בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אובמה: מילדות עד נשיאות" מאת דייוויד רמניק | תפס אמריקה

דייוויד רמניק כתב ספר על הצלחתו ועלייתו לשלטון של ברק אובמה. הישגו ההיסטורי של הנשיא, הוא קובע, נובע מיכולתו הנדירה לשכנע את הציבור השחור כי הוא נציגו האותנטי, ואת הציבור הלבן כי הוא לא פוליטיקאי שחור מסורתי, אלא אמריקאי מזן חדש

תגובות

אובמה: מילדות עד נשיאות דייוויד רמניק. תירגם מאנגלית: אמיר אורן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 555 עמ', 94 שקלים

מה עוד נותר לומר על סיפורו של ברק אובמה, אחד האנשים המסוקרים ביותר על פני כדור הארץ, מי שאלפי כלי תקשורת טחנו עד דק את תולדות חייו ואת ההיסטוריה של נסיקתו המטאורית בשמי הפוליטיקה האמריקאית? מתברר שלא מעט. הביוגרפיה החדשה של אובמה, פרי עטו של דייוויד רמניק, עורך ה-"ניו יורקר" ואחד העיתונאים החשובים בעולם, מצליחה לרתק מתחילתה ועד סופה, להוסיף עומק והקשר לעובדות ידועות ולהאיר כמה מהפינות שנותרו אפלות גם לאחר שנים של נבירה אינטנסיבית בעבר ובהווה של הנשיא השחור הראשון.

ואכן, במוקד העניין של רמניק עומדת שאלת הגזע של אובמה, והעיסוק בה הוא שמעניק לספר את משמעותו וייחודו. רמניק עושה הרבה יותר מלספר את סיפור חייו של הנשיא. הוא ממקם את מסעו של אובמה אל הבית הלבן בתוך ההיסטוריה הארוכה והמיוסרת של השחורים באמריקה, מתקופת העבדות, דרך הדיכוי של עידן ההפרדה הגזעית והנצחונות של התנועה לזכויות האזרח, ועד למציאות המורכבת של ימינו, שבה אדם שחור יכול להיבחר לנשיאות שעה שמיליונים מבני גזעו עדיין לכודים בגטאות העירוניים ובבתי הכלא של אמריקה.

מהספר עולה תמונה מפורטת ועשירה של אובמה במשך עשורים של התמודדות עם הקשיים והאתגרים הניצבים לפני בן לאב שחור ואם לבנה המבקש לעלות לגדולה בארץ שמתייגת כל אדם בראש וראשונה על פי צבע העור שלו ורק אחר כך על פי כל קריטריון אחר. רמניק עוקב אחרי אובמה כילד בהוואי, שמנסה לגבש לעצמו זהות בעולם מבלבל שבו אביו השחור חי בקניה עם משפחתו השנייה, אמו השתקעה באינדונזיה עם בן זוג חדש, והוא עצמו לומד בבית ספר יוקרתי שבו כמעט ואין ילדים שחורים אחרים. אובמה הצעיר לא הצטייר כהבטחה גדולה; הנדודים, היעדרם של הוריו והתחושה המציקה כי הוא אינו שייך לשום מקום נתנו בו את אותותיהם.

אולם עם השנים הוא הלך ורכש ביטחון עצמי והתחיל למצוא לעצמו מקום בחברה האמריקאית. רמניק מלווה אותו כסטודנט המאמץ את המורשת של מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח כבסיס לזהות, לערכים ולשאיפות פוליטיות, כפעיל שכונות בשיקגו, הלומד להכיר את מציאות חייהם של המוני השחורים מוכי העוני והפשע, וכסטודנט מצטיין למשפטים באוניברסיטת הרווארד, מעוזה של האליטה הלבנה והשבעה. הוא חוקר את ההתמודדות שלו עם הקהילה האפריקאית-אמריקאית בשיקגו, שהתקשתה תחילה לעכל את הפוליטיקאי הצעיר והשאפתן שנחת בקרבה, והתייחסה בחשדנות להשכלתו המשובחת, לקשריו ההדוקים עם לבנים ולדימוי האליטיסטי שהקרין.

לבסוף, הוא ממפה את האופן שבו הצליחו אובמה ואנשיו במסע הבחירות לנשיאות לשווק לעשרות מיליוני אמריקאים לבנים מועמד שחור ולהפוך את סיפור חייו הסבוך והחריג לסיפור כל-אמריקאי של הצלחה, קידמה ושוויון. המסקנה שרמניק מגיע אליה היא שהישגו ההיסטורי של אובמה נובע מיכולתו הנדירה לשכנע את הציבור השחור כי הוא נציגו האותנטי ואת הציבור הלבן כי הוא אינו פוליטיקאי שחור מסורתי, אלא אמריקאי רב-גזעי ורב-תרבותי, שמשתייך לעולם הלבן באותה מידה שבה הוא משתייך לעולם השחור. זו אינה בהכרח מסקנה חדשה, אבל התיאור והניתוח של רמניק מעניקים לה נפח, עידון ורוחב יריעה שהיו חסרים בדיווח העיתונאי השוטף על המירוץ לנשיאות.

בסוף הקריאה כבר נראית בחירתו של אפריקאי-אמריקאי למשרת הנשיא פחות כמו נס ויותר כמו התרחשות הגיונית לחלוטין, תוצר של חיבור בין מועמד יוצא דופן והנסיבות הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות באמריקה של סתיו 2008.

הוא לא אידיאולוג

נצחונו של אובמה עורר בקרב חלקים גדולים של הציבור האמריקאי תחושות היטהרות והתעלות שכמותן לא הרגישו במשך עשורים רבים. רמניק מצטט את אחד מתומכיו של אובמה, שמספר על שכנה לבנה מבוגרת שגדלה בחוף המזרחי של מרילנד, אזור בעל מסורת גזענית בת מאות שנים: "על הדלת שלה היתה מדבקה של אובמה. אז שאלתי אותה, ?אן, מדוע את כל כך מעורבת?' היא הביטה בי ואמרה, ?כי אני רוצה להרגיש טוב לגבי המדינה שלי'". אבל כפי שאובמה עצמו העיד מקץ כמה חודשים, פרץ האופוריה הלאומי ארך "בערך יום". מהרגע הראשון שבו נכנס לתפקיד, נהפכה נשיאותו למאבק פוליטי מר, זועם, ולפרקים גם אלים. אובמה נחל כמה נצחונות מרשימים אבל ספג גם לא מעט תבוסות צורמות הן מידיהם של יריביו הרפובליקאים בוואשינגטון והן מידיהם של הבוחרים המתוסכלים מאחוזי האבטלה הגבוהים והכלכלה המדשדשת.

אף שאין בביוגרפיה תחזית מגובשת בנוגע לנשיאותו של אובמה, יש בה כמה רמזים מאלפים שמצביעים על המכשולים שהמתינו לו עם כניסתו לבית הלבן ובישרו את ההתפכחות שעתידה היתה להתרחש בקרב חלק מתומכיו. ראשית, אובמה אינו אידיאולוג אלא ליברל פרגמטיסט. בניגוד לדמוקרטים אחרים, הנשיא מעולם לא היה איש שמאל מובהק. "מבחינה רעיונית היה אובמה נטוע במרכז המפלגה הדמוקרטית בעידן שלאחר ביל קלינטון", כותב רמניק. "עמדותיו בנושאי פנים וחוץ היו בדרך כלל מתקדמות, אך הביטוי שנתן להן היה הגיוני ושכלתני יותר מאשר רגשי. מוסרנות רגשית לא היתה מעולם הנימה המועדפת עליו". עובדה זו הולידה בשנתיים האחרונות אכזבה עמוקה באגף השמאלי של הדמוקרטים, שאנשיו ציפו כי אובמה יהיה ראש החץ במאבק לצדק חברתי. במקום זאת, הם קיבלו נשיא שאמנם פועל במרץ להעביר חקיקה בנושאים דמוקרטיים מובהקים כמו בריאות, רגולציה וזכויות הומוסקסואלים, אך אינו מפגין את הלוחמנות שלה ציפו או את הדבקות בסדר היום של השמאל האמריקאי.

בנוסף, מהרגע שנכנס לחדר הסגלגל, ועל אף הרוב הדמוקרטי שממנו נהנה בקונגרס עד לא מזמן, השקיע אובמה אנרגיה רבה בניסיון ליצור קואליציות עם המפלגה הרפובליקאית. כפי שרמניק מראה, אין בכך שום דבר מפתיע. אובמה רואה בעצמו אדם בעל יכולת ייחודית לפשר ולגשר בין ניצים. מאז ימיו כעורך כתב העת המשפטי של הרווארד, הוא מצטיין בהושטת יד לשמרנים גם אם המחיר הוא כעס ואכזבה מצד בני בריתו הליברלים. לאחר שנבחר לסנאט ב-2004, הוא המשיך לפעול על פי אותו עקרון. "פשרה היתה ברירת המחדל שלו, התכונה השלטת באישיות הפוליטית שלו", כותב רמניק. "לאחר שחזה במלחמות הבין-מפלגתיות שהתמשכו בפוליטיקה מאז ימי ווטרגייט ועד להעמדת קלינטון לדין הסנאט, ולאחר שצפה בקרבות שנערכו עכשיו סביב נשיאות בוש באינטרנט ובערוצי הכבלים, התעקש אובמה לדבר במונחים של מכנה משותף. היתה לו רתיעה טבעית מאידיאולוגיה, ועניין זה תיסכל לעתים גם את האוהדים שבקרב עמיתיו ומבקריו, וגרם להם לתהות במה הוא מאמין באמת ומה בהשקפת עולמו הוא בגדר יהרג ובל יעבור". אחרי שמונה לנשיא, ניסה אובמה ליישם את אותה מתכונת ששירתה אותו היטב כל חייו. אולם מה שעבד באוניברסיטה ואפילו בסנאט התברר כהרבה יותר קשה ליישום בבית הלבן. פעם אחר פעם גילה אובמה כי המפלגה הרפובליקאית, שנהפכה בשנים האחרונות ממפלגת מרכז למפלגת ימין קיצונית ומשולהבת, מסרבת בתוקף לשתף פעולה גם עם יוזמות חקיקה מתונות ופשרניות. יריביו הפוליטיים השיבו לנסיונות השכנוע שלו בהצהרות כי תכלית ישיבתם בוואשינגטון היא הרס נשיאותו.

לאחר שקוראים את רמניק, קשה שלא לתהות האם אובמה הבין מה מצפה לו, האם אותו ביטחון עצמי עצום שהביא אותו לחדר הסגלגל לא גרם לו גם להאמין לשווא שיוכל לייצר קונסנזוס בארץ שבה מאבק אידיאולוגי התפתח בשנים האחרונות לסוג של ספורט לאומי.

שום קשר לגזע

המהדורה העברית של הביוגרפיה כוללת הקדמה מיוחדת של המחבר על אובמה, ישראל והיהודים. רמניק אינו מסתיר את העובדה שהוא מתקשה להבין את פשר העוינות הישראלית כלפי הנשיא האמריקאי. הוא מזכיר את השלטים בירושלים שהציגו את אובמה עוטה כאפייה ואת העיסוק בקשריו עם כוהני דת "אנטישמים", פעילי שמאל ומרצים פרו-פלסטינים. אולם ממקום שבתו בניו יורק מבהיר רמניק, יהודי בעל קשרים הדוקים עם ישראלים, כי הוא מודע היטב לעובדה שרעיונות אלו אינם נחלתו רק של ציבור נבער, אלא גם של האנשים האמונים על המדיניות הישראלית. הוא מצטט שיחה שניהל לאחר הבחירות עם פקיד בכיר בממשלת נתניהו, שחשף לפניו שלל דעות קדומות ובלתי מבוססות על אובמה. ואשר לישראל, הוסיף בצער, "דומה שלאובמה אין תחושה מיוחדת כלפינו". בכך, במיוחד, ייצג אובמה מבחינתו נתק מכל המנהיגים האמריקאים הקודמים של מחצית המאה האחרונה. וכמובן, מיהר הפקיד להוסיף, "לכל זה אין שום קשר לגזע". אולם, כפי שרמניק מנסה לרמוז בעדינות, לכל זה יש בהחלט קשר לגזע: "בישראל ממשיכים לקנן חשדות באובמה, ואחדים מהחשדות האלה, אני מדגיש, אחדים - קשורים בשאלות הביוגרפיה שלו, בנאמנויותיו, באידיאולוגיה האמיתית שלו, בזהותו הגזעית ובאמונותיו הדתיות".

ואכן, ראוי לומר את הדברים בריש גלי. את הרתיעה של ישראלים רבים מפני אובמה מזינים פוליטיקאים וכלי תקשורת אמריקאיים גזעניים ושמרניים, שממשיכים לתאר את אובמה כנטע זר, כאפריקאי, כספק נוצרי-ספק מוסלמי. גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות בגלל מגבלות התקינות הפוליטית, אלו הן השמצות שמתייחסות בראש וראשונה אל מוצאו הגזעי.

מאז ומעולם נתפש השחור באמריקה כזר מסוכן, כאויב מבפנים. ולכן כשיריביו של הנשיא מתארים אותו כנוכרי, כמי שאינו שייך למסורת האמריקאית, הם אומרים למעשה משהו הרבה יותר אפל והרבה יותר מטריד. התקשורת הימנית, הנצרות השמרנית, וגם גורמים פרנואידים בקהילה היהודית, מנצלים את צבע עורו ואת הרקע הייחודי שלו כדי לשכנע מצביעים כי לנשיא אין זכות להחזיק בשלטון וכי המדיניות הליברלית שלו היא אנטי-אמריקאית. ישראלים המאמצים את הרטוריקה הזאת, גם אם מתוך חשש כן שאובמה אינו פרו-ישראלי דיו, צריכים להבין כי הם לוקחים חלק בדה-לגיטימציה של נשיא מסיבות גזעניות.

הביוגרפיה הארוכה, המפורטת והמתוחקרת להפליא שכתב דייוויד רמניק אמורה לשמש, אם כן, כתשובה ניצחת לטענות כאילו סיפור חייו של אובמה לוט בערפל או כאילו יש בעברו שרידים לקומוניזם, פוסט-קולוניאליזם, איסלאם, או כל זרם אנטי-אמריקאי אחר (נשאלת כמובן השאלה מדוע מישהו מניח כמובן מאליו שפטריוט אמריקאי אינו יכול להיות קומוניסט או מוסלמי, אבל זהו כבר ויכוח נפרד).

זהו ספר חשוב למי שמבקשים להבין את נשיא ארצות הברית ברק אובמה, את מקומו בהיסטוריה האמריקאית ואת השיח הפוליטי העכשווי בארצות הברית. אפשר היה לקוות שספר כזה, של עיתונאי משפיע וזוכה פרס פוליצר, יצליח להשתיק את הטענות הבלתי ענייניות נגד אובמה ולמקד את הדיון בחילוקי הדעות המהותיים בין רפובליקאים לדמוקרטים בשאלות של כלכלה, חברה ויחסי חוץ. אך באמריקה של היום, רווית המתח והשנאה, קשה להאמין שזה אכן יקרה.

הד"ר יעל שטרנהל מלמדת היסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית The Bridge \ David Remnick




ברק אובמה, 1980



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו