בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיף שלא תהיה לך מולדת, מאשר לתרום בשתיקתך לזוועה

דמות אחת עומדת על הבימה ומנסה לספר את סיפור חייה, אבל הדמות ממסך הווידיאו מגמדת אותה ומהסה את כל תירוציה. זה הדיאלוג הסוער והסוגסטיבי בין גוסטף גרונדגנס לקלאוס מאן בהצגה "מפגש באינסוף" העולה עכשיו ב"אנסמבל הרצליה"

תגובות

שני גיבורים גרמנים יש בפרשה הזאת: קלאוס מאן וגוסטף גרונדגנס (Gruendgens). קלאוס מאן, סופר ואיש רוח (1906-1949), בנו של הסופר תומס מאן, התגייס בשלב מוקדם להתנגדות לנציונל-סוציאליזם, וכדי להימלט ממעצר עזב את גרמניה כבר במארס 1933, סמוך לאחר עליית היטלר לשלטון. הוא עבר ממקום למקום, ולימים קיבל אזרחות אמריקאית ולא שב עוד לחיות בגרמניה. ב-1949 התאבד בבליעת מנת יתר של כדורי שינה. גוסטף גרונדגנס, מגדולי השחקנים הגרמנים של המאה העשרים, קומוניסט בצעירותו, קיבל עליו ב-1934 לנהל את התיאטרון הממלכתי בברלין, בירת גרמניה הנאצית, נהיה בן טיפוחיו של הרמן גרינג, וחגג קריירה מזהירה במשך כל שנות הרייך השלישי. לאחר תבוסתה ונפילתה של הדיקטטורה הנאצית שב והתקבל בזרועות פתוחות לחיק התיאטרון הגרמני. ב-1960 העלה על בימת התיאטרון של המבורג, שהוא היה מנהלו, את אחת ההפקות המהוללות ביותר של "פאוסט" מאת גתה, שהוא גם עיבד לסרט. גרונדגנס עצמו שיחק במחזה את מפיסטו, התפקיד האהוב עליו. ב-1963 מת אף הוא מבליעת מנת יתר של כדורי שינה, אם כי אין לדעת בוודאות אם התכוון להתאבד.

בשנות העשרים לחייהם, שנות רפובליקת ויימאר, היו קלאוס מאן וגוסטף גרונדגנס ידידים קרובים. גרונדגנס אף היה נשוי זמן מה לאחותו של קלאוס, אריקה מאן. דרכיהם נפרדו כשהאחד היגר מגרמניה הנאצית והאחר נשאר בה ועלה לגדולה. ב-1936 פירסם קלאוס מאן בהולנד את הרומאן "מפיסטו", יצירתו הספרותית הידועה ביותר. הרומאן מספר את סיפורו של אמן גדול, שחקן ובימאי, שבעבור קריירה מוכר את נשמתו לשטן, לשלטון בארצו, למשטר הנאצי. זה רומאן מפתח וגיבורו, הנדריק הפגן, הוא בן דמותו של גרונדגנס. הספר, מתוך פיכחון וראיית הנולד שמעוררים השתאות, בוחן לא רק את אופיו הרצחני של הפאשיזם הנאצי שנים רבות לפני הקמת מחנות ההשמדה, אלא גם את מנגנוני ההדחקה של מתנגדיו האידיאולוגיים, שתיעבו אותו ואף על פי כן למדו לחיות עמו בדו קיום כדי להוסיף ולקיים את שיגרת חייהם, ואף לעשות קריירה, כאותו איש תיאטרון גדול גוסטף גרונדגנס.

בנובמבר 1933 כתב קלאוס מאן ממקום גלותו באמסטרדם: "לאדם עם מידה כלשהי של יושר אינטלקטואלי צריך בוודאי להיות נורא ואיום לחיות שם בארץ. הוא צריך לציית לגחמות של הכוח - ואין לו הפוגה. לא מספיק להצהיר אחת ולתמיד: אני משתף פעולה. הוא חייב להתאים את עצמו לכל התזוזות והתפניות והתהפוכות והמסכות שהכוח מוצא לנכון ללבוש, כדי לשרת את תכליתו. וכבר מאוחר מדי לעמוד בפרץ, הוא כבר מכר את נשמתו לשטן. זה חיים?! אם ענקי הרוח שלנו איבדו את הצפון, מה יהיה על אחרים?! ישמור אותנו אלוהים מהמוטאציה הזואולוגית הזאת! ... עדיף להיות אדם חופשי ולעמוד לשירותו של החופש ... עדיף אלף מונים שלא תהיה לך זמן מה מולדת, מאשר לתרום בשתיקתך לזוועה שפוקדת אותה".

גרונדגנס העדיף שתהיה לו מולדת, ובייחוד - קריירה. שנים רבות אחר כך הצדיק את בחירתו: "לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמישהו מוכרח להישאר בגרמניה, מישהו מוכרח לשמר את מה שהושג לפני כן בתחום אמנות התיאטרון הגרמנית. כי אנחנו המשכנו דווקא את המסורת שהנאציזם גינה וניסה להכחיד. הרי התיאטרון בנוי במידה רבה על מסורת. ... אני שומע שוב ושוב את הטענה שסיפקתי לרייך השלישי עלה תאנה תרבותי. על זה אני חוזר ואומר: כל אדם בגרמניה, ואני חושב שגם הרבה אנשי מקצוע בחוץ לארץ, ידעו שהתיאטרון הממלכתי בניהולי עמד בסתירה חריפה למגמות התיאטרליות הפאשיסטיות".

סיפורם המשולב של קלאוס מאן וגוסטף גרונדגנס הוא מן הפרשות הידועות והמעניינות הממחישות בעת המודרנית את הדילמה האוניברסלית של הזיקה בין אנשי רוח ואמנים לבין מעורבות פוליטית בכלל, ואופורטוניזם והתקרנפות בזמנים של עריצות ודיכוי בפרט. בימים אלה הוא מועלה על בימת תיאטרון "אנסמבל הרצליה". הטקסטים המצוטטים לעיל, הנותנים משהו מתמציתו הדרמטית של הסיפור, לקוחים מן המבחר הגדול של חומרים שלוקטו ונערכו לצורך ההצגה בידי הבמאי דורון תבורי והמתרגם והעורך חנן אלשטיין.

בערב שבו באתי לצפות בהצגה היה האולם הגדול ריק: כשלושים איש בלבד התקבצו בשורות הראשונות. הלב נמלא צער למראה הזה. עד כדי כך גדולה היתה תחושת הבדידות שנשפה בעורף מן השורות הריקות הרבות, שבהתחלה היה קשה להתרכז בבימה ובדמות הקטנה, העדינה, דקת הגיזרה, שהתיישבה אל שולחן כמעט בשוליה והחלה לספר את סיפורו של גוסטף גרונדגנס מפי השחקן המגלם אותו בהצגה, נמרוד ברגמן. השפתיים הענקיות שהופיעו על מסך וידיאו גדול והחלו לספר את סיפורו של קלאוס מאן עוד הגבירו אצלי את המבוכה ואפילו את האי-נוחות: איזה אי-תואם משונה, איזה שעטנז אסתטי חידתי!

השפתיים היו שפתיו של השחקן יפתח אופיר, שמגלם את דמותו של קלאוס מאן, ועד מהרה הופיע על המסך גם גופו והוסיף ללכוד בגודלו ובאינטימיות של קירבתו את עיני התמהות ולמלא בקולו החזק את אוזני השומעות היטב אבל צריכות להתאמץ כדי להבין את תוכן הדברים הנסערים. הדמות שעל המסך היתה ניגודה הגמור של הדמות בעלת הממדים האנושיים הקטנים שעל הבימה, שהיתה אמנם מצוידת במיקרופון זעיר, ובכל זאת היו נחוצים לי רגעים אחדים של הסתגלות כדי לשמוע כראוי את קולה ולעקוב אחר דבריה, ואחר כך לשוב אל זו של המסך ולהתאים את תשומת הלב למידותיה וחוזר חלילה.

עברו עוד רגעים אחדים ומצאתי את עצמי מצייתת לחוקיהן של הבחירות האסתטיות המפתיעות של יוצרי המחזה ומרותקת אליהם כליל עד סוף המופע הארוך. אליהם ואל הסיפור שהן הולמות אותו כל כך. מרותקת למרות האי-נוחות והמבוכה, לפעמים. לא: בזכותן! כי הלא לב לבו של העניין הן! כי הטלטלה המתמדת שהניגוד החזותי-האסתטי בין שתי הדמויות מטלטל את הצופה היא לב לבה של הדילמה. הרעיון האמנותי של שילוב שחקן בסרט וידיאו עם שחקן על הבימה מבריק, ויכולת המשחק שמעמידים לרשות הרעיון שני השחקנים - שכל אחד מהם וירטואוז בדרך המתאימה למדיום שנבחר בשבילו - משרתת אותו עד תום.

גם אם אינך קולט כל מלה ומלה מן הטקסט (והטקסטים שנבחרו הם קולאז' של טפל עם עיקר, של מצבי רוח חולפים עם אמירות רבות משקל, כמוהם כקולאז' הפרוע של החיים עצמם) - גם אז אתה שבוי בכבלי הדרמה הכפולה שמתחוללת בשני חלקי הבימה ובזיקות שביניהם, המשתנות כל הזמן. שתי הדמויות חיות ומספרות את חייהן וחיות ומספרות את הקשר הסבוך ביניהן, קשר של משיכה ודחייה, של אהבה ואיבה, של שבר שאין לאחותו. שבר שהיה לפיסת היסטוריה, פיסה קטנה אחת של כישלון וחורבן אישי בתוך היריעה הגדולה של החורבן האנושי והמוסרי של הימים ההם.

על קיומה של אותה יריעה גדולה רומזת ההצגה בדרך סוגסטיבית מאוד, כראוי ליצירת אמנות. היא עושה זאת במחרוזת קטעי הסרטים הדוקומנטריים המצוינים המופיעים ברקע, בעיקר בחלק הראשון, על מסך הווידיאו: תמונות מתרבות הפנאי ומחיי היומיום של האנשים המהוגנים שמתחת לחוטמם, כביכול, נהייתה ארצם לארץ פאשיסטית. היא עושה זאת בצורה מתוחכמת אף יותר באמצעות השוני העצום שבין שני חלקיה: את השאננות, האיפוק והמתינות היחסית של החלק הראשון מחליפה בחלק השני תיאטרליות סוערת וסוחפת, ואי אפשר שלא לחוות זאת כמין איתות אסתטי להידרדרות ולפורענות הקטלנית שחזה קלאוס מאן הגולה כבר באמצע שנות השלושים אבל עדיין לא יכול לספרן בעת ההיא.

עיקר הדרמה מתרחשת בחלק זה על המסך. סרט הווידיאו הגאוני של יוחאי אברהמי נהפך כעת - הוא וכוכבו, קלאוס מאן (יפתח אופיר) - למזיגה פרועה, מהירה ותזזיתית של קומדיה, גרוטסקה, סאטירה וסוריאליות. זו מלאכת מחשבת אמיתית, שלוכדת את מרב תשומת הלב ובכל זאת מוסיפה לנהל את השיח שלה עם גיבור הפרשה שעל הבימה, גוסטף גרונדגנס (נמרוד ברגמן). קומתו של האיש שמכר את נשמתו לשטן מתגמדת ומשתוחחת עוד יותר לרגלי התמונות הססגוניות המספרות מן המסך בשקיקה ובהומור את המשך סיפור חייו, שהולכים ונשמטים משליטתו בגלל סיפור אהבה לרקדנית שחורת עור. אהבה ארוטית סוערת לרקדנית שחורת עור בברלין הנאצית!

כן, השחקן הגדול מן החיים, גרונדגנס, מפיסטו הנהדר, מתגמד, ועמו מתגמדים כל התירוצים המובאים מפיו - כי הסיפור מסופר בעיקר מפיו של קלאוס מאן, שבחר ללכת בדרך האחרת, והלקח שלו הוא שחייב לנצח על הבימה, אף על פי שבמציאות לא ניצח.

אבל המופע התיאטרלי שיצרו דורון תבורי, יוחאי אברהמי, יפתח אופיר, נמרוד ברגמן ושאר השותפים למחזה של תיאטרון "אנסמבל הרצליה", אינו מופע של מוסר השכל כי אם אירוע אמנותי. זו יצירה שמחולליה הם אמנים וגיבוריה הם אמנים, ואלה כאלה מודעים באופן זה או אחר להקשר הפוליטי שבו הם חיים ויוצרים. ההצגה "מפגש באינסוף" יצאה לדרך לא מזמן, והאולם של תיאטרון "אנסמבל הרצליה" אולי עוד יילך ויתמלא.



תמונה מההצגה 'מפגש באינסוף' וגוסטף גרונדגנס בתפקיד מפיסטו בהצגת 'פאוסט' לגתה מ-1960



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו