בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | גם הגיהנום הפך להם ממתק

תגובות

ערב שירה ומיקרופון פתוח בבית הסופר בתל-אביב, 30.12.2010. מנחה עדי עסיס

דבר מה משונה אירע כאשר עלה המשורר יעקב ביטון אל הבימה רחבת הידיים של בית הסופר כדי לקרוא את שירו. קודם שקרא את השיר ביקש להודות למשורר יואב עזרא על שיריו שקרא בתחילה. אינני יודע כמה מן הנוכחים באולם שמו לב לכך, אבל היה בזה משהו מיוחד, טהור ונקי, של אמנות. נדרכתי במושבי כדי להקשיב לשירו של ביטון ולנסות להבין את מעשהו. בתום הקריאה הבנתי לרוחו.

עכשיו נחזור, ברשותכם, אל ראשית הדברים. יואב עזרא מוזמן אל הבמה על ידי המנחה, עדי עסיס, שמבטיח לנו בדרכו ההומוריסטית "מסיבת שירה חושנית אל תוך הלילה". אלא שהשירים שעזרא קורא לא מתאימים למסיבה כלל ועיקר, והוא קורא אותם בקול רועד, כמעט נשבר: "כילד הרץ לאמו משערי הגן / ירוץ אדם לאלוהיו / וסער נשבר בדמע לצחוק רפואה. / לעולם מתוקים המים לצמא ואלוהים / להולך".

עד כאן השיר הראשון. את תמונת הדימוי היפה של אדם הנוהה אחר אלוהיו כילד קטן הרץ אל אמו כדאי לשמור בזיכרון. עזרא המשורר ממשיך וקורא שני שירים על האל כיש העליון ועל מה שהוא תופש כ"פרוזה אלוהית": "המלים נדחסו אל הדף / וכל המלים זזות ומזמזמות", ואז חותם בשיר מסעיר ומוקשה בשם "בסופת החולות". התנועה בשיר סוחפת כסופת החולות מטילת האימה שהוא מבקש לחקות במלותיו:

"בטהור מבט, בגובהי זמר מרחקים, אל תופע מחשבה / ברוח של מועד אל גבולות משוחררים מגדרות החשמל / לחלומות האין ממציאות עין נשפכת מקצה הגבולות / למיתרים צרים של רסיסים נופלים כמו מים ירוקים / של נהרות העד ממפל הזהב, לכודים ברעש הנופל... / מטה / אל / הלך / דרך / ומחשבה / נמטרת / בטהור הזמר הרחוק לקולות חרדים של רחוב / מלא חול, וחולות ברעשים מחרידים של חול נמעכים לחולות / וחול נמעך לחול וחולות יורדים. כל העולמות כל התופעות / כל הכוכבים כל החיים כל החלומות - מראות אוזלות / אל הרעש המחריד של החולות. כל הכוכבים שאין בהם חיים / פעם היו בהם חיים רק שהכל היה מפלא החולות והכל יחזור / ויהיה / חרדה / בסופת החולות".

אמנם השיר הוא בעל מסר דטרמיניסטי קודר ברוח קהלת ("מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמש") אך התנועה שמתהווה בו, על צליליה ומראותיה המגוונים, מותירה אותו חי בעת הקריאה ומאפשרת לחלץ ממנו תקווה. בינתיים המנחה מודה למשורר על "שיריו המטאפיסיים", מזמין אל הבימה קוראים נוספים, ואחר כך עולה יעקב ביטון וקורא את שירו.

השיר נכתב בריתמוס רחב יריעה, כשל אותן "מלים זזות ומזמזמות" לעיל, ובבסיסו עוסק בשריפה הגדולה ביערות הכרמל בחג החנוכה. ממנה הוא יוצא אל ביקורת חברתית, פילוסופית, דתית, מדינית ואף בין-דורית חריפה ביותר. וכך נפתח השיר: "אתמול נשרפה לבורגנים הנקיים שלנו החורשה הגדולה, הם מאוד נרגשים בענייני שמירה וטבע / חיות כאלו נחושות להגן על המקום ואילן היוחסין מבעירה - הם נאבקו. / המקום הוא אפריורי להזכירכם - כל הטינופות הקנטיאניות, זה החוץ היחיד שניתן להסריח / או לנפוש בו, תלוי מה מצב הרוח, בפארק או בקתדרה לאתיקה אפשר לחנות עם מכונית גדולה וזו / כבר מטאפיסיקה". מתקיפה בוטה זו של הבורגנים, ש"גם הגיהנום הזה הפך להם ממתק, החוץ של כל החובצים", עובר ביטון לתיאור קונטרסטי של מה שהבורגנים מבקשים לכאורה להסתיר מעצמם: "כאן בעיר הלבישו את השומרים בחליפות, בכל חניה יש איזו עניבה מרוטה ואשך בדיל מתנודד תחת מגדל... / ככה גם במטרו - קוברים את העניים שלא יסתובבו בשדרות הטריות של פאריס ויפריעו עם הקרעים והכינים למשתה... / בסוף תהיה גם לנו רכבת ונוכל סופסוף להחביא אותם, את המרוטשים שלנו מאגן רוטשילד / ביאליק באזל".

מכאן ואילך המשורר תוקף בשירו את הדת הנוצרית ואחר כך את הרפואה "כי הרפואה, באמת - איזו הצלחה... איזו חזית מפוארת אוי הרפואה..." ואז שב במישרין אל השריפה: "החורשה נשרפה כאמור, בינתיים אל תת מסגרת המסגרות הסתנן נוכל בבלורית פלסטית ונוצות / הוא חג בשמים, ממש קדוש, מדבר לטינית צחה, הדבר שלעצמו הוא טמטום ההמונים / שוב הבטיח לשמור על הכל פורח כולל הטבעת הדרומית שתמיד תענוג לכווץ".

מיהו אותו "נוכל בבלורית פלסטית"? ביטון מציג בשיר שאלה חשובה יותר, כזאת שלא נשאלה באמת לגבי השריפה: "איזו שכבה בוערת? / או באופן מדעי - מהו חומר הגלם?" הוא מכוון כמדומה להיבט החברתי של הדברים ומזהיר כי "הגרוע עוד לפנינו" וכי "שושביני חורבן ערוכים מולו". אחר כך הוא מבקר את מעמד הבורגנות האמריקאי והצרפתי ואת "דור הנרקיסים החדש", ספק נוצרי, ספק ישראלי ואולי גלובלי, שמבקש לחיות חיי נצח, ולעצור את המוות, כלומר לתחום את גבולות האדם במקום שהוא מושלם לכאורה: "הם באמת מאמינים שהמוות מיותר עבורם. ?ניתן לעבור את המשוכה הזאת' / סיכם שדרן הטלוויזיה שלהם. אני מאמין לו / הם משלמים הרבה לקפדנים במעבדות, הקרח כבר בעורקים - יהיה ניתן לעצור את ?זה' / בסוף...".

הנה סופת החולות משירו של יואב עזרא חוזרת בשירו של ביטון, בדמות השריפה הגדולה שכילתה את היערות הירוקים של הכרמל. זאת ועוד. גם תמונת המאמין הילדי מן השיר הראשון שעזרא קרא נמצאת במעמקי שירו של ביטון, המשתוקק אחר ההוויה הטהורה, כזאת שאולי גם עזרא מחפש בשירתו המטאפיסית. הדמיון היצירתי הגרעיני הוא הסיבה לכך שביטון פנה אל עזרא והודה לו על שיריו. זו תודה של משורר אמת אחד למשנהו על שותפות גורל במשא היצירה.



יעקב ביטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו