בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עלייתו של הכסף" מאת יצהר ורדי | הון אנושי

ההיסטוריון ניל פרגוסון מאמין שהקפיטליזם טוב לבני האדם. בספרו "עלייתו של הכסף" הוא טוען שהעוני אינו תוצאה של עודף בגופים פיננסיים אלא דווקא של מחסור בהם. לכן צריך רק לשפר את השיטה וזה כבר יביא לכל אחד מאתנו עוד עושר ואושר

תגובות

עלייתו של הכסף

ניל פרגוסון. תירגם מאנגלית: יאיר לוינשטיין. הוצאת עם עובד, 317 עמ', 98 שקלים

ברגע הראשון, קשה להבין איך זה ששמו של ברנרד מיידוף - גדול המועלים הפיננסיים בדורנו - נעדר מן האינדקס של הספר הזה, שאוהב כל כך נוכלים פיננסיים דגולים. אבל ההסבר פשוט: הספר הזה ראה אור בארצות הברית באוקטובר 2008 - חודשיים לפני שמיידוף נעצר. חבל שכך, כי המחבר, ניל פרגוסון, מיטיב לספר את עלילותיהם של נוכלים שכאלה, שלתפישתו אינם אלא "עשבים שוטים" ולא סמלים לכשלונה של המערכת הקפיטליסטית. כל השרלטנים חסרי המצפון הללו - איל הנדל"ן האמריקאי דני פוקנר, כריש ההלוואות הסקוטי ג'רארד לואו וראשי "אנרון", שהסתירו במאזניהם חוב של 25 מיליארדי דולרים - אינם בעיניו אלא רק "חריגים" פיקנטיים שקיומם אינו מצדיק את העוינות הקיימת כלפי "השיטה".

פרגוסון, פרופסור להיסטוריה המחלק את זמנו בין אוניברסיטאות הרווארד, אוקספורד וסטנפורד, הוא קפיטליסט ומטריאליסט בעת ובעונה אחת. הוא מאמין בעליונות החומר - כלומר הכסף - על הפוליטיקה והתרבות, ומסביר מדוע המהפכה התעשייתית היא, במידה רבה, תוצר של המהפכה הפיננסית; מדוע האימפריה הפיננסית של משפחת רוטשילד היא שהכריעה את קרב ווטרלו ובמידה רבה גם את מלחמת האזרחים האמריקאית.

ומדוע הנוכל-הגאון ג'ון לואו יליד 1961, הוא שמוטט (פיננסית) את המשטר הישן בצרפת, וכך הניע את שרשרת האירועים שהובילה למהפכה הצרפתית. פרגוסון נחשב בקהילת הכלכלנים לילד רע, ובוודאי גם בישראל יקים עליו מתנגדים רבים. עם זאת, מומלץ שלא להחמיץ את ספר ההיסטוריה המצוין הזה, שזכה ב"עם עובד" לתרגום משובח מידיו של יאיר לוינשטיין, ולקרוא בו על ראשית הכסף במסופוטמיה העתיקה, על עלייתה ונפילתה של אימפריית האינקה נטולת הכסף, על התפתחות השטרות (סין, המאה השביעית) ועד להתפתחות הכסף הווירטואלי, שהוא עיקר ההון בימינו (לראיה, פיתחו את ארנקכם ומנו כמה כסף מזומן יש בו). פרגוסון מתאר את עלייתה של משפחת מדיצ'י, שאותה נעריץ פחות אחרי שנקרא את הספר הזה, ואת השפעתם הפוליטית העצומה של נתן רוטשילד, "הנפוליאון של הפיננסים", ושל משפחתו, שהציגה מודל ראשון של גלובליזציה.

מבט של היסטוריון

פרגוסון, כאמור, לא מסתיר את כשלי הקפיטליזם. הוא אינו מאמין במושלמותו של השוק החופשי שכן הוא יודע שבמודל הקפיטליסטי, מתוקן ככל שיהיה, יהיו תמיד פרצות שאליהם יחדרו נוכלים - ועוולות. אבל הוא מאמין שחדשנות היא מנוע מהותי בקידמה ובהתקדמות מקיום עלוב לשגשוג חומרי, ובטוח שהעוני אינו תוצאה של עודף גופים פיננסיים אלא של מחסור בה ם, ולכן אל לנו לשפוך את התינוק (השיטה הכלכלית) יחד עם המים (הקלקולים שבשיטה זו). רק שיפור מתמיד במערכת הפיננסית יביא לעולם - ולכל אחד מאתנו - עושר ואושר.

אחת ממעלותיו של פרגוסון, כפי שהיא משתקפת בספר, היא הגינותו. תפישותיו וסדר היום שלו שקופים, והוא מנסח אותם שוב ושוב: "הכסף הוא שורש הקידמה", או: "עולם בלי כסף יהיה גרוע, הרבה יותר גרוע, מ נו". הגינותו באה לידי ביטוי נוסף: כאשר הוא מגן על גופים מושמצים למיניהם, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, הוא מביא את דבר המתנגדים להם בפרוטרוט ובהגינות. בקיצור, זה אדם המכיר במורכבותם של החיים, לרבות החיים הפיננסיים.

פרגוסון הוא היסטוריון ולא כלכלן, וזה מבחינתו אחד מיתרונותיו הגדולים - יש לו היכולת לראות רחוק, בעיקר אל העבר. מנהלי החברות הגדולות שקרסו בבועת 2000, הוא טוען בספר, לא למדו על משברי שנות ה-80 ובוודאי לא התייחסו לשפל הגדול של סוף שנות ה-20 כאירוע שאפשר ללמוד ממנו. מה נוכל ללמוד מן ההיסטוריה הפיננסית? זו מבחינתו השאלה החשובה ביותר, וכדי להשיב עליה דרוש מבט של היסטוריון.

התשובות לשאלה הזאת אינן פשוטות, משום שכלכלה אינה מדע מדויק, ויציבות כלכלית תמידית היא חלום שווא. והסיבה לכך היא שהמערכת הפיננסית "משקפת ומעצימה את טבעם של בני האדם" וש"שוקי המניות הם ראי לנפשו של האדם" - והרציונליות היא רק אחת ממרכיביהם.

עיוורונם של כלכלנים בעניין זה הוא הסיבה לכשלונם של ראשי חברת ההשקעות "לונג טרם", למשל: נבחרת החלומות של "לונג טרם", שהיה לה צוות מבריק ששניים מחבריו היו לחתני פרס נובל בכלכלה, היתה בטוחה שהיא רואה היטב את התמונה הכוללת. על סמך הביטחון הזה היא הגיבה בשאננות יחסית לכמה טלטלות גדולות, ביניהן קריסת המערכת הפיננסית של רוסיה, וקבעה שאין זה סביר ש"לונג טרם" תפסיד יותר מ-45 מיליון דולרים ביום אחד. אבל ב-21 באוגוסט 1998 הפסידה החברה 550 מיליון דולר. "זוכי פרס נובל ידעו הרבה מתמטיקה", כותב פרגוסון על האנשים המבריקים האלה, "אך לא מספיק היסטוריה".

אבל כשלי הכלכלנים מחווירים כמובן לנוכח בורותנו שלנו, ההמונים, בתחום הכלכלי - ולא רק בתחומים מורכבים בעלי שמות מסתוריים כגון סאב-פריים, ארביטראז', ליבור ואיגוח. פרגוסון מספר כי בסקר שנערך בבריטניה ב-2006 נמצא כי אחד מכל עשרה תושבים אינו יודע מה ההנחה העדיפה על טלוויזיה שמחירה המקורי 250 ליש"ט - 30 ליש"ט או 10%.

בורות פיננסית, לטענתו של פרגוסון, היא אחת הסיבות העיקריות לפרוץ המשבר הנוכחי. סיבה נוספת היא המרחק ההולך וגדל בין מלווה ללווה, מרחק שהוא לעצמו אחד מתוצרי הלוואי של הגלובליזציה הפיננסית. הנה דוגמה למרחק הזה: משפחות אמריקאיות דלות אמצעים רכשו בעשור הקודם בתים בהלוואות מורכבות, שנמכרו על ידי בנקים אמריקאים לרשויות מוניציפליות בנורווגיה. במלים אחרות, גופים נורווגיים הלוו בעקיפין כסף לאזרחים אמריקאים שלא ידעו על קיומם. כל זה פעל היטב בימי השגשוג והיציבות.

אבל המשכנתות הללו ניתנו בתנאים מפתים במתכוון - בשנה-שנתיים הראשונות שילמו הלווים סכומים נמוכים במיוחד. כשהסתיימה "תקופת הפיתיון" הזאת, והסכומים עלו, החלו הלווים לאחר בהחזרים, והבנקים האמריקאים התקשו לשלם את חובם לנורווגים. בעולם גלובלי, התברר, משק כנפי הפרפר מסוכן מתמיד.

קופסה שחורה

הכלכלה היא מנגנון מורכב ועתיר קופסאות שחורות, ולכן שווקים אינם מצליחים לשמר יציבות כלכלית לאורך זמן. פרגוסון, בדומה לאיל ההון ג'ורג' סורוס, מאמין ב"אפקט המשוב" - התפישה שלפיה בורות והטיות אינן רק מקור של נזק למשקיעים, אלא גם כוחות מרכזיים בדינמיקה של השוק. במלים אחרות, ציפיות המשקיעים משפיעות על המציאות לא פחות מכפי שהמציאות משפיעה על הציפיות. לכן לעולם לא נזכה לחזות ביציבות שאותה מניחות תיאוריות כלכליות שונות.

באחרית הדבר מציע פרגוסון לפתח, כתרופה חלקית לבעיה זו, את "הכלכלה ההתנהגותית", שלוקחת בחשבון את התנהגותם - הרציונלית והאחרת - של משקיעים וגופים פיננסיים מכל סוג וגודל. בנוסף, הוא מביע תמיכה מסויגת במודל האבולוציוני של הכלכלה.

פרגוסון מודע למגבלות ההיסק ההיסטורי, ולכן הוא נזהר מנבואות. בעקבות חורחה לואיס בורחס הוא קובע: "אין באמת דבר כזה - ?עתיד' יחיד. יש רק עתידים רבים, שאינם ניתנים לניבוי, שלעולם לא יאבדו את יכולתם להפתיע אותנו". פירוש הדבר, בהקשר הכלכלי, הוא שגם החיזוי הכלכלי מוגבל במהותו, כפי שממחישה ההלצה על כלכלני המקרו המבריקים, ש"חזו בהצלחה תשעה מתוך חמשת מקרי המיתון האחרונים".

אז מה צופן לנו העתיד? פרגוסון, כאמור, נשמר מנבואות, אבל מתוך ניתוח מרתק של היחסים הסימביוטיים בין ארצות הברית לבין סין הוא מציע בספרו מתווה עתידי כלשהו, שאינו משמח במיוחד (אלא אם אתם סינים). כהרגלו, הוא הולך אחורה בזמן, לעידן שבו רמת החיים הסינית היתה דומה לזו האמריקאית. משם - דרך אירועים שונים כגון המהפכה התעשייתית, כיבוש דרום אמריקה ואינוסה האלים של סין במלחמות האופיום - הוא חוזר קדימה ונעצר ב-1950, שנה שבה היתה ההכנסה לנפש בארצות הברית גדולה פי 22 מההכנסה לנפש בסין (יחס שמתקיים גם כיום).

ואז הוא ממשיך להווה, שבו הענק הסיני הוא איום מוחשי על עליונותה של ארצות הברית. לאמיתו של דבר, במובנים פיננסיים רבים סין כבר מובילה על יריבתה: החשבון הלאומי הסיני מתנהל ביתרה עצומה (262 מיליארד דולר ב-2007), לעומת חוב עתק של 800 מיליארד דולר (ארצות הברית). "סימריקה" - הסימביוזה הסינית-אמריקאית - מאכלסת רבע מאוכלוסיית כדור הארץ, ובין שני מרכיביה מתנהלים יחסים מורכבים של אהבה, שנאה ותלות. סין נהפכה, לאמיתו של דבר, למלווה משמעותית לארצות הברית, ובמלותיו של פרגוסון - לבנקאית של אמריקה.

ההון הרב הזה, שאיפשר לגופי המשכנתה האמריקאים להעניק לאזרחי ארצות הברית משכנתאות של 100% (כלומר, משכנתה המכסה את כל עלות הדירה) בלי הכנסה, בלי עבודה ובלי נכסים, הוא שיצר את בועת המשכנתאות שהתפוצצה ב-2007 וסחפה בעקבותיה את כל המערכת הפיננסית האמריקאית, ואחר כך מדינות רבות במערב.

המשבר האחרון הסתתר מאחורי צמיחה יציבה יחסית שתחילתה ב-2001 - השגשוג הצמיח לא רק רווחים, תשואות ודיבידנדים, אלא גם אסכולות אופטימיסטיות כגון "מותה של האי-יציבות", שגרסה שהנה בא הקץ למשברים בכלכלה. כאשר הקשיב פרגוסון לנביאי "קץ הטלטלה", הוא נזכר בדבריו של אירווינג פישר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ייל, שאמר ב-16 באוקטובר 1929 כי מחירי המניות בארצות הברית "הגיעו למצב שמצטייר כמו רמה תמידית גבוהה". אבל הנטייה לאופטימיות, מזכיר לנו פרגוסון, אינה מוגבלת לתחום הפיננסי, אלא גם לשדה הפוליטי והבינלאומי. איוואן בלוך הרוסי ונורמן אנג'ל הבריטי טענו, לפני כמאה שנה, שהשיקול הכלכלי ישים קץ למלחמות בין האומות. מלחמה בין מעצמות, כתב אנג'ל ב-1910, אינה סבירה עוד. ארבע שנים אחר כך, ממש בשנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה לעמדה זו ועדה בינלאומית שקבעה כי המעצמות האירופיות הגדולות "גילו את האמת הגלויה לעין שלמדינות העשירות צפוי נזק רב יותר מן המלחמה מאשר למדינות העניות וכי כל המדינות שואפות לשלום יותר מלכל דבר אחר". אחד מחברי הוועדה הצהיר כי "חלף עידן הכיבושים באירופה... אני מאמין שלא תהיינה יותר מלחמות בין שש המעצמות הגדולות". הנה לכם, חומר למחשבה.

The Ascent of Money \ Niall Ferguson



ברני מיידוף. נוכלים פיננסיים הם בסך הכל ''עשבים שוטים'' ולא סמל לכישלון המערכת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו