בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" מאת גארי שטיינגרט | שלום האח הגדול

כדי שהאיום הלא-חדש מפני העתיד יעורר חלחלה של ממש, דרושות דמויות של ממש. אך ב"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" אפילו לבו השבור של גבר מתייסר לא מצליח לעורר חמלה

תגובות

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד

גארי שטיינגרט. תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת ידיעות ספרים, 399 עמ', 98 שקלים

המשפט "באנגלית זה נשמע יותר טוב" מתלווה לעתים לבדיחה או לחידוד שלא צלחו את המעבר משפה לשפה. שם הספר, "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", שמט גם הוא איבר בדרך. בשמו באנגלית נותרת תהייה: מה אמיתי פה, האהבה או הסיפור? סוגיה תרגומית נוקדנית אולי, אבל כזו המעידה לא מעט על הספר כולו. באנגלית, או אולי באמריקאית, אולי בקינדל, או אפילו באייפון - ייתכן שזה נקרא יותר טוב.

הסיפור נחשף בשני נתיבים. פרק פרק לסירוגין מציץ הקורא ליומניו של לני אברמוב, רווק ניו יורקי בן 39, ולחשבון הגלובלטינס (מין פייסבוק/מייל/יוטיוב/הכל ביחד) של יוניס פארק, רווקה אף היא, בת 24 מניו ג'רזי. הוא ממוצא יהודי-רוסי, היא קוריאנית-קתולית. ומה לשניים האלה? אהבה, כמובן. סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד, כאמור.

סיפור נוסף מגולל כאן: סיפורה של אמריקה, ובעיקר ניו יורק של ימינו - רק קצת אחר כך. הטכנולוגיה מתוחכמת קצת יותר ממה שגלוי למשתמש הסביר כיום, אבל מאוד מוכרת: כל איש ואשה מסתובבים עם אפראט, מכשירון שבו אפשר לדבר ולכתוב, לצלם ולקנות, לחלוק ולחטט, וגם לאתר את מיקומו של כל אדם הנושא אותו ברגע נתון. אפשר גם לחשוף פרטים כמו "הערך הזיוני" שלו, היחסי למיקומו ומצבו - בבית אבות סיעודי או בבר אופנתי, כמו גם האם הוא או היא לובשים מעיל מיושן או חזייה חושפת פטמות.

ברחבי העיר מוצבים עמודי אשראי, שכל החולף על פניהם - מיד מרצד על צגיהם המינוס שלו בבנק למען יראו וייראו, שכן החוב של אמריקה לסינים עצום ורב, הדולר הוצמד ליואן, ומי יודע עד מתי יהיה לנגיד הבנק הסיני כוח לשאת את זה. ויש עוד מטכנולוגיית "האח הגדול", שמוסיפה ומעמיקה חדור לחיי הפרט - שמשתף פעולה מרצון או מאדישות. מה עוד? אמריקה, הנשלטת על ידי מפלגה אחת, הסתבכה במלחמה בוונצואלה, טנקים וחיילים של "רשות השיקום האמריקאית" מטילים שררה ברחובות והוצאות הספרים בוטלו כולן, באין דורש. ויש גם נקודה ישראלית: במדינת-המשטרה ישראל מכהן פרלמנט חרדי. זו תחזית הגיונית בעגמומיותה. בנוסף, עמלים בספר במרץ על טכנולוגיית הארכת חיים. עתידנות, אבל רק לכאורה. אגב, החודש הכריז מגזין "טיים" שהחל מ-2045 יחיו בני אדם לנצח. נו, זה באמת אוטוטו.

על אף קבורת הספרות והקריאה בכלל, צמד הגיבורים כותב די הרבה. הוא כותב לעצמו, היא כותבת רק אם יש נמען ידוע. בעברית הוא מוגש בפונט פרנק-ריהל המסורתי, היא בפונט אחר, מאלה שעוברים טוב יותר על מסך.

מפגש מקרי מוביל לרומן ולמגורים משותפים מידיים בצוק העתים. היא מנסה לסדר לו את הבית, הוא מקריא לה מתוך ספר. היא לומדת לאהוב את עורו המתרפט, הוא גאה בה עד חרדה. היא רוצה לחיות, הוא רק רוצה לא למות. כי אחרת, הוא טוען, אם מתים בסוף, בשביל מה כל זה שווה? הוא הולך לעבודה בשירותים פוסט-אנושיים, היא קונה ב"יוקרתחת" וב"כוסעסיסי" (ג'וסי-פוסי באנגלית נשמע יותר טוב? נו, מילא). הוא חושב שהוא מבין אותה. אז הוא חושב.

סיפורם של לני ויוניס מספר את עצמו אל מותו. מי שחי את הסוף הוא לני. אדם שבתוך פחדיו הוא גר "עם פרצוף אפור דמוי ספינת קרב טבועה", כהגדרתו, שמתאהב בצעירה יפהפייה, הדוהרת על הרכבת להתבגרות, ועוצרת גם בתחנה שלו. עבורו היא אשליית האושר בהתגלמותה. עבור הקוראים, היא מסומנת בלבד, משהו שקיים כדי להפעיל מישהו.

בעוד שיוניס ומכריה מתכתבים בשטחיות ובבוטות אופנתיות, או בעילגות של מהגרים, שטיינגרט נותן ללני להתבונן יותר מקרוב על עצמו ועל העולם. מבעד למשקפי הלקאה עצמית, אימה וגיחוך הוא מצליח לתפוס את המוכר במלכודות מפתיעות. למשל, דלתות מעלית מיושנת "נפתחו כמו סימפוניה". את אמו הוא מתאר בפגישתם כ"ממלאה את קווי המתאר של בדידותה בצרורות של שאלות על חיי", ובמטוס נדמה לו שהיושב לידו סולד ממנו כאילו "אני פולט צחנה של סיפורים קצרים". רגעים רבים-רבים כאלה, שעוצרים את השטף בעולם הדיגיטלי שבו הוא חי. עולם של אימאז'ים, לא של דימויים מילוליים.

הרגעים האלה הם בעיני תמצית חינו של הספר, וכל היתקלות בהם מעודדת להמשיך ולחרוק ולקרוא. אבל הם דומים לשרשרת פנינים שנקרעה: הן עדיין מקסימות בתוך הקופסה, אבל אי אפשר לענוד אותן. הספר מוטרד כולו מענייני טכנולוגיה, מגביה לפתע בנתיב של לני ומשתטח אצל יוניס. דמותו מתעגלת לאטה, דמותה נשמרת בקווים גסים. יש בספר המון מאותו דבר ופחות ממה שקורא רשאי לבקש, כמו להאמין לדמויות ולסיפורן, להתרגש מהן ואתן. להתקרב אליהן. ולחשוב שוב על עצמו.

הספר מותיר בסופו שובל של בנאליות, של תחושת סרק. טעם אטום של פיקטיביות. שטיינגרט לא כתב ספר מדע בדיוני. אין בו איזו נבואה מסקרנת. זהו ספר של כאן ועכשיו. בין האפראטים לאייפונים מפריד אולי עוד מחזור אחד של בוגרי אם-איי-טי, ועוד צעד קטנטן בשינוי חוקי הפרטיות. אמריקה שלו חלולה, חמדנית, אלימה, אקסהיביציוניסטית, מובסת. משל על קיומנו? משהו בסגנון: אמריקה, כמה התרחקת? אולי.

אבל כדי שהאיום הלא-חדש הזה יעורר חלחלה של ממש, דרושות דמויות של ממש. וכאן, אפילו לבו השבור של גבר מתייסר לא מצליח לעורר חמלה. וכך כותב לני ביומנו: "לנגד עיני ראיתי את עייפות הכישלון נכפית על הארץ, שהאמינה רק בהיפוכו. זה היה התוצר המוגמר של תשישותנו המוסרית העמוקה". אולי גם הספר הזה הוא מסימני התקופה המפחידה שאותה הוא מנבא לכאורה. במודעה לרגל צאתו לאור בישראל נכתב כי הוא "ברשימת הספרים הכי טובים שיצאו לאור בארצות הברית ב-2010!" אז כנראה שהעתיד כבר כאן.



גארי שטיינגרט. מטמין מלכודות מפתיעות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו