בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כף איש

תגובות

לזכר קפה "פטר" ושאר פינות החמדה שכלו מחמת עקת הדתיים

לפני אלף שנים, אולי יותר,

כתבתי שירים בקפה "פטר"

במושבה הגרמנית, ירושלים.

הייתי מאהב באשה בוגרת ממני

ואהבתי לא עלתה יפה ואלו אפשר

היה להציץ אל העתיד מבעד לזמורות

הגפן של קפה "פטר" שהעפילו

בערגה אל אור הכוכבים בשמים

הלא-מדיקים, יתכן שחיי היו פונים

לכוון אחר. אבל האויר היה רוה דבש

ולכל אחד מבאי הקפה היה סכוי

שוה למצא את אתון כמיהותיו

האובדת או לרטט בזלג אגלי שמן

המשחה הכבדים על מצחו.

ליל הקיץ הצלול חבק ללא פניות

את המשורר המאהב-לשוא ואת

שתי הנשים הבוגרות הרבה ממנו

שישבו אל השלחן הסמוך, דוברות

הונגרית - ככה, בכל אפן, הן מתעדות

בשירי - שלא הבין את שיחן

אך חש, כי משוררים הם מיטיבי

חוש, את צערן ואת כסופיהן ואת

מרי נפשן אפלו כלכלו אותם בחבן

מגדות הדנובה ועד לגבעות יהודה

אלו רציתי לנחמן ולהתנחם בעצמי

איך הייתי עושה זאת בהעדר לשון

משתפת לעצובים ולנדחים?

שבתי אפוא אל שירי שלי ואם

עב כהה כלשהי תלתה בפאת הרקיע,

לא הבחנתי בה מפני שהיתה קטנה

ככף איש או מפני שמשוררים

אינם איצטגנינים ולא מעטים ביניהם

לוקים בפחד גבהים. חוץ מזה הדבר

היה לפני אלף שנים, אולי יותר, והונגרית

אינני יודע עד עצם היום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו