בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | מסע מלמעלה למטה

פרשת "כי תשא"

תגובות

אות:משה עולה להר סיני ומקבל את שני לוחות העדות "כתבים באצבע אלהים" (שמות לא, יח). הוא מבושש לרדת ולבני ישראל נמאס לחכות, לכן הם מבקשים מאהרן להכין להם את עגל הזהב. הקב"ה מספר למשה מה עשה העם, משה יורד, ובראותו את מעשה העגל הוא שובר את הלוחות. הסיפור ידוע, אך השלכותיו התיאולוגיות עודן מהממות כמו בקריאה הראשונה. נראה שספר שמות כולו מכוון לקראת נתינת הלוחות. אפילו מעמד הר סיני אינו אלא הכרזה על תוכן הלוחות האלוהיים שעומדים לחצות את הגבול בין שמים לארץ ולשכון בארון העדות. שבירת הלוחות אינה רק פיתול עלילתי המותר בהחלפתם בלוחות מעשה ידי משה; זו פגיעה ישירה במהלכו של ספר שמות.

הקב"ה עובר שינוי של ממש בספר שמות. הסיפור מתחיל במעמד הסנה, שבו להבת הקב"ה אינה שורפת את הסנה הארצי. אך אז מתחיל הקב"ה להתערב בחוקי הטבע ולשנותם: מוריד את עשר המכות, קורע את הים ומעביר את בני ישראל בתוכו. שיאה של הירידה אל האדמה במעמד הר סיני וחתימתה בבניית המשכן, משכנו עלי אדמות. אך תנועה רציפה ועזה זו נבלמת באחת כאשר משה מנפץ את הלוחות, החפץ הפיסי מעשה ידי הקב"ה, שאמור היה להקדים את ירידתו ולהיות לו לכיסא (הלוחות ינוחו בארון, שעליו "יישב" הקב"ה במשכן).

מפתיע לגלות את מקומה החשוב של אותה פגיעה ישירה. פסוקיה האחרונים של התורה הם דברי הספד למשה רבנו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, י-יב). התורה עצמה סופדת לנביאה הגדול.

מה הוא אותו "מורא גדול" שנעשה לעיני כל ישראל, שבהזכרתו בוחרת התורה לחתום הן את ההספד והן את עצמה? מסביר רש"י: "המורא הגדול: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ?ואשברם לעיניכם' והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר ?(וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים) אשר שיברת' - יישר כחך ששיברת". רש"י מצטט מדרש מן הגמרא במסכת שבת (פז), הקוראת מחדש את התיאור הסתמי "הלוחות הראשונים אשר שיברת" בליווי הטעמה: לא סתם "אשר שיברת", אלא "יישר כוחך ששיברת".

הקב"ה הוריד יצירה שלמה לעולם, אך משה החליט שהתורה אינה יכולה להינתן כפי שהיא, כ"מכתב אלוהים" הכתוב על "לוחות אלוהים"; הוא שבר את הלוחות והקב"ה אישר את מעשהו. שבירת הלוחות היא מעשה מחושב היטב. משה ירד מן ההר, ראה את המתרחש על הארץ והבין שזאת אינה יצירה שלמה, שחסר עוד משהו. כדי להבין מה היה חסר יש לדייק בפסוק המתאר את רגע השבירה.

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שם לב, יט-כ). חוסר ההלימה בין העולם העליון לבין העולם הזה מכה במשה והוא מבין, כפי שנלמד מתגובתו, שפער זה אינו ניתן ליישוב. הבעיה אינה רק בחטאם הקונקרטי של בני ישראל; לו היתה זו הבעיה לא היה צורך בשבירת הלוחות, אלא די היה בהשמדת העגל ובהענשתם של בני ישראל.

אך חטא העגל הוא הופעה של העולם הזה. הלוחות אינם מתאימים לעולם שיכול להיות בו עגל, שיש בו חטא. לפי המדרש לא היתה זו רק אינטואיציה של משה: "בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות היו סובלין את עצמן. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד ?ויחר אף משה וישלך מידיו'" (מדרש תנחומא כי תשא כו), כמו הרגישה התורה עצמה שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילה ואותיותיה פרחו מאליהן וחזרו למקורן.

אז מצווה משה להכין את גירסתם השנייה של הלוחות, גירסה שתוכל לעמוד במסע מלמעלה למטה. "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שם לד, א). משה עולה על הר סיני עם הלוחות החדשים מעשה ידיו, ושם מכתיב לו הקב"ה את התורה מחדש. הוא יושב וכותב אותה מפיו בארבעים יום ובארבעים לילה. אולי משום כך נקראת התורה שלנו, זו שירדה כתובה על הלוחות השניים, לא "תורת ה'", אלא "תורת משה", ואולי משום כך בוחרת התורה להיחתם בהזכרתו של "המורא הגדול" שעשה משה, כאשר שבר את הלוחות ועצר את ירידתו של הקב"ה לארץ. התורה בצורתה הנוכחית היא תורה שירדה אל העולם בכתב ידו של משה, תורה העשויה מחומר ארצי.

אך ספר שמות אינו מסתיים בכישלונו של הקב"ה, אלא דווקא בסיומה המוצלח של מלאכת ההשתכנות בעולם הזה, כפי שנאמר בפירוש בסוף הספר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם מ, לד). אם כן, היכן התרחש הרגע המדויק של חיבור השמים לארץ? התשובה לשאלה זו מצויה בסוף פרשת השבוע שלנו, בירידתו של משה עם הלוחות השניים.

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שם לד, כט). התורה היא תורת משה; הוא פסל את לוחותיה והוא כתב את מכתבה ולכן היא אינה הממצע בין שמים לארץ. את מקומה תופס לא אחר מאשר משה עצמו. משה, שבלם את הקב"ה, ששמר על הרווח העקרוני בין העולם התחתון לבין העולם העליון, הופך בעצמו להיות החפץ הממצע בין עליונים לתחתונים, שיש בו איכות של העולם הזה ואיכות של העולם העליון גם יחד. מעתה, לא הטקסט מפלס את דרכו של הקב"ה אל עולם הזה, אלא האדם: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן אור פניו, וייראו מגשת אליו" (שם לד, ל).




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו