בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פראני וזואי" מאת ג'יי-די סלינג'ר | בית הזכוכית

בימים שבהם העולם סוגד לסיפור במובנו הקולנועי, מרענן לחזור לספר שחושף את עולמו הסובייקטיבי של אדם נבכי נפשו המסוכסכת

תגובות

פראני וזואי ג'יי-די סלינג'ר. תירגם מאנגלית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת כתר, 167 עמ', 89 שקלים


 

1. שורה תחתונה

זה מה שיש לי להגיד על "פראני וזואי": לפני חודשיים נולדה בתי. קראתי לה זואי. כי פראני זה באמת קצת מוגזם. אפילו בשבילי.

2. אובססיה

לפעמים קורה לקוראים נס - הם פותחים ספר ומוצאים שם את עצמם. למרבה השמחה והעצב, באותו הרגע הם גם מאבדים את עצמם, מאחר שיש ספרים שקשה לדעת איפה אתם מתחילים ואיפה הם נגמרים, מה בדיוק היה שם קודם, קווי האישיות שלך עצמך, בעייתים ככל שיהיו, או אלה שאימצת עקב קריאת מופרזת, חוזרת ונשנית, בספר שנדמה לך שהוא אוחז במפתח למשמעות חייך. זה בדיוק מה שקורה לפראני גלאס. זה בדיוק מה שקרה לי כשקראתי עליה. מאות פעמים ב-15 שנה, ועדיין לא הבנתי כלום.

3. עלילה

הנה קוויה בקצרה, כולל התנצלות: אין ממש אחת כזו. בימים שבהם העולם סוגד לסיפור במובנו הקולנועי, זה שפורט כל תחושה לשורת דיאלוג או בחירה מוחשית, כמה מרענן לחזור לספר שעושה את מה שהספרות ככלל וסלינג'ר בפרט עושים טוב יותר מכל: חשיפת עולמו הסובייקטיבי של אדם, נבכי נפשו המסוכסכת והפער שבין התנהלות בעולם לקול שבפנים. 167 עמודים שמצליחים להכיל עולם שלם ומלא. לדוסטוייבסקי זה היה לוקח יותר עמודים. והוא גם לא היה כזה מצחיק.

4. פראני

אשה צעירה על סף התמוטטות עצבים. על פניו, יש לה הכל: שכל, כסף, אהבה, מעמד, "שיק סטודנטיאלי פאם פטאלי". דלתות העולם פתוחות לפניה, אבל היא בוחלת בכל האפשרויות כולן (ובסנדוויץ' העוף שנח לפניה). שונאת את כולם ואת כל מה שיש לעולם להציע לה. היא הולכת לשירותים. סוגרת את הדלת. פותחת ספר קטנטן ירקרק ומרופט, חוזרת לשולחן ואז מתמוטטת.

5. זואי

הוא יפה, כמעט יפה מדי, הוא מעשן, בהחלט יותר מדי, הוא נלחם בנרקיסיזם וטובע באמבטיה. אמא שלו נכנסת להודיע לו שמצבה של אחותו הקטנה לא משתפר ושהיא עדיין מתמוטטת על הספה בסלון. הוא חושב שיש לו את התשובות (לאמא: "שתאכל מרק עוף או שלא תאכל כלום. תראי לה מה זה. אם היא כבר החליטה שהיא עוברת התמוטטות עצבים לפחות נדאג שהיא לא תעבור את זה בשקט"; לפראני: "למה בעצם את עוברת התמוטטות עצבים? זאת אומרת, אם את מסוגלת לנתב את כל הכוח שלך לקריסה, למה שלא תנצלי את אותה אנרגיה לתפקוד פעיל ובריא"). כשמצבה של פראני רק מחמיר בעקבות השיחה אתו, הוא מנסה להתחזות לאחיהם באדי כדי לעודד אותה. היא תופסת אותו בשקר. כדי להציל אותה הוא יצטרך להיכנס לחדר הסגור שממנו לקחה את הספר - זה שבבית וזה שבלבו.

6. משפחת גלאס

במרכז מורשתו של ג'רום-דייוויד סלינג'ר עומדת שרשרת של סיפורים העוסקים בבני משפחת גלאס. שבעה אחים למשפחת גלאס וכל אחד מהם הוא כנראה יותר גאון ומטורלל מהשני (חוץ מבובו שהיא, ככל הידוע, אשת משפחה למופת). סימור הבכור הוא, כזכור, האיש שהמציא את דגי הבננה ולקח את חייו. באדי שבא ישר אחריו הוא מורה לספרות בקולג' נידח וגם המספר הלא רשמי של קורות המשפחה ("הרימו את קורת הגג נגרים", 1955; "סימור: הקדמה" 1959, וגם ב"פראני וזואי"). פראני וזואי הם הצעירים ביותר במשפחת והיחידים שהתברכו במראה מצודד.

"פראני", חלקו הראשון של הספר, פורסם במקור כסיפור קצר בשבועון "ניו יורקר" ב-1955; חלקו השני של הספר, הנובלה "זואי", פורסם שם ב-1957. מפתיע לגלות שבאף מקום בחלק הראשון של הספר לא מופיע שום איזכור להשתייכותה של פראני למשפחת גלאס. ייתכן מאוד שרק לאחר מעשה החליט סלינג'ר לבנות מדרגה נוספת לסיפור ולאחד בין השניים, בתפר בלתי מורגש, גאוני בתכלית. אלו היו בדיוק השנים בהן הוא התחיל לבנות את הסאגה המשפחתית של משפחת גלאס ולמעשה רק בחלק השני, "זואי", הנפתח בהסבר והתנצלות של באדי גלאס, כמספר - וממשיך בשיחה בין זואי לאמו בסי - נחשפת דמותה של פראני כבת למשפחת הגאונים וכל ההתמוטטות שלה מקבלת נפח אחר לחלוטין. פראני היא לא סתם עוד נערה שבחלה בטימטומו של המנגנון, או כזו שחוששת ומתחבאת מהחיים מאחורי שנאה יוקדת לכל.

פראני היא גאונה אמיתית שגודלה מינקות בחינוך ביתי אלטרנטיבי, על ברכי בודהה ושאר פותחי צ'קרות (לפי "הרימו את קורת הגג נגרים", כשהיתה בת 10 חודשים וצווחה ללא הרף הקריא לה סימור סיפור טאואיסטי כדי להרגיע אותה. מה שמדהים הוא לא רק שהטקטיקה עבדה, אלא שעד היום פראני זוכרת אותו מקריא לה את הסיפור). המשבר שלה, אם כן, הוא לא פחות מאשר משבר אמונה, שהוא גם משבר אישי, שבשיאו היא מודה שמה שהיתה רוצה יותר מכל, זה את סימור המת. האח הבכור. הטוב מכולם. כולנו רוצים את סימור. ברור.

7. אוניברסיטה

אם יש משהו שבני משפחת גלאס מוכיחים הרי הוא זה: אינטליגציה גבוהה היא מתכון בדוק לסבל. או כמו שאומרת אמם בסי: "אני לא מבינה מה הטעם לדעת כל כך הרבה ולהיות פיקח כמו שד והכל, אם זה לא עושה אותך מאושר".

פראני גלאס מגיעה לסופשבוע לבקר את החבר שלה באוניברסיטה שלו.

המוסדות להשכלה גבוהה למצוינים הם חלק מלבת הספר ומלבת הנושאים שהעסיקו את סלינג'ר יותר מכל. הגיבורים שלו רובם נמצאים במחנה האינטלקטואלים והאובר אינטליגנטים. והם אוהבים מאוד להשתין לבאר שממנה שתו. אם ב"תפסן בשדה השיפון" הולדן ברח מהפראפ-סקול בו מיאן למצוא את מקומו, פראני כמותו מגלה שהמוסדות הללו (כדרכם של מוסדות) עמוסים בהעמדות פנים. בעוד שהחבר שלה דווקא מרוצה מהשיטה ובעיקר מעצמו (מה-10 שקיבל במבחן, מהאבחנות השנונות שלו על פלובר), פראני פשוט נגעלת. המורים "הם לא משוררים אמיתיים. הם סתם אנשים שכותבים שירים שמתפרסמים בכל מיני מקומות". יש כמה שהיא אוהבת, אבל היא היתה שמחה אם היה שם מישהו שהיא יכלה לכבד ובעיקר, היא מסבירה לזואי, היא היתה שמחה אם מישהו שם "היה זורק איזו רמיזה קטנה ומנומסת, לפחות מהשפה ולחוץ, שידע אמור להוביל לחוכמה, ושאם הוא לא מוביל זה פשוט בזבוז זמן דוחה!"

אבל כמה שפראני מתעבת את העולם, זה כלום לעומת כמה שפראני מתעבת את עצמה. בעיקר נמאס לפראני מעצמה. "הגעתי למצב שאמרתי לעצמי, ממש בקול רם, כמו משוגעת, פראני גלאס, אם אני שומעת אותך אומרת עוד מלה לא בונה מרושעת ומקניטה אחת, אני ואת גמרנו".

8. מיסטיקה

זואי נכנס לתפקיד הבלתי מתגמל של המורה, זה שמוכיח לאחותו שיש ערך לבני אדם וטעם לחיים, וזאת למרות שהוא סובל בדיוק מאותן בעיות כמו פראני, רק הסימפטומים אחרים: שנאות ואהבות חזקות מדי ונטייה לנאום לאנשים טיפשים (לפי בסי האם). זואי הודף טענות מסוג "פשוט נמאס לי מכל האגו, אגו, אגו הזה. שלי ושל כולם. נמאס לי שכולם רוצים להגיע לאנשהו, לעשות משהו גדול וכל זה... זה מגעיל - מגעיל, מגעיל... נמאס לי שאין לי האומץ פשוט לא להיות כלום". הוא מוביל אותה בשרשרת טיעונים שבהחלט אפשר לאתר מאחוריה את התקרבותו של סלינג'ר באותן שנים לתיאוריות מהמזרח, ואם השיחה לא היתה כל כך ספוגת הומור וחן קשה היה שלא לקרוא לה שיעור.

בהקדמה ל"זואי", באדי מעלה את השאלה האם הספר הזה הוא סיפור מיסטי או סיפור אהבה? באדי בוחר באפשרות השנייה אם כי הסוף תומך בפרשנות הראשונה. ככל הנראה מדובר בשניהם.

9. ספרים

בסלון בית משפחת גלאס "חגורה של כונניות ספרים בגובה המותניים נמתחה לאורך שלושה קירות, מדפיהן גדושים להתפקע, וכורעים, פשוטו כמשמעו, תחת עומס הספרים". חדר השינה הנעול שחלקו סימור ובאדי גם הוא גדוש בספרים. זואי נכנס לחדר במטרה להתחזות לבאדי דרך קו הטלפון ששוכן בו. הוא גם יודע שמשם סילקה פראני את הספר שהיא גוררת אתה לכל מקום. הספר הוא "הצליין ממשיך בדרכו", שהוא המשך של הספר "דרכו של צליין" (שקיים באמת), המגולל את סיפורו של איכר רוסי שמוצא בספר אחר, "פילוקליה", שיש דרך להתפלל ללא הפוגה ומחפש מי שיראה לו איך. הוא פוגש נזיר זקן שמלמד אותו שכל מה צריך זה לחזור על התפילה ללא הרף והיא תפתח את הלב, כך שאין צורך באמונה, רק במעשה התפילה החוזר ונשנה ללא הפסק. כך שבמרכזו של הספר הזה, "פראני וזואי", עומד כמובן ספר אחר, שבמרכזו ספר נוסף - כמו שרשרת אינסופית של השתקפויות. רק שלבסוף הדבר היחיד שיכול לחלץ את פראני מהבוץ הקיומי שבו השקיע אותה הספר הוא אהבתו של אדם אחר, וההארה וההכרה שהוא מביא אתו, שקשורה לאהבה לאנשים, כל האנשים. עדיף לאהוב את כולם מאשר לשנוא את כולם. תבינו מזה מה שתבינו. אני, כאמור, לא הבנתי כלום.

10. תרגום

אי אפשר בלי מלה על ההוצאה המחודשת והתרגום. כבר הכותרת זועקת את ההבדל. התרגום הישן (כנרת, 1988, מאנגלית: נירה צפריר) מכריז בגאון: פראני וזואי (עם ו' בשורוק) ובחדש כתוב דווקא זואי (ו' בחולם). מי צודק? לפי "ייל", התרגום החדש. ובכלל, ההשוואה למקור באנגלית משחקת לטובתו של ניר רצ'קובסקי. אין מה לומר. הוא מדייק, הוא מדגיש את ההברות כשהיא מדגישה מלים, הוא נוקב בשמות הנדרשים (המעיל של ליין הוא תוצרת של בית האופנה היוקרתי ברברי. צפריר מוותרת על הפרט הזה, שהוא בהחלט רלוונטי לעולם הבורגנות הזעירה שבו מסתובבים הגיבורים). מצד שני, משהו מהחן נעלם עם הדיוק.

אני מודה, יתכן שאני מבקרת בלתי אמינה בעניין הזה. דעתי משוחדת מכיוון שקראתי את התרגום הישן אינספור פעמים. עם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שלפעמים בתרגום מחודש של יצירת מופת מאוד חשוב למתרגם להמציא את הגלגל מחדש, משמע, שגם אם הפתרון שהוצע על ידי המתרגם שקדם לו מדויק יותר - הוא יפסח עליו כדי להוכיח שיש לו פתרונות משלו: "איש צעיר" בתרגום הישן הוא הרבה יותר לעניין מה"בחורצ'יק" בחדש. הבנים לא מחכים על הרציף ל"בחורות" שלהם (חדש) אלא כמובן ל"נערות" שלהם (ישן), ובעיקר קשה לי עם הוויתור בכמה מקומות על המלה הכל-כך מרכזית ומשמעותית - "מזויף", שנצרבה כמלה סלינג'רית בתודעתי בעקבות ה"תפסן בשדה השיפון". "כוזב" זה לא בדיוק זה; גם "מעושה" נשמע לי מזויף.

עוד ביקורות נבחרות: אליה ליבוביץ על "היקום" | שהם סמיט על "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" | חיים גורי על "מהנעשה בעירנו" | צבי יעבץ על "Fever Pitch" | יורם קניוק על "הקייטנה של קנלר" | אלי שאלתיאל על "The Tailor of Panama" | דרור משעני על "בל אמי" | שירה סתיו על "התמימים" | עמרי הרצוג על "היהודי האחרון" | עוזי וייל על "מלכוד 22" | יחיעם ויץ על "חייה וכתביה של זהבה לביטוב" | דרור בורשטיין על "שום גמדים לא יבואו" | יעל דר על "מישהו לרוץ איתו"

לכל הכתבות בפרויקט>>>
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו