בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | ויהי, ויכולו

פרשת "פקודי"

תגובות

פרשת השבוע, "פקודי", חותמת את ספר שמות, וגם את מעשה המשכן. חז"ל לימדו שמלאכת בניית המשכן מקבילה לבריאת העולם. המדרש בתנחומא (פקודי ב) מונה פרטים דומים רבים. בתהלים נאמר שהקב"ה "נוטה שמים כיריעה", ובמשכן כתוב "ועשית יריעות עזים" (שמות כו, ז). על הרקיע נאמר שהוא "מבדיל בין מים למים" (בראשית א, ו), ובמשכן נאמר "והבדילה הפרוכת לכם" (שמות כו, לג). בפרשת "בראשית" נאמר "יקוו המים" (בראשית א, ט), ובמשכן נאמר "ועשית כיור נחשת... ונתת שמה מים" (שמות ל, יח).

המדרש ממשיך ומוצא לכל פרט בבריאה פרט מקביל במעשה המשכן, אך למעשה אין צורך בדרשנות כדי למצוא את ההתאמות הללו; חלקן ממש צועקות מתוך הכתוב. דוגמה לכך היא הפסוק מפרשת "פקודי", החותם את בניין המשכן: "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ, לג), המקביל לפסוק החותם את הבריאה: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א).

חמש פרשות בניית המשכן מציבות משקל נגד לפרשת הבריאה. האדם בה"א הידיעה, משה, מצווה לבנות בית לקב"ה, ופסגת מלאכת הבניין היא כניסתו של הקב"ה לתוכו ומילוי הבטחתו "ושכנתי בתוכם". המהלך מעגלי: כפי שהקב"ה ברא את העולם והכניס לתוכו את האדם, כך מצווה האדם לברוא את העולם בזעיר אנפין - המשכן - ולאפשר לקב"ה לרדת לתוכו. בפסוקים החותמים את ספר שמות נכנס הקב"ה: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם מ, לד).

לכאורה אפשר היה לחתום את התורה בסוף פרשת "פקודי", כסוף סגור של התורה, סיום כעין פתיחה. אך התורה נמשכת עוד שלושה ספרים. הקב"ה ברא את העולם והכניס לתוכו את האדם, כדי שיברא תבנית עולם קטן בעולם הגדול, והקב"ה יוכל להיכנס לתוכו. אי אפשר לפתור את המהלך כ"צמצום" פשוט, שכן אם הקב"ה היה רוצה רק להיכנס אל העולם מעשה ידיו ולהשתכן בתוכו, לא היה צריך להפעיל את האדם. העסקתו של האדם כמעין "קבלן משנה", הלומד את מלאכת הבריאה, מחקה אותה ובונה את משכנו של הקב"ה עלי אדמות, היא הצהרה לגבי מטרת בריאתו של האדם.

ומה היא מטרה זו? בפסוק האחרון של מלאכת הבריאה נאמר "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". את כל מלאכתו ברא הקב"ה כדי לעשות, לאפשר את העשייה. מלאכת הבריאה העצומה של ששת הימים הראשונים נועדה לפנות מקום לאדם שיוכל לעשות כמעשיו של הקב"ה ולברוא. שתי תנועות הפוכות ביסודן מסתמנות כאן: הבריאה ופינוי המקום. יצירת היש ויצירת האין, ה"ויהי" וה"יכולו". המלה "ויכולו" באה מלשון "כיליון", כמו היתה צריכה מלאכת הבריאה להגיעה לשיאה ולהיעצר, לכלות, כדי לאפשר לתנועת החיים האנושית להתחיל להתגלגל. ממש כך משה היה צריך לעצור בסוף מלאכת עשיית המשכן בלשון "ויכל" ולפנות מקום לקב"ה לרדת ולמלא את ההיכל. תנועה דיאלקטית זו היתה יכולה ליצור תהליך טבעתי, שאין בו התקדמות על ציר ההיסטוריה אלא חזרה מתמדת.

אך אין צורך לחכות ולראות שהתורה אכן ממשיכה אחרי פרשת "פקודי" כדי לדעת שהחזרתיות אינה טבעית לבריאה. כבר בתחילת ספר בראשית ניכר שהחזרתיות מוטלת על המציאות מבחוץ, כהבטחה חיצונית ולא כמנוע פנימי. אחרי הכיליון הגדול (והחד-פעמי) שהביא הקב"ה על העולם, המבול, כורת הקב"ה את ברית החזרתיות: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב). הבטחה זו מקוימת רק במובן מסוים שלה. העונות אכן מתחלפות בצורה קבועה, אך העולם משתנה מסיבוב לסיבוב. לכן יש לתאר את התקדמותו בעזרת דגם ספירלי, שבו החזרתיות היא מין ביטוח שנועד לשמור על המציאות מפני התפרקות נוספת, ולא מסגרת יסודית. המנוע המניע את המציאות אינו מעגלי, אלא מנוע בעל כיוון ישר, מתפתח, שואף לאנרכיה ולבריאה מחדש ולא ליציבות שנתית מאוזנת, ממש כמו בסיפור המבול.

נחזור לפרשת השבוע. הקב"ה פעל ופינה מקום, והאדם פעל ופינה מקום, ובסופו של דבר שכן הקב"ה במשכן האדם. לכאורה, הגיע העולם אל ההרמוניה המקווה. אך אם נרחיק את מבטנו נמצא את החוליה החסרה. האדם אינו רק משחק תפקיד בדרמה שביים הקב"ה, אלא גם מחקה את הבימאי. כפי שהקב"ה ברא, כך עשה גם את המשכן, וכפי שהקב"ה עצר, עצר גם הוא ב"ויכל".

עתה מגיע האדם אל חיקוי הצעד הבא - ה"ושכנתי בתוכם". חמשת חומשי התורה מספרים את סיפור מסעו של האדם אל עבר מקומו. המסע החל באברהם אבינו, שצווה ללכת ולקנות את מקומו בארץ כנען, המשיך בירידת בני יעקב מצרימה וממשיך בנדידתו של העם במדבר ארבעים שנה בדרכו אל מקומו - אותה ארץ כנען. האדם אינו נווד מטבעו. יש לו צורך בבית והוא מוכן - ממש כמו אלוהיו - לשלם את המחיר על ההשתכנות בבית.

במובן זה, סופו של ספר שמות אינו סופו של התהליך, אלא סופו של חלקו הראשון בלבד. שלושת הספרים הבאים צריכים לספר את סיפור השלב האחרון של קרקוע האדם אל המציאות. אלא שכניסתו של האדם, בה"א הידיעה, אל המקום והידמותו הסופית אל הקב"ה נחסמת. משה נותר מחוץ לארץ ישראל. הוא יכול להביט בה מרחוק ואינו מגיע אל ה"ושכנתי בתוכם". למעשה, אם נסתכל על חמשת חומשי תורה כעל יצירה אחת שלמה, גם בני ישראל אינם נכנסים אל ארץ ישראל. הכניסה אל ה"משכן" של ארץ ישראל מצויה מעבר לגבולו האחרון של הספר האחרון שבתורה. זה כאילו סיפרה התורה את הסיפור כולו עד צעד אחד לפני הסוף ושם עצרה, אמרה "ויכולו", ופינתה את המקום לקורא לסיים את התהליך בעצמו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו