בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נסיעה" מאת יאיר אסולין | מדי ב'

גיבור הספר "נסיעה" לכוד בין הפטיש לסדן: בין המערכת הצבאית הדורסנית לבין הנורמות של החברה הדתית-לאומית, שאינה מקבלת בעין יפה אי התאמה לצה"ל

תגובות

נסיעה

יאיר אסולין. הוצאת חרגול ועם עובד, 102 עמ', 64 שקלים

הטמעת שפה חדשה, ארגון מחדש של מערכת חוקים ומוסר, תרגילי משמעת שרירותיים והדרישה להשאיר את ההיגיון בש"ג - כל אלה ועוד יוצרים את הרושם כי צה"ל משקיע מאמץ ניכר להעביר למתגייסים הטריים את המסר שהם הגיעו לכוכב חדש ושונה, שכדי להסתדר בו כל מה שצריך לעשות זה לציית לפקודות. בשלב מסוים, כמובן, רבים מהמתגייסים מגלים כי הצבא אינו מערכת סגורה כפי שחשבו ובעיותיו אינן סימפטומטיות לצה"ל בלבד, אלא לחברה הישראלית ככלל. עד שזה קורה יש צעירים שמתגלים כ"בלתי מתאימים". התחקות המערכת אחר הסיבות לכך מובילה תמיד לאותם "חסרונות": התפנקות, אידיאליזם מנותק מהמציאות, חולי גופני או נפשי וכו'. כלומר, אם אתה לא מתאים לכוכב הלכת צה"ל, אתה משתמט או, לחלופין, פגום. להגדרות אלה מתכחש גיבור הספר "נסיעה", ובצדק. אי אפשר לומר שהוא לוקה בנפשו וגם לא להכחיש את ממשיות הכאב שלו ותחושת האפסיות והמחנק שהוא חש.

צירו המרכזי של הסיפור, הנמסר מפי הגיבור חסר השם בגוף ראשון, הוא הנסיעה עם אביו לקב"ן, שהיא למעשה מסע היזכרות במה שהביא אותו לכדי המעשה הזה. לא אתפלא אם יאיר אסולין שאב השראה מתומאס ברנהרד. בדומה לסופר האוסטרי הידוע, סגנונו של אסולין מתאפיין במקצב דחוס ובמעין מסירות אחוזת דיבוק לשפוך את הסיפור על הנייר בשטף אסוציאטיבי חזרתי, כמו וידוי לא מתוכנן. אצל ברנהרד הווידוי מתגלה כמעט תמיד כדין וחשבון נוקב. למראית עין, כך גם אצל אסולין.

המערכת הצבאית מתוארת כמקום לא שפוי, בעיקר בגלל ההייררכיה השרירותית שנקלעים אליה שולטים ונשלטים בעל כורחם. כתב האישום של המספר נגד הצבא כולל, בין השאר, את הדבקות המזויפת באידיאלים (הנתפשת בעיניו כאופורטוניזם טהור), האופי הסיזיפי והמשעמם של העבודה (ניילון מפות למשל) והיעדר הפרטיות (יותר מדי אנשים על פחות מדי מקלחות ומיטות). לכאורה, הבעיה המרכזית היא שהמספר לכוד בין הפטיש לסדן: בין המערכת הצבאית הדורסנית לבין הנורמות של החברה הדתית-לאומית, שאינה מקבלת בעין יפה אי התאמה לצה"ל. כך הוא נקלע למצב הבלתי אפשרי שבו הוא לא מוכן לחזור לבסיס, לא רוצה להיות נפקד בשל החשש שיתפסו אותו וגם לא יכול ללכת לקב"ן בגלל החרדה שהחברה תתפוש אותו כשקרן, או גרוע מכך - כמשוגע.

למרות ההאשמות שהוא מעלה, המספר אינו מצליח להסביר מה בדיוק הסיבה לקריסה שלו, שבעקבותיה הוא מחליט לנסוע לקב"ן. "הרי מה כבר קרה לי", הוא משתומם, וכמוהו משתוממים גם מפקדיו, הוריו והקוראים. החזרה על שאלת המניע שגרם לו בסופו של דבר לנסוע לקב"ן תוך התעקשות על אי מתן תשובה היא בחירה מעניינת של אסולין, משום שהיא מאתגרת לקרוא בין השורות. ובאמת, מתחת לסיפור בגוף ראשון חותר סיפור אלטרנטיבי, כי העולם המתואר לא ממש עולה בקנה אחד עם האימה שהמספר משתף בה, והוא עצמו לא מה שהוא חושב שהוא.

כולם מלבדו, למשל, מוצגים כבטלנים וקומבינטורים, בעוד שגם הוא מפעיל לחצים ופרוטקציות ולא מצליח להבין איך יצא לו שם של משתמט, למרות שהוא מודה ש"נראיתי להם בטלן, כי ניסיתי להתבטל בדיוק כמוהם". בין תיאורי הסבל מזדקרות לעין הגזמות ותפישת עולם פשטנית המבחינה תמיד בין טוב לרע, בין יפה למכוער. מפקד המחלקה, שמחרים את נשקו של הגיבור לאחר שהוא שומע על מחשבותיו האובדניות, מוגדר כ"נבזי", ומפקד הבסיס, שמסרב לשחרר אותו כל יום הביתה, נקרא "מתחסד". שניהם זוכים גם למטח העלבות שרירותיות: לאחד "כרס נשפכת" עם "כיפה קטנה שלא העידה על שום דבר" והשני "בחיים לא קרא ספר או האזין ליצירה קלאסית".

מנגד עומדים הוריו וחבריו של הגיבור מהחברה הדתית-לאומית. למרות התמיכה המלאה שהוא מקבל מאמו ומחברתו, וגם אחרי שאביו, היחיד שרואה באפשרות הקב"ן כישלון, משתכנע ונותן את ברכתו, גם אז המספר מתחבט ופוחד מההשלכות שהסעיף הנפשי עלול להוביל אליהן.

הפער שנוצר בין הסיפור הישיר לבין זה העולה מבין השורות מונע מ"נסיעה" להיות דין וחשבון נוקב והופך אותו לסיפור התבגרות. ליתר דיוק, סיפור על היעדר היכולת להתבגר, כלומר להתמודד. כי הפטיש והסדן האמיתיים שהגיבור נמחץ ביניהם הם חוסר היכולת שלו להסתגל למסגרת המחייבת מצד אחד וחוסר היכולת למרוד בנורמות שמחוץ למסגרת מצד שני. אי אפשר לפטור את מצבו של הגיבור כ"התפנקות" או "התבכיינות". זהו פשוט ניסיון מעורר הזדהות של בריחה מ"הכוכב האחר" - ניסיון בריחה בלתי אפשרי אל העבר, אל החיים שלפני הגיוס, שהמספר מגדיר אותם כ"שפיות" ו"אנושיות של להיות בן אדם רגיל". זהו קונפליקט מעניין אך למרבה האכזבה, הפתרון מתגלה ככניעה לכל התנאים שמציב הגיבור: גם לא להשתחרר מהצבא וגם לא לשרת בפועל, באופן זמני לפחות. הנס הזה מדהים לא משום שהוא לא ריאליסטי, אלא משום שהבעיה המרכזית שעולה בספר מתגלה פתאום כלא בעייתית כלל: אפשר להמשיך להימנע מההתמודדות; להמשיך להיות ילד בחיק ההורים התומכים ולא להיות אנוס לעשות דברים כי "מוכרחים".

הגיבור כותב את סיפורו ממרחק של זמן, לאחר שהקונפליקט שחווה בצבא הגיע לכדי מיצוי או פתרון באופן בלתי ידוע לקוראים. בהיעדר פתרון ספרותי מעניין דיו, אפשר היה להשאיר את הסוגיה של חוסר היכולת או חוסר הרצון להתמודד פתוחה. אבל העלמתה כלא היתה, יחד עם אנחת הרווחה המחויכת של הגיבור וחזרתו כבמטה קסם לשגרה חסרת דאגות ומחויבויות, מקהות את מורכבות היצירה ומעוררות את החשד שאולי אסולין בסך הכל התכוון לומר שהצבא זה מקום לא נעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו