כגודל החוב, כן גודל הבגידה

ב"המאסטרו" מגוללת חגית הלפרין את סיפור חייו הסוערים של אברהם שלונסקי, האב הגדול של האונה השמאלית בחיי הספרות העברית

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

אברהם שלונסקי, מסות ומאמרים, העשור הראשון, 1922-1933, עורכות חגית הלפרין וגליה שגיב, ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2011, 680 עמודים

חגית הלפרין, המאסטרו, ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2011, 630 עמודים

אי אפשר לסקור ברשימה אחת אפילו רק את הביוגרפיה של שלונסקי, המתקשה מאוד במאות עמודיה להקיף את כל חייו של המשורר, מאז נולד באוקראינה, יחד עם המאה העשרים. הוא מיהר לראות בחייו משמעות היסטורית, וכאשר עסק בחומרים האוטוביוגרפיים סימן אותם באמצעות סמלים גדולים ורחבים. בשנות השלושים, כאשר כתב את "אבני בוהו" פורץ הדרך, כתב גם את השיר "רמב"ם ובקונין", ושם נתן ביטוי לסמלים הללו של דמותו, כמטונימיה להיסטוריה היהודית:

הערב הבהין בטרקלין המדומדם.

כותלי בית אבא דיכאוני.

ר' משה בן מימון המכונה רמבם

צופה אל מול דיוקן בקונין.

מכל מקום, שלונסקי הצעיר לא היה ילד הפלא של המשפחה. חיי הילדות שלו עברו עליו בצל אחותו ואחיו שנחשבו מוכשרים ממנו. יכול להיות, הלפרין אינה מעזה להכריע, שהעוצמה האדירה של פעילותו, משך כל חייו, נבעה מן ההתחלה הזאת: ילד מוכשר לצד אחים "יותר מוכשרים". עיקר הפעילות של ילדי המשפחה היתה מוסיקלית. גם האב, טוביה, קבלן שהצליח מאוד בעסקיו עד המהפכה, ניגן בכינור והיה זה שחיבר את הלחן המפורסם כל כך לשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). שלונסקי היה היחיד מילדי המשפחה שנשלח ל"חדר" וקיבל חינוך תורני.

כאשר היה בן 13 נשלח ללמוד בתל אביב, בגימנסיה הרצליה. מחצית מ-800 תלמידי הגימנסיה היו ילדי חו"ל כמותו. הוא למד מהר מאוד לדבר בהברה "ספרדית", ומשום כך קל היה לו, מאוחר יותר, כאשר חזר לארץ, לכתוב שירה בהברה הזאת, אף כי משך שנים רבות השירה העברית החדשה, גם בארץ, נכתבה בהברה האשכנזית. מכל מקום, מקץ שנה שב לאוקראינה ונעוריו עברו עליו בהתמודדות עם הספרות הרוסית. בחברת לוסיה, בת זוגו הבוגרת ממנו בשנתיים, שעניין בציונות או בעברית לא היה לה, ניסה לעלות ב-1918 לארץ, וכבר אז החל להתפרנס מתרגומים.

לתל אביב הגיע ב-1921. אחריו הגיעו הוריו. הליכתו לעמק, לגדוד העבודה, התפרסמה מאוד, בזכות שיריו על העמק. ומן הסתם, כך צריך להיות, שהרי השנים ההן, מול הגלבוע, נחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי. כמה גבעות בארץ זכו לדימוי רוסי טיפוסי (של שלילה): "לא אורחת גמלים... / לא דבשת... " ומצד שני, לך תהמר על זיכרון ילדינו. מערת המכפלה תיחרת בזיכרונם יותר מדימוי הדבשת של הגלבוע.

הזיכרון והשיכחה ממלאים בסיפור חיינו תפקידים של מובן-מאליו וזרות. את "תה ואורז יש בסין" כתב שלונסקי בשנות הגדוד שלו וכולנו שרנו את זה, אולי עוד שרים. מצד שני, שיר נפלא כמו זה המסתיים כך, כמעט נעלם:

לא אדליק לי נר הלילה

לא אכתוב מכתב היום

אי-שם אם לי - אללי לה -

יש לה בן והוא יתום.

"אי-שם" הוא חידוש לשוני של שלונסקי. האם צריך חידוני טריוויה כדי לזכור זאת? מכל מקום, החיים בגדוד העבודה העיקו על המשורר הצעיר. החיים הללו היו בשבילו חלק מחוויה עמוקה יותר, שאותה חיפש בארץ. לא אידיאולוגיה ציונית מובהקת תמצאו בכתיבתו הפובליציסטית, אלא חיפוש אחרי חוויה טוטאלית של להט ושירה ותרבות וספרות. את זה לא מצא בעין חרוד. בחודשים הספורים ששהה בגדוד, התכתב הרבה עם משוררים וסופרים מתל אביב. מכאן ואילך לא נח ממאמצים קולקטיביים. הוא לא חיפש כוח. דבר זה ברור לגמרי מהמאמץ הגדול שלו להפוך את חייו הספרותיים לחלק מן העולם הטוטאלי.

בתל אביב של שנות העשרים היה עוני. העוני איפיין את חיי הבוהמה. פן כתב עליו ושלונסקי כתב עליו. הוא דמה אולי לעוני של אחרים, אשר לא כתבו עליו, ותולדות הציונות כמעט שכחו אותו: אנשים שהגיעו לכאן, עבדו קשה, הרוויחו מעט, חלו, רצו לצאת, לא ידעו את השפה, לא מצאו עיתון בשפתם. מי שרוצה לקרוא את ה"ריקות" הגדולה בפואטיקה של שלונסקי או אלתרמן המאוחר יותר, או בלשון זהירה יותר, את הניתוק הגדול בין העולם השירי לעולם הממשי של תל אביב, כמו שזך עמד עליו, ובאופן מסוים, חריף יותר, עמד עליו ויזלטיר במאמר לא גמור על זך, יכול למוצאו, על החן שבו ועל הניהיליזם שלו, דווקא כאן, בהתלהבות מהעוני השתייני של תל אביב הבוהמית.

היו לבוהמייניות הזאת מאפיינים סוציולוגיים שעדיין לא תוארו, אבל אין ספק שיש קשר בין החיים הללו בתל אביב ובין הרצון להיות חלק מהזירות האירופיות של המודרנה, בעיקר פאריס. גם מסעו של שלונסקי לפאריס צריך להיקרא על הרקע הזה, ובעיקר ספר שיריו החשוב "אבני בוהו". לצירי המודרניזם שפאריס ניצבה במרכזם (ברלין ומוסקבה), ראוי להוסיף סעיף קטן "פאריס-תל אביב". הזיוף הזה לא נעלם אף פעם. אי אפשר לקרוא את הקשר בין תל אביב לאירופה, בלי לנסח איזו אמת אתנית קטנה על ההבדל בין ה"רוסים" (אלתרמן ושלונסקי ונתן יונתן) ל"פולנים": (אבות ואצ"ג וחנוך לוין).

מכל מקום, שלונסקי נהפך במהירות לדמות מרכזית בחיים התל אביביים. ספק רב אם אפשר היה לחשוב על מה שהתרחש בעשור הבא, העשור העיקרי של פעילותו הספרותית, בלי האופי הפעלתני שלו. במקביל, הגיע לארץ גם אצ"ג. בתיאור המתח בין השניים, ואחר כך במתח בין שלונסקי לדוד פוגל, ניכרת אותה פעלתנות-יתר של שלונסקי. כאילו שניים אלה "רק כתבו שירה", ואילו הוא עסוק בבניית זירה לשירה, כתבי עת, חבורות, בתי קפה, ערבי שירה.

אז גם החל המרד נגד ביאליק. הלפרין מציינת כי לא שלונסקי החל במרד, ובאמת חלק ממה שהיא סוקרת נראה כמו רקע היסטורי טוב. אכן, ביאליק עסק יותר ויותר ב"כינוס". פעילותו יכולה להיקרא, במבט לאחור, כעיסוק של "זקן", ואילו התקפות הצעירים נגדו, בעיקר בתל אביב (ולא באירופה), יכולה להיקרא כחלק מהתרבות הארצישראלית החדשה. מצד שני, במבט לאחור, יש עוד משהו חשוב לומר על הקרב הזה.

העשייה של ביאליק, לבד מזה שהיה גם איש עסקים (מו"לות), לבד מזה שהציונות שלו היתה אחד-העמית, כלומר: התרגש מחלוצים עובדים במושבות, הוא לא חשב על בנייה של ארץ שהלשון העברית תהיה חלק ממנה והיא תפתור את בעיות העם היהודי. ביאליק חשב הרבה על זיכרון. שלונסקי חשב על ספרות כעל חידוש. החדשנות והחידוש של המודרניזם התנכרו למושג הזיכרון. השיכחה של שלונסקי בימינו יכולה להיתפש גם כנקמה גדולה של ההיסטוריה. ביאליק פחד מהשיכחה, על כן כינס וכינס. לא חלילה שיכחה שלו. אין שיכחה המכסה על שירה ועל ספרות שאינה מטביעה את כלל הסופרים.

בשנות השלושים הצטרף שלונסקי לכתב העת "כתובים" ואחר כך רב עם שותפו, אליעזר שטיינמן, ואחר כך הצטרף לחבורת "יחדיו" והקים את כתב העת "טורים", עבד ב"הארץ", ובשיא הפעילות כתב בפאריס את "אבני בוהו". עד כאן היה איש האמנות הטוטאלית.

ההתגייסות שלו היתה בעצם כתיבת העברית, השכלול של השפה, והמאמצים לטובת ספריהם של אחרים: למשל, "טבעות עשן" של לאה גולדברג. למן סוף שנות השלושים התקרב שלונסקי דרך השומר הצעיר, לברית המועצות, שעליה הירבה לשתוק (מוזר איך האיש שתירגם את טרוצקי לעברית, מכתב יד, עוד בטרם ראה הספר אור בשפה כלשהי, פירסם מאמרי שבח לסטאלין שכתבו אחרים בכתב העת שלו, "אורלוגין"). הטלטלות, במקביל לעליית הפאשיזם באירופה, ולמלחמת העולם השנייה, יכולות להעניק חלק מן ההסבר.

שלונסקי נהפך לאב הגדול של האונה השמאלית בחיי הספרות. בני דור תש"ח היו בניו. כגודל החוב, כן גודל הבגידה בו. מעטים נשארו נאמנים, אולי דווקא מי שחבו לו פחות מאחרים: יורם קניוק, ט. כרמי.

(רשימה אחת מתוך שתיים)