בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התחתית של תל אביב" מאת רון ברקאי | מלחמת חפירות

"התחתית של תל אביב", ספר הפרוזה השלישי של ההיסטוריון רון ברקאי, נאמן לתפישה שכל מערכות היחסים שלנו אינן אלא צל חיוור של יחסינו עם הורינו

תגובות

התחתית של תל אביב

בבבב. הוצאת חרגול, 251 עמ', 84 שקלים

פסיכולוגים מתפרנסים מתחום ההורות כמו שחברה קדישא מתעשרת ממתים. לפעמים זה קורה במישרין - צפיתי בהורים רבים הדוחפים צ'ק חודשי לכיסו של הילד בן ה-32 ברגשות אשם ובנדיבות ובעיקר ברצון נואש לראות אותו מרוצה יותר ודפוק פחות. בעקיפין - זה קורה תמיד. עוד לא נברא הטיפול הנפשי שסוגיית "הילדות", שהיא בעצם סוגיית "ההורים הנוראים שלך והמעשים הלא מודעים שלהם", אינה עולה בו. המטפל רוקד בכיסאו בגיל לא כי מצא את הפתרון לבעיותיך, אלא כי סוף סוף הוא מבין "מאיפה כל זה בא". ולמה שלא ישמח? הרי סוגיית "ההורים" כה חיונית לטיפול עד שבדרך כלל היא דוחה את סיומו בפרק זמן הנע בין שלוש שנים ל-20.

נדמה לי ש"התחתית של תל אביב", ספר הפרוזה השלישי של ההיסטוריון רון ברקאי, נאמן לתפישה שכל מערכות היחסים שלנו אינן אלא צל חיוור של יחסינו עם הורינו. מאיר הולצמן, ארכיאולוג שרמנטי מזן גיבורי האקדמיה המסוקסים שחביבים על סטודנטיות עד שנה ב', חופר בעיי החורבות של ילדותו כדי למצוא מזור למכאוביו. הולצמן אמנם נמצא בשיא אונו - יש לו בת זוג יפה (בעלת המקצוע השכיח באוכלוסיה: מאלפת נמרים), ילד בדרך וקריירה מבטיחה - אבל הוא נהפך לאיש רדוף וסהרורי בגלל סיוט ששב ופוקד אותו. בסיוט הוא עולה לרכבת מטרו-תל אביבית - מדע בדיוני לעצמו - שהופכת במהרה למעין רכבת שדים, הדוהרת לקראת אסון. הולצמן מספיק לקפוץ ממנה בזמן, אבל מגלה שבעת המנוסה אבד לו כתב היד של מחקרו. יחד אתו הוא מאבד את היכולת לעצום את העיניים בהקיצו. מבועת, הוא מתחיל במסע לגילוי פשרו של הסיוט, שבמרכזו אלמונית בלונדינית עם מקטורן אדום. האינסומניה, חיבוטי הנפש וסימני השאלה מאיימים להוריד אותו מנכסיו שנמנו קודם, וגם להחריב את מסע החפירות שהוא מנהל בשומרון, בין התנחלות לבין כפר פלסטיני, כדי להתחקות אחר מצד צלבני. ההקבלה הפשטנית אך מוצדקת בין מסע החפירות הגשמי לזה שבתודעתו ובזיכרונותיו של הגיבור מניעה את העלילה עד לתוצאות המפתיעות בשתי החפירות - שגם נכרכות זו בזו.

בחקירה הפנימית חוזר הולצמן בתיאורים יפים אל פלורנטין, שכונת ילדותו, ומגולל את סיפורם של הוריו, ניצולי שואה קפוצי רגש שניסו להקים בית על חורבות חייהם בשכונה הים-תיכונית. באמצעות גיבורו משרטט ברקאי, בחמלה וברגישות, שתי דמויות תלושות ואומללות שניסו להיות לו להורים, ובו בזמן בא אתן חשבון נוקב ומר על הניסיון הזה. מפעים במיוחד החלק שמספר על הטיול הדו-שנתי של הולצמן ואמו לבית רומנו, המרכז המסחרי שבשולי השכונה. "הכנותיה של בלה מול הראי ארכו זמן רב למדי, אך תמיד הסתיימו באותו אופן בדיוק: היא היתה מעבירה את זרת ימין על כתם אדמדם שדבק בשן קדמית אחת שחרגה מהשורה, תולה על זרועה תיק עור שחור, ישן ודהוי, לופתת את צווארי בזרוע איתנה ומוליכה אותי אל הדלת. וכך יצאנו, אם ובנה, למסע כיבושים והרפתקאות בין בדים, שטיחים, כפתורים ואבזמים - שלא היה אלא מסע צלב כנגד הכיעור השולט בחיינו". קשה להיוותר אדישים למול חרדתו של גבר שבקרוב יהפוך לאב שבעורו נחרצו קשיי הקיום של הוריו. הורים שעיניהם ראו יותר מדי, ובחרדת רעב שלחו את בנם חובב הספר ללימודי מכונאות. הורים שבנם חייב לבוז להם, להטיח בהם האשמות ולהכחיד את קולם כדי להיהפך לאיש אקדמיה ולאב שפוי.

השפה של ברקאי - בעצמו מכונאי מטוסים שהפך לאיש אקדמיה - מהודרת, ציורית ואלגנטית, ומרקדת כל הזמן סביב הגבול הדקיק בין היפה למליצי. לעתים היא מעוררת געגוע לחגיגיות הספרותית טרום עידן השפה הרזה ודלות החומר, עידן שהקוראים עדיין לא התעצלו לגשת למילון ולבדוק את משמעותן של מילים כמו "מגולוון" או "מכיתות". לעתים, בעיקר בדיאלוגים המתרחשים בהווה, השפה קצת מתאמצת ובעיקר לא אמינה. הדקדוק והתחביר התקינים להחריד לא תמיד נשמעים טוב בפי הדמויות בנות זמננו, בעיקר כשהן מנהלות שיחה אגבית בטלפון או שיחת אהבים במיטה. גם חלק מהתיאורים לוקים בחגיגיות יתר, המסרסת את העוקץ שלשמו נועדו. "בטנו העגולה והנפוחה של הקטנוע רעדה כוויברטור ענק בין רגלי", מתאר הגיבור את נסיעתו עם אהובתו לתנות אהבים בגן חיות בלונדון. משפט כזה אירוטי בעיני כמו הפתיח של יומני כרמל. באופן לא מפליא, הקטעים על ההורים חפים מבעיות אלו. שם נשמר רצף לשוני אותנטי, שגם אם אינו מעוטר בשגיאות השפה המדוברת, הרי שכתיבתו מקרוב כל כך מציגה אמת שכל אחד יכול להזדהות אתה.

פתרון הסיוט של הולצמן אמור להסתתר בנישואי הבלהות של הוריו - הדבר מתבקש לא רק לנוכח איכות הקטעים מהילדות, אלא גם בשל המסלול שטווה ברקאי לאורך הספר. אבל דווקא בסוף בוחר ברקאי לפלוש למחוזות אחרים, ובראשם הגזרה המדממת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבלי להמעיט בטראגיות הסכסוך, ומבלי להתעלם מההקשרים ההיסטוריים הבלתי נמנעים בין אסונותיהם של אנשים ועמים שונים (ואפשר להרחיק באמצעות הספר עד הצלבנים וצלאח א-דין), הרי שהסוף של "התחתית של תל אביב" ואתו הירידה לחקר הסיוט של הולצמן מעוררים תימהון ונוגעים בגבול המופרך. למרות שאתר החפירות בשומרון הוא למן תחילת הספר בבחינת אקדח הצפוי לירות, ולמרות שלאורך הטקסט פזורים איזכורים למתח היהודי-פלסטיני, ההתפתחויות האחרונות בעלילה נראות כאילו נכפו על הטקסט, והן מביאות אותו לסיום מבולבל ומפוזר.

ובכל זאת, הספר מומלץ, בעיקר למי שמתגעגע להוריו או לסבו וסבתו. הוא עשוי למצוא, בין דפיו, דרישות שלום חמות מהם, ואולי גם להיזכר בסיפורים משל עצמו, שאותם יוכל להביא לפגישה הבאה אצל הפסיכולוג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו