מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה

בירור חילוקי הדעות הנוקבים בין שני מאורי התרבות - לרגל יום הולדתו ה-138 של ביאליק ועם מלאות 120 שנה לוועד הלשון העברית מיסודו של בן-יהודה

שמואל אבנרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

"אין לכם כל מקצוע שבתורה שביאליק לא עשה בו", כותב ש"י עגנון בדברי ההספד שלו לביאליק: "כינס את האגדה ופירש סדר של משניות וסידר את שירי רבותינו המשוררים הראשונים (...) והוסיף על לשוננו אוצר טוב וחישל את הלשון ונתן לנו פה" (ש"י עגנון, "על ח"ן ביאליק", מסוד חכמים, שוקן, ירושלים ותל-אביב 2002, עמ' 83). דרכו של ביאליק בחישול הלשון העברית ובהעשרתה היתה לרוחו של עגנון, בניגוד לדרכו של אליעזר בן-יהודה ולמיתוס שנוצר סביבו כ"מחיה הלשון" - אשר קוממו את דעתם של ביאליק ועגנון כאחד. על התנגדותו החריפה של עגנון לבן-יהודה כבר נכתב בהרחבה, ובדברי הבאים אבקש למצות את השקפת ביאליק ודרכו בנושא זה.

מצוקתה של הלשון העברית והצורך להחיותה העסיקו את ביאליק עוד בטרם ימלאו לו 18 שנה, ועל יוזמתו הראשונה להרים תרומה בנדון מעיד אחד מחבריו לספסל הלימודים בישיבת וולוז'ין: "התעורר רעיון תחיית השפה העברית בדיבור, 'לחדש את נעוריה כקדם'. נוסדה לשם כך אגודה ראשונה באודסה ואחריה בוורשה בשם 'שפה ברורה'. אולם השפה במסגרתה הצרה בזמן ההוא, שפת התנ"ך, היתה ענייה ולא הספיקה לדיבור (...) ביאליק הגה רעיון לבוא לעזרתם. הוא התקין תוכנית שלמה ומשוכללת, לאמור: נחלק בין מספר חברים את ספרי המשנה, נעבור עליהם ונכתוב את כל המלים המחודשות במשנה ושאינן מצויות בתנ"ך (...) נמיין אותן ונסדרן לפי סוגיהן (צמחים, מאכלות, כלי עבודה וכו'), ואת החומר הזה נשלח לוורשה לחברה 'שפה ברורה'. ירחיקו מה שירחיקו, יקרבו מה שיקרבו וישתמשו בהן (...) כזו היתה התוכנית התמימה של נערים בני שבע-עשרה שמונה-עשרה שנה. ההצעה נתקבלה בשמחה, ניגשנו אל העבודה במרץ, אולם מיד נתגלה לנו שעבודה זו אינה לפי כוחותינו הדלים, לפי שהיא מצריכה הכנה קודמת שלא היתה לנו, ונמצא שהתוכנית נתבטלה בתחילתה" (ד' גולדשטיין, "מתחילתו של ביאליק", דבר, 23.11.1934).

אלה היו ניצני תפישתו העקרונית של ביאליק בנושא שכלול הלשון, אשר באו לאחר 17 שנה לידי ביטוי מגובש יותר במסה "חבלי לשון", שפירסם המשורר בכתב העת "השילוח" (1908). במסה זו טען ביאליק שביצור השפה העברית צריך להיעשות בראש וראשונה "מתוכה ומגופה", על ידי החייאת המקורות הלשוניים הגנוזים באופן רדום ברבדים השונים של התרבות העברית לדורותיה (מקרא, משנה, מדרשים, שירת ימי הביניים וכן הלאה), ורק לאחר מכן על ידי חידושי מלים או תרגומן מלשונות העמים. וכך, בהמשך לגרעין המחשבה שהגה עוד בוולוז'ין, הטעים ביאליק: "מילון עברי-עברי שלם ומשוכלל, מילון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גידולו והתפתחותו ובאפשרויותיו הקרובות המקופלות בו, הוא קודם אפוא לכל שאר מעשי הרחבה ותרגומי מילונים" (ביאליק, "חבלי לשון", כתבי ח"נ ביאליק, דביר, תל-אביב תשכ"ח, עמ' קצ).

ועידת יהדות ישראל והעולם

על יסוד תפישתו זו התנגד ביאליק לדרכו של בן-יהודה מכמה וכמה בחינות. קודם כל ייחס ביאליק לבן-יהודה להיטות יתר לחדש מלים בלא לנצל די את העושר הלשוני הצפון ברבדים ההיסטוריים של השפה העברית. ביאליק ראה פסול בהעשרה מואצת ומלאכותית של הלשון, בתהליך שדימה ל"בית חרושת של מלים חדשות"; ומכאן גם הסתייגותו מעיתוניו של בן-יהודה, שופעי החידושים הזרים, אשר בהם ראה "מוקצה מחמת מיאוס" (ראו: איגרות ח"נ ביאליק, ב, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' עב. על ניסיון גיוסו של ביאליק להעמדת עיתון חלופי לבמותיו של בן-יהודה ראו: יוסף לנג, "'עיתון הגון' - ניסיון כושל לייסד יומון בתל-אביב", קשר, גיליון 39, סתיו 2009, עמ' 63-74).

ביאליק לא שלל את עצם הצורך לחדש מלים, ובמסתו "חבלי לשון" אף הדגיש: "אוי לה ללשון, שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם, אלא נגררת כנמושה אחריהם". ואכן, נאמן לקביעה זו נטל ביאליק חלק בשורה של ועדות לחידושי מלים במקצועות מגוונים, למן ביוב ותברואה ועד חשמל, טכניקה ודפוס. מאות מחידושיו של המשורר כונסו בידי הבלשן יצחק אבינרי ב"מילון חידושי ביאליק" (תל-אביב, 1935), ועם המלים המתגלגלות על לשוננו בלא שנהיה ערים לכך שביאליק הוא אביהן-מולידן ניתן למנות את: "יבוא", "יצוא", "תגובה", "ערגה", "תאונה", "מצלמה", שלדג", "גחלילית", "שנינות", "שנורר" ועוד.

אולם צירופים חדשים של מלים ישנות - תוך "מילוי נרתיקיהן הריק בעופרת חדשה", בלשונו הציורית של ביאליק - נראו בעיניו חשובים לאין ערוך מחידושי מלים, ואלה שוקעו לרוב ביצירותיו (ראו טבלת חלוקת המלים בשירת ביאליק לפי מקורותיהן אצל: א' אבן-שושן וי' סגל, קונקורדאנציה לשירת ח"נ ביאליק, קרית ספר, ירושלים תש"ך, עמ' 333). לא כל החידושים הלשוניים שהציע ביאליק נשתגרו בלשון. אמנם ה"מטוס" וה"טייס" של ביאליק דחקו לצד את ה"אווירון" וה"מעופף" של בן-יהודה; אך לעומת זאת משחקים הילדים בחנוכה ב"סביבון" ולא ב"כרכר" כהצעת ביאליק, ואוכלים "סופגניות" ולא "אספוגים" (את "אספוג" בנה ביאליק על משקל "אתרוג"). כמו כן, ה"מטרייה" של בן-יהודה ולא ה"סוכך" של ביאליק מגינה עלינו מהגשם.

לסיומת "יה" (דוגמת "מטרייה") התנגד ביאליק במיוחד, כעולה מתוך זיכרונות שהעלה אחד מידידיו: "נשאר בזיכרוני כיצד שפך ביאליק רוגזו על מלה שנתחדשה זה מקרוב בסיומת 'יה' כאופנת הימים ההם (...) 'יה, יה, יה, יה' - היה מצעק בפעירת פה והקשת שיניים - 'בקרוב יישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור', ובקולו חיקה נעירה זו. 'מה חוכמה היא להוסיף למלה ישנה איזו הברה נדושה או יה או יון וחסל (...) כשמבקשים לחדש מלה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות'" (דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959, עמ' 280).

את חידושיו הלשוניים נטה ביאליק להבליע תחילה בדברי ספרות שערך או תירגם, ורק לאחר שעברו שם את "טבילת האש" היה מכניסם בהיסוס ליצירותיו. במעשה חידושיו ניסה לשוות למלים צליל לשוני מוכר, ולבנותן על משקלים ותבניות לשון ברוח השפה העברית ולפי חוקי שימושה, עד שלא אחת קשה היה להבחין שמדובר במלה חדשה. כך, לדוגמה, את הפועל "רישרש" שחידש, הבליע ביאליק לראשונה באחד מסיפורי גרשם שופמן שנערכו על ידו ב"השילוח". והנה, "מקץ שבועיים לצאת המחברת פשט שימושה של מלה זו בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא", מספר ביאליק, "והכל סבורים שהיא מלה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המלה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין" (איגרות ביאליק, ב, עמ' רנב).

בדרך זו גם הנחה ביאליק את הסופרים הצעירים ששיגרו אליו את פרי עטם. כך, לדוגמה, ביקר ביאליק את ריבוי החידושים הלשוניים שמצא באחד מסיפוריו של יוחנן טברסקי: "מפרט אתה יותר מדי, ומעמיס על הלשון חידושים למעלה מכוח הקיבול שלה. מתוך שאיפתך לצמצום ציורי אתה בונה פעלים, תארי-שם ותארי-פועל בלי מספר על יסוד צורות זרות או יוצאות מן הכלל, ופעמים גם שלא לצורך. בריות חדשות, אפילו מתוקנות, שבאות ללשון בשפע ולפני זמנן - מדלדלות כוחה ומעוותות את פניה" (שם, עמ' שח). כנגד זאת הצביע ביאליק לסופר הצעיר על הדרך הרצויה בעיניו: "מקובלות ועומדות בלשון העברית גופה הרבה אפשרויות משלה, ועלינו ליילדן. עוד די עבודה לפנינו להחיות את התמונות השימושיות הרבות שיש ללשוננו, אלא שמחוסר ידיעה ומהתרשלות הן בטלות ועקרות בידנו" (שם).

בנושא זה הזדהה ביאליק עם דרכו של הסופר י"מ פינס, שהתריע: "הוו זהירים בהכנסת מלים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מלה חדשה שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון (...) וכל האחריות על ראשי המחדשים הפזיזים" (ביאליק, "על יחיאל מיכל פינס", דברים שבעל-פה, ב, דביר, תל-אביב תרצ"ה, עמ' קעח). בהחדרה בלתי מבוקרת של מלים למחזור הדם של השפה העברית ראה אפוא ביאליק עוון כבד, ואת בן-יהודה תפש כ"משחית" אשר "קעקע את בירת הלשון, ועשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה" (שלמה צמח, "כאשר ראיתיו לראשונה", מאזניים, תמוז-אב תרצ"ד, עמ' 426).

ביאליק הסתייג מבן-יהודה גם משום שחש כנראה שהלה נוגע בקליפה של הלשון ולא בגרעינה ובנפתוליה: "מה איכפת לו (=לבן-יהודה) מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן חלפתא - חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חלילה בארמית" (אביגדור המאירי, ביאליק על-אתר, ניב, תל-אביב 1962, עמ' 9). ברוח ביקורת זו הביע ביאליק גם את אכזבתו מגילויי הדיבור העברי שמצא בביקורו בגימנסיות העבריות בליטא ובפולין: "הדיבור העברי מתפשט אמנם גם ברחובות ובחיים, אבל אין שום התקשרות אמיתית בספרות העברית. שום ידיעה עמוקה על העבר, על הקלסיקונים. אין זיקה למקורות. גדל דור שטחי" (מרדכי המפל, "חיים נחמן ביאליק על יהדות הגולה", הפועל הצעיר, 17.7.1962, עמ' 24).

כן שלל המשורר את יומרתו של בן-יהודה להרים לבדו את מפעלו המילוני הגדול, בעוד שמילון כזה נועד לדעתו "להיעשות על ידי חבורה של חכמים מומחים בהשתתפות אמני הלשון והסגנון העברי שבעמנו" (שם). "המילון של בן-יהודה הוא רק החלק החמישי של השפה, סוף סוף היה גם בן-יהודה דיליטנט", התריס ביאליק באספה של "לשוננו" בחיפה והוסיף: "יש לנו ספרות כבירה אשר אי אפשר שאיש אחד יזכור אותה והכרחי לחלק את העבודה בין אנשים שונים, לפי המקצועות: תנ"ך, ירושלמי, תלמוד בבלי, פייטנים (...) רק לאחר כל העבודה המחולקת הזאת יכול להיערך המילון הגדול" ("דברי ח"נ ביאליק באספת 'לשוננו' בחיפה", דבר, 23.3.1934). חוגו המשפחתי הקרוב של בן-יהודה לא נראה לביאליק תחליף מספק לאותה "חבורה של חכמים", ובנימה אירונית הוא כותב לאחד מידידיו: "לפי שעה ילך לארץ ישראל, ודרך אגב ילמד קצת לשון מפי בן-יהודה ובן בן-יהודה (=איתמר) ומפי חמדה אשת בן-יהודה" (איגרות ביאליק, ב, עמ' קיח).

"המילון של בן-יהודה אינו המילון שאנו זקוקים לו" - חזר והטעים ביאליק במפגשים עם ידידיו (הוגו ברגמן, "משיחותיו", דבר, 1.8.1934); ובהרצאה שנשא בנהלל קיטרג על "ההרחבה המלאכותית" של מילון זה המתמקד

בחוסר פרופורציה ברובד המקראי של הלשון, ואשר מכביר "על כל מלה כל מיני פסוקים, לא לשם הדגשת הגוון, אלא להרבות בכרכים" )ביאליק, "לשאלת התרבות העברית", דברים שבעל-פה, א, עמ' רט). ואכן, כפי שסיכם נתן אפרתי במחקרו, "ביאליק קרא למעשה להפקיע מידיו של בן-יהודה את כתיבת המילון", ו"ביטל לחלוטין את ערכם של חידושי בן-יהודה במהלך עבודתו על המילון" (נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה, האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ד, עמ' 224).

יתרה מזאת, ביאליק סירב להכיר בבן-יהודה כ"מחיה הדיבור העברי". בישיבה של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים (אשר דנה בשאלת הקמת קתדרה ליידיש) התריס ביאליק בינואר 1928: "אי אפשר לומר שרצונו של בן-יהודה, כשהתחיל בראשונה לגמגם בביתו עברית, היה גורם מכריע בתחיית השפה העברית" (הוגו ברגמן, "ביאליק שבעל פה", הארץ, 22.7.1935). באותה ישיבה פיקפק ביאליק בעצם יכולתו של היחיד להשפיע על גורלה של שפה, וטען שתנאים אובייקטיביים וחוקי ברזל היסטוריים הם שגוזרים על שפה כליה או תחייה. כבר בקיץ 1918, בפולמוס שניהל עם מנחם אוסישקין הדגיש ביאליק בביקורתיות: "'אבהותו' של 'הגדול הגיבור' בן-יהודה בדיבור העברי - אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים" (ביאליק, "תרבות ופוליטיקה", כתבי ביאליק, עמ' רסו).

את אוסישקין ובן-יהודה כאחד האשים ביאליק גם בזלזול בלתי נסלח במנדלי מוכר ספרים. ב-1914 דחה אוסישקין את המלצתם של ביאליק ורבניצקי לצרף את מנדלי ל"אגודת חובבי שפת עבר" באודסה, בטענה שאין המועמד המוצע (שביאליק ראה בו "יוצר הנוסח העברי") מזדהה דיו עם התנועה הציונית ועם הלשון העברית; ובאותה שנה דחה אף בן-יהודה את צירופו של מנדלי ל"וועד הלשון העברית" שבראשותו, משום ש"הסבא", הוא מנדלי, "לא נמנע מלהתלוצץ ולזלזל בוועד בשיחה שנועדה לפרסום" (אליעזר בן-יהודה, "בדבר ועד הלשון", הצבי, 24.7.1914). צעד זה עורר גם את חמתו של ברנר, אשר בעקבות כך כינה את "ועד הלשון העברית" - "ועד לטמטום ולברבריות" (י"ח ברנר, "מחיי ירושלים", כל כתבי י"ח ברנר, ב, דביר והקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1960, עמ' 118).

בדומה לביאליק סירב גם עגנון להכיר בבן-יהודה כ"מחיה הדיבור", והצביע על אוסישקין כאחד ממחולליו של מה שנראה בעיניו מיתוס כוזב: "בן-יהודה - אנחנו רואים איך שהשתדלו לברוא ליגנדה (=אגדה) עליו", שח עגנון באוזני חוקר הלשון אהרן בר-אדון והוסיף: "הקרן הקיימת היתה מוציאה חוברות בשם 'לנוער', ונדפסה שם מחברת של הפרופ' קלוזנר על בן-יהודה בתור מחיה הלשון, ועוד ועוד. פגש ר' לייזר (אליעזר) מאיר ליפשיץ, עליו השלום, את אוסישקין (=שעמד בראש קק"ל) ושאל אותו 'הרי אתה יודע שלא בן-יהודה מחיה הלשון, שהלשון לא מתה מעולם!' הוא אמר (=אוסישקין): 'גם אני ידעתי, אבל העם מבקש לו גיבור, ואנחנו נותנים לו את הגיבור'" (אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית, מוסד ביאליק, ירושלים 1978).

במחקר יסודי הוסיף שלמה הרמתי והצביע על תרומתם החלוצית של יוסף הלוי, ברוך בן יצחק מיטראני (בני"ם) וניסים בכר בהחייאת הדיבור העברי ובהוראת העברית כלשון חיה. הוא מבהיר: "רעיונות והצעות - ולעתים גם מעשים - המיוחסים לבן-יהודה, היו גם נחלתם של שלושת החכמים האלה שקדמו לו. אבל מאחר שאין דברים אלה ידועים לרבים, לא תמיד מקפידים אנו לשמור על זכות ראשונותם" (שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, יד בן-צבי, ירושלים 1978, עמ' 9). בספרון ממצה שפירסם 22 שנה מאוחר יותר שב הרמתי ונדרש ל"מיתוס בן-יהודה". בתוך כך הגיע למסקנה שלפיה לא היה בן-יהודה "אבי הלשון העברית", וגם לא "אבי הדיבור העברי", אלא "מנהיג שידע להפעיל יחידים וגם קבוצות, כדי לשפר את הדיבור העברי העממי, שהתפתח בארץ ישראל במשך מאות שנים, ולעשותו ללשון החיים בארץ - הן לצורכי יום-יום והן לכתיבה לסוגיה" (שלמה הרמתי, עברית שפה מדוברת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל-אביב 2000, עמ' 125).

יש אשר מצאו ביחסו של ביאליק לבן-יהודה צדדים של "קנאה" ו"שנאה", ונמצא אף מי שעשה כנפיים ל"גילוי היסטורי" מגוחך, שלפיו עיכב ביאליק את עלייתו ארצה משום שכביכול "סירב להשתקע בארץ ישראל בחיי בן-יהודה" (יואב קרני, "אליעזר בן-יהודה ו'רדידות היסטורית'", ידיעות אחרונות, תרבות/ספרות/אמנות, 27.10.1978). אך ביאליק לא שלל את בן-יהודה באופן אישי, אלא את שיטתו והנהגותיו הלשוניות; ולא זו בלבד אלא שמצא במסירות הנפש העילאית של בן-יהודה ללשון העברית ובגלים שעוררה פעילותו הבלתי נלאית - פן ראוי להערכה: "ראינו לפרקים פעולות בודדות בשדה התרבות איך הפעילו את כוח האומה! הנה המילון של בן-יהודה, יודעים אתם כי אינני מחסידיו, אבל למפעל הזה היה כוח שקול בגולה, בשביל בניין הארץ, כנגד כמה וכמה אגיטציות (=תעמולות מתסיסות. מרדכי שניר, בני הדור ומוריו, תל-אביב תשי"ט, עמ' 97).

כן יש לציין שלא כל חידוש שיצא מבית מדרשו של בן-יהודה דחה ביאליק על הסף. כך, לדוגמה, אימץ את המלה "מכונית" שחידש בנו בכורו של בן-יהודה, שיבצה ככותרת אחד משיריו הידועים לילדים, ובתוך כך תרם להטמעתה הנרחבת בלשון, כפי שמספר הבלשן ר' סיוון: "ביאליק פגש את בן-אב"י (=איתמר בן אליעזר בן-יהודה) על שפת ימה של תל-אביב ושיבחו על המלה מכונית שהמציא. בן-אב"י קרא לעומתו: 'אבל אתה הנצחתה!'" (ראובן סיוון, לשון בתחייתה - שיחות על חידושי מלים, לשוננו לעם, תמוז-אב תשכ"ו, עמ' 196).

מעבר להיבטים שהוזכרו עד כה רחשו כמדומני בעומק המחלוקת שבין שני האישים גם ניגודים בתפישת הלאום והארץ. בעוד שכאוגנדיסט היה בן-יהודה נכון לוותר על ארץ ישראל (ראו: יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, ב, יד בן-צבי, ירושלים 2008, עמ' 452-503), נמנה ביאליק עם אלה שסירבו להמיר את ציון באיזושהי טריטוריה אחרת, וראו בשיבה לארץ האבות יסוד מרכזי בתחייה הלאומית.

"הלשון העברית היא הקרן הקיימת הרוחנית שלנו", פסק ביאליק והוסיף, "ואי אפשר בלי לשון עברית כמו שאי אפשר בלי קרקע" (ביאליק, "מחוסרי הלשון ותקנתה, דברים שבעל-פה, ב, עמ' קלט. כן ראו: צבי צמרת, "ביאליק כמחדש השפה העברית", כיוונים חדשים, 23, דצמבר 2010, עמ' 292); ובהרצאה שנושאה "על אומה ולשון" הדגיש המשורר: "הלשון היא שטר - שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו. מי ששומר בידו את השטר - זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר - פקעה זכותו על הכל" (דברים שבעל-פה, א, עמ' טו).

ד"ר שמואל איזנשטדט - אשר כמנהל הלשכה המרכזית של ועד הלשון העברית באותה עת, עמד מקרוב על תרומתו של ביאליק לביצור הלשון במסגרת הגופים המקצועיים של הוועד - סיכם את השוני שבין הבלשן למשורר במשפטים הבאים: "אליעזר בן-יהודה ראה את הלשון העברית כמנגנון מכני הניתן להשתנות כחומר ולהסתגל באמצעים מלאכותיים לצרכי החיים. הוא שאף לשעבד, לפעמים גם לאנס את הלשון, לדחוק אותה לתוך דפוסי-חיים הנקבעים למטרות תועלתיות. לא כן חיים נחמן ביאליק. לו היתה הלשון חזות החיים, יצירתם המוחשית, המורכבת, רבת הכוונות ורווית ההרמוניה הטבעית שאינה ניתנת להשתנות על ידי הטיה מלאכותית. החוק היסודי של הלשון הוא הריתמוס שבה, וכל מלה היא נימה פלאית בתוך המנגנון המורכב; וכל צליל שלא בא מנבכי-הלשון בכוח גידול פנימי אורגני אלא הובא מבחוץ כהמצאה של יחיד - אינו מתמזג עם הלשון ומשמש חטוטרת על גבה (...) הוא הרגיש בנשמת הלשון, בדם התמצית הזורם בעורקיה, במקום שאחרים ראו נגד פניהם רק אותיות פורחות ותרכובת מעושה של הברות - ובזה היה כלול בעצם סוד יצירתו" (ש' איזנשטדט, "לדרכו של ביאליק ביצירת הלשון", ברית-עם, גיליון ד, 21.8.1934, עמ' 4).

יש לציין שבן-יהודה מצדו נמנע מלהתמודד באופן ישיר עם ביקורתו הנוקבת של ביאליק. יוצאת דופן כמדומה היא התגובה האנונימית הבאה, שפורסמה באחד מעיתוניו של בן-יהודה בעקבות דברי הקיטרוג שכתב עליו ביאליק ב"חבלי לשון": "לו היה ביאליק חכם נודע בלשון עברית או מזרחני, או אפילו 'פילולוג' באומנותו - היה אולי מתרעם עליו בן-יהודה בעד דברים אלה. אך למשורר מוחלים הרבה, ובפרט שביאליק חילוני לגמרה (=הדיוט לגמרי) בהשאלות האלה" ("חדשות בספרות אמנות ומדע", השקפה, 4.3.1908. ההדגשה במקור).

במפעלו הלשוני ובפעילותו הציבורית בכלל היה בן-יהודה נתון למתקפות בלתי פוסקות מצד אישים וחוגים שונים שחלקו על דרכו בחריפות רבה, ואף שנאו אותו שנאה יוקדת. לא מן הנמנע שגם על רקע זה נזהר בן-יהודה לפתוח במערכה גלויה כנגד מי שכתר "המשורר הלאומי" על ראשו. עם זאת, לא חסרו לבן-יהודה גם תומכים ומעריצים שהתייצבו לצדו במחלוקות שבינו לבין ביאליק וסופרי אותו דור. עם אלה ניתן למנות את דוד ילין, ר' בנימין, יוסף קלוזנר, יהושע ברזילי ועוד (ראו: נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה, עמ' 228-230), ויש כמובן צדדים לכאן ולכאן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ