בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן המשורר כאיש לא פרטי

איך נשכח אברהם שלונסקי, "תקוות כל אלה שפתחו דף חשוב מאוד בשירה העברית", כדברי אבות ישורון? בין השאר בגלל הקושי שלו לכתוב על עצמו, שהביוגרפיה החדשה עליו מנסה לתקן. רשימה שנייה

תגובות

חגית הלפרין, המאסטרו, ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 2011, 630 עמודים

כל הרומאנים הם סיפורי שושלת, וכל השושלות הם סיפורי אבות-בנים, וכל הביוגרפיות קשורות להיגיון הזה. משום כך, יכול להיות שבתרבות מו"לית אחרת, היתה מצמידה ההוצאה לחגית הלפרין עורכת שהיתה מהמרת על ארגון הפרטים, המעשים, התפניות, הרגשות, הסערות - למשהו שיש לו היגיון אחד, פסיכולוגיה או היסטוריה. אפשר שבקריאת כל מאמריו של שלונסקי - הקצרים מעלוני הגדוד והארוכים יותר מכתבי העת שערך - היינו מוצאים משהו באי-יכולת לשתוק מול העולם, בצורך לרוץ, לא לעמוד לרגע, ברצון לברוא מחדש הכל בעזרת מלים, מלים נרדפות, מלים חדשות, מלים ישנות מאוד, שיש להן משמעות חדשה. פרשנות כזאת היתה אולי מאפשרת לנו להבין את הפער העצום בין הכוח שהיה לשלונסקי על סביבתו לבין חולשתו מבעד לתרבות של ימינו, ההופכת את הסיפוק המיידי לחזות הכל.

הממשי נחבא אצל שלונסקי. הנה פתיח מאמר ממארס 1929 מ"כתובים": "מי הטיל עלינו, המעט, להיות הפנים השוחקות והזועפות של גוף כללי השרוי בתענית ואינו רעב, שליחי-ציבור של כנסת שלמה המתעלסת בנמנום כ"ד שעות ביום?" למה "עלינו"? למה תמיד "אנחנו"?

הלפרין העדיפה ללכת עקב בצד אגודל: פרטים, סקירת שירים, כרונולוגיה, ודומה כאילו לא החסירה דבר. ההימנעות שלה לספר את שלונסקי כגיבור של רומאן על אודות המחצית הראשונה של המאה העשרים, הציונית, מניחה לנו את הספר הזה כיצירה א-טונאלית. עלינו מוטל למצוא בתוכה את המלודיות בסולמות הרצויים. ואין בכך רע.

הנה סולם אחד, הפשוט ביותר מבחינת ההזמנה לנרטיב. הקושי של שלונסקי עצמו לכתוב על עצמו, בשירה ומחוצה לה: שלונסקי היה נשוי שנים רבות לשחקנית לוסיה לייקין. הוא פגש אותה באוקראינה כשהיה בן 15. היא היתה אז בת 17, והצטרפה אל משפחתו המשכילה עוד לפני שנישאה לו. הקשר בינה לאמו של שלונסקי, ציפה, נמשך גם אחרי שבני הזוג נפרדו, כאן בארץ. שלונסקי אהב את אשתו עד יום מותה, כותבת הלפרין, כלומר עד התאבדותה בבית, לא הרחק מביתו ובית אשתו השנייה, מירה. בתל-אביב, בשנות השלושים, היתה לוסיה שחקנית תיאטרון האוהל. לעתים נראתה בחברת צחובל, אף הוא שחקן התיאטרון, ואם לקבל את עדותו של יעקב שבתאי ב"זיכרון דברים", פעילותה המינית חרגה מעבר למקובל. בעניין קאמינסקאיא - כך קורא לה שבתאי - הוא נותן דרור לדמיון הזכרי שלו: היא עושה את זה עם כולם.

שלונסקי לא קינא לה, מקפידה הלפרין לספר, ואף מביאה הקדשות שנתן בכתב ידו למאהב שלה. היא לא מחטטת: "שלונסקי לא היה אדם שיצר את צעדי אשתו, אך קשה לדעת מה היה בלבו פנימה". קשה לדעת? והרי היה משורר. ובכן הנה הקושי הגדול של המשורר הזה כאיש פרטי. באמצע שנות השלושים התאהבה בו מירה, אשתו של הסופר יעקב הורביץ, חבר של שלונסקי, בעת מסעותיו של בעלה באירופה. הרומאן היה סוער, ושלונסקי הקפיד לשמור עליו בסוד, בעיקר פחד לפגוע באשתו האהובה והשתויה. עד מהרה נכנסה מירה להיריון וגם התגרשה מבעלה (בסדר כלשהו). עכשיו חשש שלונסקי משתי פגיעות: באשתו לוסיה (לה לא היו ילדים), ובחברו הורביץ. על כן נשלחה מירה המעוברת לחו"ל ושלונסקי הצליח לדחות את הווידוי עד שחזרה ובתם בזרועותיה. בסופו של דבר נודע לכל המעורבים כל מה שצריך היה להיוודע. הוא המשיך לחיות עם לוסיה, ניסה להרגיל אותה למשפחתו השנייה.

הלפרין כותבת: "התנהגותן של כל ?הנפשות הפועלות', אברהם, לוסיה, צחובל, מירה ויעקב הורביץ בסבך המשפחתי שנוצר מעוררת השתאות באיפוק ובאורך הרוח שגילו אלה כלפי אלה". כיוון שלוסיה התאבדה, בסופו של דבר, ושלונסקי, בשיא מצוקתו, קונן לעצמו, ביומן פרטי, עד כמה אין הוא מסוגל לכתוב על כאבו ועל התסבוכת שלתוכה נכנס, הלפרין מסתפקת בהבאת העובדות ומהללת את האיפוק.

בראש הפירמידה - "האב", בעל שתי נשים אוהבות, בצד - שתי נשים, ובקצוות - הגברים הבודדים, הורביץ וצחובל. עד כמה מחמיצה המחברת את הרומאן הגלום כאן, יכול רק הקורא המארגן את העובדות לומר: האם שלונסקי מסוגל היה לכתוב משהו על הגיהנום שבמרכזו עמד? לא ברור. בתחילת 1948 שלח את לוסיה לטיפול באלכוהוליזם שלה, המשיך לכתוב לה מכתבים מלאי אהבה. כמה שנים אחרי שחזרה, כאמור התאבדה.

האם הסיפור הזה יכול להעניק לנו מפתח להבנת האיש שהתקשה להיות אדם פרטי? ממה פחד? מניין המציא לעצמו את האידיאולוגיה נגד עניינים פרטיים? ואולי היישוב הקטן, תל-אביב, והתשוקה הנרקיסיסטית והקולוניאלית "להיות פאריס", יצרו סוג של שקר: חיים בעיירה קטנה, מסתתרים כמו בעיירה, ולבסוף כותבים שירת-כרך? האם לא ברור מתוך זה מה היה ההבדל בין אבות ישורון שחי בין הכפר ממנו בא לעיירה הזאת, תל-אביב, בלי יומרות להיות איש העולם? כלום לא משום כך נאמר עליו שהיה משורר אמת, או המשורר של הממשי? לא, חלילה, "הבגידה" של שלונסקי, ואפילו לא העוול, אלא הצורך להמציא עולם של כזב במקום רגשות. אבות ישורון אמר על מה שהעניק לו שלונסקי העורך: "הוא היה תקווה גדולה. לכל אחד ואחד. קרא לכל אדם: בוא אלי לקוות. בואו אלי להיות התקווה שלכם (...) האיש הזה היה תקוות כל אלה שפתחו דף חשוב מאוד בשירה העברית, בסיפורת העברית. כל אלה הם בהשפעת שלונסקי. לאף אחד מלבדו לא היה הכשרון הזה".

אם נכון מה שאבות ישורון אמר על משורר שהעניק לו מקום, חרף כל ההבדל בפואטיקה, ואם העניק לכל כך הרבה וסופרים משוררים מקום, כיצד נשכח? אצל חלק מהמוטבים מדובר בוודאי בבגידה, שהיא כנראה, ביחד עם הטינופת הרגילה, חלק בלתי נפרד מהרצון להיות "עצמאי" או ללכת עם הכלל. אבל שלונסקי, והשיכחה המכסה עליו, יכולים בהחלט לשמש דוגמה למשהו רחב יותר. מה שהיה "תולדות הספרות העברית" נבלע ב"תורת הספרות", ואלו נבלעו ב"לימודי תרבות" ואלה, אחרי הכל, נבלעו ב"טעם המורים", ועכשיו "טעם המורים" נבלע ב"טעם התלמידים".

חלק מהעניין הזה אינו יכול להיות מוסבר אלא בפני השטח המכסים על הכל, הסיפוק המיידי, הפיכת הבערות לדגל, להפיכת הספרות לתנועה בין נוסטלגיה לאופנה. העניין הזה מכסה כמו מדבר על הכל. גם מה שנקרא "שמאל" - לכאורה צריכים אנשיו להיות היסטוריונים של חברתם, ובאמת הכל נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם. גם הטעם השתנה ושלונסקי הודח בגלל טעם התקופה. ללאה גולדברג היתה עדנה פמיניסטית, אף שהיו ימים בהם "טעם התקופה" כיסה גם אותה.

נכון גם שאלתרמן, למרות זך, לא הודח אף פעם, וסלחו לו גם על ספרים כמו "עיר היונה" או "חגיגת קיץ", וסלחו לו את המעבר החד למחנה "התנועה לשלמות הארץ", ולשלונסקי לא זוכרים שהיה היחיד מן הסופרים בני דורו ובני גילו שלא נבהל מהעדר השועט אל שלמות הארץ, כולל חיים גורי ומשה שמיר. הוא - לא. נכון שאלתרמן היה משורר גדול משלונסקי וגם לאה גולדברג השכילה להרגיש דברים שהוא התעקש לא להרגיש, וגם מתרגמים גדולים ממנו קמו לנו, אבל כל אלה אינם מסבירים את התבוסה הגדולה במירוץ נגד השיכחה. האיש שיותר מכל אחד אחר בתקופתו פרץ דרך, התעסק בבנייה, המציא מלים עבריות יותר מכל לשונאי, מלים שנכנסו לשפה עד אין יודע כי הוא המציא אותן, האיש הזה פשוט היה לרחוב בצפון תל-אביב.



אברהם שלונסקי.


מכתב היד של 'מיקי מהו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו