשימה הם מזכירים לנו שאנחנו הקורבן, ולא האוחזים במאכלת.

אורי ש. כהן

עלינו, כאן ועכשיו

טועה שחר גלילי, המסיים את רשימתו על הרומאן "לבד בברלין" ("תרבות וספרות", 4.2) במלים: "את ?לבד בברלין' צריך לקרוא, כפי שקוראים גלויה ישנה, שלא נועדה לנו, אך משהונחה לפתחנו אנו הופכים וקוראים בה באימה". "לבד בברלין" איננו גלויה ישנה, אלא כתב קיטרוג עכשווי ורלבנטי מאין כמוהו. "לבד בברלין" הוא תיאור וניתוח מרתק ומצמית של חברה מתבהמת ומזדהמת בגזענות, ברדיפת מבקרים, בחיסול התנגדות. "לבד בברלין" מתאר בתיאור נוקב וחד את התגייסותם מרצון של בני אדם פשוטים, שכנים, למעשה הרדיפה וההתעללות בזר ובשונה ובמי שאינם מתקרנפים עמם. הם אינם מצייתים אלא מצטרפים מרצון. המשטר והאווירה הם שמורידים אותם לשפל המדרגה. זו התבהמות מרצון. "לבד בברלין" הוא במידה רבה ספר מייאש - היחיד אינו יכול למחות בגלוי ומחאתו נבלעת. מי שאוחז גלוית מחאה בידו נבעת וירא כאילו הוא משת"פ של המחאה.

זה מה שעושה את "לבד בברלין" לספר הנקרא ביותר בישראל מזה שלושים שבועות, כשהוא מכריע רומאנים קלים לקריאה ממנו בהרבה.

"לבד בברלין" הוא רומאן עלינו, כאן ועכשיו, ומחשבות הקוראים בוודאי מאשרות זאת.

יאיר ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו