בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אילו יצחק קומר היה מגיע לניו יורק

מתן חרמוני מצליח ליצור ברומאן "היברו פבלישינג קומפני" עולם מקביל, אמריקאי ויהודי, הרחוק מכאן ת"ק פרסה, ועם זאת הוא עברי וישראלי מאוד; רומאן המתכתב עם הספרות היהודית של ראשית המאה העשרים, אבל גם עדכני ועכשווי

תגובות

היברו פבלישינג קומפני, מאת מתן חרמוני, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 270 עמודים

מזמן לא נראה במקומותינו רומאן כה יפה ומענג כמו "היברו פבלישינג קומפני". הרומאן מגולל, בשפתו העסיסית והחכמה, את סיפור עלייתו ונפילתו של מרדכי שוסטר, נער מהגר יתום שהגיע לאמריקה ממזרח אירופה והחל את דרכו כשוליה של סדר דפוס בהוצאת הספרים "היברו פבלישינג קומפני" בניו יורק. שוסטר חולם להפוך מפועל פשוט לסופר מפורסם, לפחות כמו הסופרים שאת ספריהם הוא מדפיס. חלומו הולך ומתגשם והוא הופך - לפחות לזמן קצר, עד לנפילה הכואבת - למחבר הידוע והנמכר ביותר של ספרים פופולריים ביידיש.

הרומאן של חרמוני נע קדימה ואחורה בזמן, בין הגירתו של שוסטר לניו יורק ב-1904 ועד אחרי מותו ב-1968 ומותה של הניה לוויצקי-פייגנבוים, אהובתו הראשונה (ומי שהיתה ההשראה לגיבורת הרומאנים המצליחים שלו, אנני פייג'), בסוף שנות השמונים. רוב הרומאן מתרחש באזור הצפוף ורוחש החיים של הלואר איסט סייד בניו יורק, אך העלילה נעה הלוך ושוב בין ניו יורק, סן פרנציסקו, לוס אנג'לס והעיירה סרטוגה ספרינגס, ומגיעה אפילו למשרד בקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שנראה ברומאן של חרמוני כמין שלוחה אמריקאית יהודית.

הרומאן מכניס את קוראיו לא רק לתוך הדירות הצפופות של המהגרים ולהוצאת הספרים שעל שמה הוא נקרא, אלא גם לתיאטראות הגועשים ולבתי הקפה של של הלואר איסט סייד שבהם יושב שוסטר עם ידידו המשורר העברי ידידיה סגל. שם מתרחשים גם המאבקים הגלויים והסמויים בין שוסטר לסופרים אחרים, כמו ידידו-יריבו הסופר נחום צובלפלאץ, הידוע בשם העט שלו ז' גולדשלאגר. הרומאן עוקב אחר מערכות היחסים של שוסטר עם אהובותיו: הניה פייגנבוים, שגואלת אותו מבתוליו ו"מלמדת" אותו לספר סיפורים בדרך הניסוי והטעייה, ודינה שמרקס, שהיתה מושא תשוקתו של שוסטר בלילות הבודדים ונישאה לו בימי הזוהר שלו, לאחר שהיא עצמה נהפכה לכוכבת בתיאטרון היידיש הפופולרי. משם מפליג הרומאן למרירות ולאכזבה שהן מנת חלקם של שוסטר ושל משפחתו מן הרגע שההמונים מואסים בכתביו, ועד לגורלם הגרוטסקי של כתבים אלה, המקבלים חיים עצמאיים ברחבי העולם אחרי מותו של המחבר.

במובנים רבים, לבו של הרומאן הוא המרחב העירוני של ניו יורק היהודית ושל ספרות היידיש הפורחת, בייחוד ספרות ה"שונד" הידועה לשמצה, והשניים שלובים זה בזה. הלואר איסט סייד הוא, כידוע, אזור קטן, צפוף ועני מאוד, שנהפך פתאום בראשית המאה העשרים לריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם. המהגרים היהודים שהגיעו לשם גרו בדירות צרות, התפרנסו מעבודה קשה בסדנאות יזע וממסחר זעיר, וחלמו כמעט תמיד על דרכם החוצה, למקומות טובים יותר. באותה עת הלואר איסט סייד היה מרכז תוסס של תרבות יהודית-אמריקאית שהתנהלה בעיקר ביידיש, ושאותה שהביאו המהגרים ממזרח אירופה.

תור הזהב של ספרות היידיש ותרבותה בלואר איסט סייד היה קצר אך אינטנסיבי מאוד, והוא בא לידי ביטוי בספרות, בעיתונות, בתיאטרון, ברדיו ובקולנוע. חלק מרכזי בפריחה הזאת היתה הספרות הפופולרית ה"זולה" (מה שמכונה ביידיש "שונד"), שהיתה אהובה על קוראים וקוראות לא מעטים כבר במזרח אירופה. ההגירה לאמריקה, שהביאה לשחרור מן הדפוסים הישנים ולקהל קוראים עצום ורעב למלה ביידיש, הולידה רומאנים רבים (שפורסמו בהמשכים בעיתונות היידיש המשגשגת וכספרי אגורה שווים לכל נפש על ידי הוצאות כמו "היברו פבלישינג קומפני") וכן מחזות שהוצגו בתיאטרון הפופולרי. המרחב היהודי-האמריקאי היה חדש באופן קיצוני, מאיים ומשחרר בעת ובעונה אחת, ונראה שדווקא ה"שונד", למרות הזלזול בו, הצליח לייצג בהצלחה את המציאות הקרנבלית המיטלטלת, וגם את הפנטסיה החברתית והכלכלית של המהגרים בתוך עולם אמריקאי קפיטליסטי ואכזרי.

מאז ראשית המאה העשרים עברו הרבה מים בהדסון, והלואר איסט סייד, שתושביו היהודים עזבו אותו, היה זה מכבר למרחב מיתי של יהודי אמריקה (מין שילוב של תל-חי של היישוב ו"תל-אביב הקטנה" של התרבות העברית), המרחב שבו המהגרים היהודים נהפכו ל"אמריקאים". למרחב המיתי הזה נדרשו ביצירתם לא רק יוצרי יידיש קאנוניים כמו ל' שפירא, משה לייב הלפרן ויעקב גלטשטיין, אלא גם סופרים יהודים-אמריקאים רבים שכתבו באנגלית, אב קהן, אנזייה יזרסקיה, הנרי רות, סול בלו ופיליפ רות, והסופרים היהודים הצעירים של ראשית המאה ה-21, כמו דרה הורן וניקול קראוס. גם מחוץ להקשר היהודי זהו נדבך מרכזי למדי בתרבות האמריקאית.

הספרות העברית שנכתבה באירופה ובעיקר בישראל התעלמה כמעט לחלוטין מן הטריטוריה של הלואר איסט סייד ומתרבות המהגרים שלו. אפילו הסופרים האמריקאים שכתבו עברית פנו, למעט בודדים כמו שמעון הלקין וראובן וואלנרוד, למרחבים היותר פתוחים של אמריקה. "היברו פבלישינג קומפני" ממלא את הפער הזה בהצלחה מרובה. חרמוני מכיר באופן אינטימי את המרחב הפיסי והתרבותי שעליו הוא מספר. אף על פי שהוא מתאר ומשחזר תקופה עם המון פרטים היסטוריים (אמיתיים ובדויים), אין בו שמץ ידענות טרחנית. להפך: הרומאן זורם, מלא הומור, סוחף וחף לחלוטין מנוסטלגיה מתקתקה. מה שמעורר השתאות יותר מכל הוא העובדה שחרמוני מצליח ליצור ברומאן הזה עולם מקביל, אמריקאי ויידישאי, הרחוק ת"ק פרסה מהעולם התרבותי הישראלי שבתוכו הוא כותב ופועל, ואף על פי כן הוא גם עברי וישראלי; רומאן המתכתב עם הספרות היהודית של ראשית המאה העשרים, ועם זאת הוא גם עדכני ועכשווי מאוד.

הנה דוגמה קצרה, אחת מני רבות, לאופן שבו חרמוני יוצר את הפלא הזה: "אז ככה: כשאר אחינו אנשי גאולתנו, הניח מרדכי שוסטר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ונסע לניו יורק; נער בן ארבע-עשרה שנים, כמעט חמש-עשרה, יתום מאב ויתום מאם. האבא מת כשהיה בן שנתיים. אמא שלו מתה שנה וחצי לפני שנסע. איך האבא מת? את זה הוא לא יודע. תשאלו אותו, הוא יגיד, ?כמו שמתים, ככה הוא מת'. איך האמא מתה? על זה הוא לא רוצה לדבר. וגם אם היה רוצה, הוא לא יכול. היא מתה. ?כמו שמתים, ככה מתה גם היא', זה מה שהיה אומר אילו שאלו. אבל לשאול לא שאלו".

מה יש במשפטים הללו? על פני השטח, לכאורה סיפור פשוט ובנאלי למדי (בעצם דומה לעלילה של רומאני ה"שונד") על נער שגורלו אינו שונה מזה של מיליוני יהודים מהגרים. ברובד אחר, לא קשה למצוא כאן רמזים רבים לטקסטים יהודיים קלאסיים: ל"תמול שלשום" של ש"י עגנון (אלא שכאן המהגר לא מגיע ליפו או לירושלים כמו יצחק קומר, אלא ללואר איסט סייד בניו יורק ושם היא "גאולתו"), לנער היתום "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם, לנובלה "מן המיצר" של יוסף חיים ברנר (שגם גיבוריה הם סדרים בבית דפוס ברובע של מהגרים יהודים, אבל לא בניו יורק אלא בלונדון) וליצירות ספרותיות אחרות בעברית, יידיש ואנגלית.

מבחינת השפה, המשפטים הללו, כמו הרומאן כולו, כתובים עברית פשוטה ומובנת לגמרי לקורא הישראלי, ואם זאת גם "זרה"; עברית שמאחוריה אפשר לשמוע בבירור את היידיש המדוברת והעסיסית ("כמו שמתים, ככה הוא מת", "אבל לשאול לא שאלו"). זו השפה המדוברת שהיא לב לבה של ספרות יידיש - הקנונית והפופולרית כאחד - וגם של חלקים נרחבים מן הספרות העברית החדשה: ממנדלי מוכר ספרים וי"ח ברנר ועד יעקב שבתאי, אהרון אפלפלד, יוסל בירשטיין, ו"מומיק" של גרוסמן.

הדבר הבולט ביותר בספר היפה הזה, אם כן, הוא הקירבה והמרחק הבו-זמניים בין עולמות שהם לכאורה שונים ומנוגדים זה לזה. העברית והיידיש, ניו יורק וישראל, ספרות "גבוהה" ו"זולה", "גברי" ו"נשי", כל אלו משמשים בו בערבוביה קרנבלית מופלאה, שאין בה שום אפשרות להפריד בין הצחוק הגרוטסקי והרצינות התהומית של הגורל היהודי.



מתן חרמוני. היכרות אינטימית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו