בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חותם מים" מאת יוסיף ברודסקי | הקתדרלה שפתוחה תמיד

תגובות

חותם מים יוסיף ברודסקי. תירגמה מאנגלית: לאה דובב. הוצאת מאגנס, 106 עמ', 59 שקלים

אם אתם מוצאים את עצמכם, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתם קוראים, או לפחות מהרהרים ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתם אוחזים בו חולל משהו בעולמכם, יצר בתודעתכם דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זה של המקום שעליו אתם קוראים. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזאת אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה לו חדש לגמרי.

הספר הזה מפנה אל עיר, שהופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוחה". דמו את זה: ספרו של יוסיף ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מלה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס"), תיוותר הפירמידה הזאת מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא הספרון הזה של ברודסקי.

הספר מזכיר את רשימותיו הנפלאות של זביגנייב הרברט הפולני (בספרים "ברברי בגן" ו"טבע דומם עם רסן", הוצאת כרמל). המשותף להם הוא הצעה אחרת לתיירות. תיירות דלה, לא שבעה. ההרגשה כי צריך לבוא אל המקומות האלו - אורבייטו, סיינה, ונציה - בהרכנת הראש. לא כתייר זללן ונחפז, לא כבעל בית. וכשאתה יוצא עליך לצאת כדרך שעוזבים מלך - עם העיניים מופנות, לתמיד, אל ההוד שאתה נאלץ לעזוב. מכאן העצב המשוך על הספר. כי אתה יודע שהשפע הזה ניתן במשורה. ונציה תמיד שוקעת בים, כאטלנטיס, בעבור העוזבים אותה.

במסה אחרת כתב ברודסקי על עיר אחרת, עיר הולדתו שממנה גורש למעשה, סנט פטרבורג. את המסה, "מדריך לעיר ששמה הוחלף", תירגם גיורא לשם, והיא מופיעה בספר שאזל מזמן, "מנוסה מביזנטיון" (ספריית פועלים, 1992). אני קורא את "חותם מים" מבעד למסה על פטרבורג. אפשר להבין מה חיפש ברודסקי בוונציה אם מבינים מאיזו עיר גורש ומהו דימוי העיר הזה בעבורו.

ונציה שימשה השראה לתכנון פטרבורג (שנוסדה ב-1703) ומכונה לפעמים "ונציה של הצפון". ברודסקי לא המציא את הזיקה. אבל הוא רואה אותה מחדש. כך הוא כותב על עיר הולדתו הרוסית: "רבבות מצאו את מותם האלמוני בביצות הדלתה של הנייבה, שלאיים שלה יצאו מוניטין דומים לאלה של הגולאגים בימינו". זה לב העניין. שתי הערים יפות ביופי מוזר, נטול ז'אנר אורבני. פטרבורג, כמו ונציה, "נוכרית בארץ מולדתה שלה" (כך מצטט ברודסקי את גוגול על פטרבורג). אבל ליופי של פטרבורג יש מעמקים של כפייה ושל מוות מן הסוג הרודני. בפטרבורג, "אם יש משהו מתפתל, אין הוא פרי התכנון, כי אם תוצאה של רשלנותו (של הצאר פיוטר) כשרטט".

להשוואה שרומזת לה לאה דובב באחרית הדבר שלה, בין פירנצה לוונציה, בין עיר הסרגל והפרספקטיבה העמוקה לבין עיר החזיתות והמים, יש להוסיף את הניגוד פטרבורג-ונציה. הזיקה עוברת כחוט השני לכל אורך המסה על פטרבורג. כשברודסקי כותב על "ההרגשה שהטבע עשוי יום אחד לחזור כדי לתבוע לעצמו את נחלתו האבודה" ביחס לפטרבורג, מתברר מדוע הוא נוסע לוונציה. לא משום שאין בה, בוונציה, מיסוד האיום והחורבן. אדרבה, בזה היא דומה לגמרי לפטרבורג. אלא שבניגוד לפטרבורג, יש בוונציה הרבה פחות מיסוד האיום והחורבן מעשה ידי אדם. ונציה, במלים אחרות, היא הבית פחות-הרודנות. גן העדן, מתברר למקרא הספר הזה, אינו מצוי במחוז זר ושונה, אלא דווקא בווריאציה מתוקנת של הבית, של המוכר.

שתי הערים עמוסות מיתולוגיה - "בשעה שהנך הוגה כיום בפטרבורג אינך מסוגל עוד להבחין בין הבדוי לממשי", כותב ברודסקי על עירו. אבל ברור לגמרי לאיזו עוד עיר הוא מתכוון. בעבור ברודסקי, ללכת בוונציה משמעו לראות את השתקפות הבית. "יובל הנייבה... מצייד את העיר בכמות כה גדולה של אספקלריות עד כי נרקיסיות היא דבר בלתי נמנע", הוא כותב על עירו. האין זה הסבר טוב לאפיזודה ב"חותם מים" שבה הוא נקלע לאולם גדוש במראות? "היו שם גם האספקלריות ההן, שתיים-שלוש בכל חדר... ראיתי פחות ופחות את עצמי במסגרות הללו, ויותר ויותר הושבה אלי אפלה מתגברת והולכת... לרגע אחזה בי סחרחורת". הוא מביט במראות הוונציאניות והן משקפות לעיניו את הנהר הקר של הבית, שממנו גורש. פסיכולוגים ידברו כאן על "המאוים".

לוונציה יש שם אחד. לסנט פטרבורג שמות רבים, שכל אחד מהם נושא משקע של אלימות. "סנקט פטרבורג", "פטרסבורג", "פטרוגרד", "לנינגרד" וכלשון בני המקום, המסרבת לתוויות הכפויות - "פיטר". בניגוד לטלטלות הללו, "המאה (ה-20) ראויה להיזכר לטוב על שהותירה את (ונציה) לא פגועה, פשוט על ידי כך שהניחה לה לנפשה". אמנם גם בפטרבורג "עצם השילוב בין השגב האדריכלי של העיר לבין מסורת הפקידות סבוכת המארג שם לאל את מושג הכוח", אבל היא הנותנת: ונציה לא היתה מעלה על דעתה להזדקק לביורוקרטיה מסועפת, כלומר למצב צבירה תמנוני של הכוח הטוטליטרי, כדי "לערער על מושג הכוח". המים והיופי עושים זאת למענה בקלות ובאלגנטיות. ואם בוונציה "הכל מבקש להיראות" מרוב יופי, שלטון טוטליטרי מבקש לראות את הכל - מחמת החשד.

כשברודסקי מתאר בהומור נוגה חורף קפוא בוונציה, שמאלץ אותו לברוח לפאריס להתרפא, נראה שהוא חושב על הקור הרוסי, בייחוד על הקור של מחנות הכפייה. מישהי בספר מדמיינת את הגיהנום כ"חוג הקוטב", כלומר כתופת קרה דווקא. וכשוונציה הופכת בעבורו לגולאג - הוא חייב לברוח. ואכן, בקטע אחר, מעין כתם שחור שמוטח במרכז בד הספר, מתוארת הוצאה להורג פוליטית, וגם שם חולש הקור הנורא הזה. חזותם של המוצאים להורג היא, כדבריו, "צפונית". ברודסקי, המכנה עצמו שוב ושוב בספר "בן הצפון", נזכר מתוככי גן העדן בקין האורב לו - לנו - בחוץ.

אכן, "חותם מים" הוא יותר מכל דבר אחר דיוקן של גן עדן עלי אדמות. לא במובן האוטופי, בוודאי לא במובן הקומוניסטי, אלא במובן האפשרי, הנגיש. ובגן העדן הנגיש יש מחלות ויש קור, ויש חדרים לא נוחים, ובהלת רפאים בחדרים עמוסי אבק ש"אפרוריתו עכרה את מתאריו וגווניו של כל הנראה לעין". אבל זהו מקום החוגג, בסיכומו של דבר, את החיים. וההמונים הגודשים את העיר הזאת יודעים זאת, ובצדק נוהרים אליה. מפני שהם יודעים שכך ראוי לחיות, ליד המים, מול הארמונות, בקרנבל הזה שיש בו רעש אבל גם חצרות נסתרות ומבואות דוממים. כדברי דובב באחרית הדבר שלה: "הצדק כנראה לא עם הוותיקן אלא עם ברודסקי, שחשב כי ונציה היא ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין. כי הנה אנו כאן בשקט הגמור ובאין איש... בגן של סאן ג'ורג'יו מאג'ורה".

ואולי זו הזמנתו של המקום הזה, כמו של כל דבר יפה: לא העיון בו כבדבר חיצוני, גם אם מעורר התפעלות, אלא הרצון "להלום את היופי הזה, להשתוות אליו". כך אני מבין את יפי תרגומה של דובב: הוא יוצר מקבילה לשונית עברית להדר הוונציאני. היופי מזמין להיות בו, להיות הוא. יוסיף ברודסקי חושב שכנסיות "צריכות להישאר פתוחות במשך כל הלילה": אבל האין ונציה, שאולם התווך (nave) שלה - התעלה הגדולה, גשריה, קמרונות הצלעות הגבוהים, אזור המקהלה: כיכר סן מרקו, והשמש, או הירח המלא (לבחירתכם!) - קתדרלה פתוחה-תמיד שכזו?

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



'הגראנד קנאל, ונציה', ויליאם טרנר, 1835



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו