בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלימות, מחלות, בגידות, דיכאון. החיים

אליס מונרו כמו לקחה את רוב עלילות הסיפורים מטורי הפלילים של העיתונים הקנדיים והלבישה אותם לבוש ספרותי, כדי להביא לגיבוריה הפגועים הצלה או לפחות נחמה

תגובות

יותר מדי אושר, מאת אליס מונרו, תירגמה מאנגלית דנה אלעזר-הלוי, הוצאת מחברות לספרות, 2010, 315 עמודים

זה הקובץ ה-12 של מחברת הסיפורים הקצרים המהוללת אליס מונרו, שנולדה באונטריו, קנדה ב-1931. הסיפור האחרון, "יותר מדי אושר", שעל שמו קרוי הקובץ, מבוסס על דמות היסטורית, סופיה קובלבסקי, מתמטיקאית מבריקה מסוף המאה ה-19. הסיפור מתמקד בסוף חייה, כשהיא מתחילה לראות סיכוי לאושר. היא עתידה להתחתן עם גבר שהיא אוהבת והיא מתחילה ללמד סוף-סוף באוניברסיטה בשבדיה. עד כה היו חייה זרועים מפחי נפש והמוות ליווה אותם; בעלה הראשון התאבד ואחותה האהובה מתה.

במשעול שמתפתל בו הסיפור זורעת מונרו רמזים לכך שהאושר המצופה לא יגיע. הקורא אינו מתקשה לנחש מה עתיד לקרות, אבל בכמה סיפורים אחרים יש הפתעות לא צפויות. לטעמי, זה הסיפור החלש ביותר בקובץ המצוין הזה, שיש בו כמה סיפורים מטלטלים ורבי כוח, אך גם סיפורים מאכזבים. הסיפור "יותר מדי אושר" לא סיפק לי תשובה על השאלה מדוע נכתב. ואילו השאלה שהסיפור מנסה להשיב עליה - האם אפשרי הוא האושר, היגיע אי פעם? - היא שאלה חבוטה. שאלת אפשרות האושר נעוצה ביסוד רוב הסיפורים כאן.

בקובץ, שיש מבקרים החושבים אותו לטוב בספריה של מונרו, יש עשרה סיפורים: שמונה על נשים בגילים שונים ובמצבים שונים, ושניים על גברים. הם עוסקים בטירוף, בבעיית זהות, ביחסי משפחה, במוות ובמחלה, ברצח, בזיקנה ובבעלי מומים. הם עוסקים בחיים עצמם. הנשים בסיפורים יוצרות קשרים ובונות משפחות והן למדות במהלך חייהן את מגבלות הכוח שלהן. בשלושה מן הסיפורים מתרחש רצח. בשניים יש תאונות שהיו עלולות לגרום למוות.

בסיום הקריאה היתה לי הרגשה שמונרו לקחה את רוב עלילות הסיפורים מטורי הפלילים של העיתונים הקנדיים והלבישה אותם לבוש ספרותי, כדי להביא לגיבוריה הפגועים הצלה או לפחות איזו נחמה. זה בולט מאוד בסיפור הראשון, "ממדים", שבו רוצח בעלה של דורי, גיבורת הסיפור, את שלושת ילדיהם כדי להעניש אותה על שנטשה אותם, כביכול. היא אינה מוצאת בעצמה את הכוח לסלוח, ובכל זאת נוסעת לעתים, רחוקות אמנם, לבקרו. באחת הנסיעות הארוכות הללו היא מוצאת גאולה קטנה, חרישית כמו תפילה, כשהיא עדה לתאונה: משאית המגיחה מכביש צדדי מתהפכת אל התעלה בשולי הכביש, ונהגה מועף מתוכה. הנהג עף באוויר ונוחת על החצץ בזרועות וברגליים פשוטות, מה שיוצר תמונה של מלאך על שלג. אז היא נזכרת בהוראות בעלה הרוצח, למקרה שתקרה תאונה לאחד מילדיהם. היא מנשימה את הנהג הנער, עד שהיא מצליחה להשיב את נשמתו ולהחזיר את הדופק שלו. זו תמונה מהוסה, עדינה, נוצרית וסמלית, כמובן. אלא שהמלאך של מונרו אינו מוטל בשלג כי אם בחצץ, ואין הוא אחד מילדיה הרצוחים.

מכאן סתירת הגאולה על ידי ישוע נוסח סיפוריה של פלאנרי או'קונר, המספרת האמריקאית הגאונית. ההצלה של מונרו, שהשפעת או'קונר ניכרת בסיפוריה אלה, אין בה שמץ של קתוליות. דורי שוב אינה צריכה לנסוע אל בעלה כדי להשיג כפרה. זה נעשה מיותר. די במעשה הטוב, במעשה ההצלה, כדי להביא נחמה. היא מוותרת על הביקור וחוזרת הביתה באוטובוס בלילה. בעברית הולכת התמונה העדינה הזאת לאיבוד. אין בה המוסיקה הנחוצה. חסר בה הרוך, שמונרו האצילה עליה דרך המלים שבחרה בקפדנות. טעות היתה לכנות את הנהג "ילד". הוא לא היה ילד כי אם נער, ובעברית השימוש בנער-נהג היה מעלה אסוציאציה של נחמה מן הפסוק בישעיהו יא, ו: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם". איני בטוחה שמונרו התכוונה להעלות אסוציאציה כזאת. אבל היא בוודאי התכוונה לנחמה, ועל כן היתה זקוקה לדימוי המלאך הנופל. שימוש כזה מתבקש אפוא. בסופו של דבר יש משהו מאכזב בסיפור הזה; משהו מוכני, צפוי. סגירת המעגל מעוררת חשד בגלל היותה כה מתוקה.

כך גם בסיפור "כמה נשים", שבו מקבצת מונרו בכפיפה אחת ארבע נשים בשעת גסיסתו של גבר צעיר: ילדה בת 12, המספרת את הסיפור בזיקנתה, דורותי, האם הקשישה הקשה והמפחידה, רוקסאן המסאז'יסטית ההמונית, המגלמת אירוטיות גסה, מספרת בדיחות גסות ומפלרטטת עם הבן הגוסס, ורעייתו סילביה, אשה סבילה, עדינה ומשכילה, ששתי הנשים החזקות בזות לה. ההצלה הזמנית מציפורניהן של דורותי ורוקסאן נעשית בסיוע של תחבולה, שקר שמתחבל הגוסס חסר האונים עם השותפה הקטנה שלו, הילדה בת ה-12, המבינה את מצוקתו.

באחדים מן הסיפורים, שיש בהם הרבה אלימות, מגיעה ההצלה דווקא באמצעות בדיה, שקר, סיפור. כך בסיפור "כמה נשים" ובאופן בולט בסיפור "רדיקלים חופשיים", שבו עלילה טיפוסית לדיווחים המופיעים בטורי העיתונים המוקדשים לפלילים. גיבורת הסיפור, ניטה, חולה בסרטן, מתגברת על אבלה במות בעלה, חיה לבדה בבית מבודד, ובתמימותה היא פותחת את הדלת לרוצח נמלט. היא ניצלת ממוות, והמצב המסוכן שבו היא מוצאת את עצמה מחלץ ממנה סיפור שקרי, המשקיט את טירופו של הרוצח ומציל את חייה של מי שנידונה ממילא (סרטן). הרוצח יוצא מביתה, כשמפתחות מכוניתה של ניטה בידו. היא נשארת בחיים והוא נוסע משם במהירות, אבל אין הוא מגיע רחוק, הוא נהרג בתוך זמן קצר בתאונה קטלנית. צירופי מקרים? מיכניות של שכר ועונש? או שוב סגירת מעגל?

ולפעמים מגיח המפתיע והלא ייאמן, כמו בסיפור "ונלוק אדג'", שהוא לא אמין ביותר, אבל מעורר שאלות ומזכיר את "סיפור חלום" של ארתור שניצלר, שעל פיו עשה סטנלי קובריק את סרטו "עיניים עצומות לרווחה". זה סיפור על מין, או אונס, לא ממומש. סיפור מסתורי וחסר מובן. בסיפור הזה נשלחת סטודנטית על ידי חברתה לביתו של מאהבה העשיר המזדקן לארוחת ערב. שם היא אנוסה לקרוא בפניו שירה כשהיא בעירום. האונס שבוצע בה הוא וירטואלי ומתמצה במשפט שאומר הזקן: "האם יורשה לי לבקש ממך לא לשבת ברגליים משוכלות?" לבחורה לא ברור מדוע שיתפה פעולה עם המזימה הזאת, מדוע הסכימה, אבל אין לה ספק שנעשה בה מעשה. המעשה הזה רודף את מנוחתה ואינו מניח לה. גם שאר הסיפורים רצופים במעשי אלימות, מחלות, בגידות ודיכאון. כמו בחיים.

הסיפור החזק ביותר בקובץ, לטעמי, הוא "ילדות משחקות" (במקור: "משחק ילדים"). הוא לא נקרא כסיפור שעלילתו נלקחה מעיתון, והזוועה שבו מהוסה, נכונה ומדויקת. זה סיפור אמין לגמרי, אף על פי שזוועתיותו לא תיאמן. בספרה הקודם "בריחה" (כנרת, זמורה ביתן) הציבה מונרו רף כה גבוה, שבעטיו נוצרו ציפיות גבוהות מדי מן הקובץ הזה. התרגום חסר הגמישות גרם לי לקנות את הספר באנגלית ולקרוא אותו במקור.

אליס מונרו מכונה לעתים "צ'כוב של קנדה". אבל סיפוריה אינם דומים לאלה של צ'כוב. אין בהם הומור אף לא אירוניה. את קובץ הסיפורים של הסופר השווייצרי הגדול רוברט ולזר, הנחשב יורשו של קפקא, "איש שלא הבחין בשום דבר" (ראה אור לא מכבר בתרגומו של רן הכהן בספרית פועלים), מקדימה פיסקה שכתב המחבר אחרי שהפסיק לכתוב, ובה הוא אומר: "ככל שהסופר נזקק לפחות עלילה ולפחות מרחב כך כשרונו ניכר יותר". אני מסכימה עם הקביעה הזאת, כתיאוריה. בפרקטיקה זה הרבה יותר קשה, כמובן. ואולם, מה הייתי אומרת על הקובץ "יותר מדי אושר" אילו הייתי בוחרת לבדוק אותו על פי הכלל הזה?



אליס מונרו. חרישית כמו תפילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו