בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרט, למרות הכל

ארבע שנים מלאו למותה של רבקה הורביץ, חוקרת ההגות היהודית, שבכל מה שנגעה בו, עמד לפניה העיקרון שלא להבליע את האדם היחידי, הייחודי, שאין לו תחליף, במערכת ההיסטוריה האוניברסלית ולא להכפיפו לדוקטרינות ולחוקים כלליים

תגובות

עם התפרקותן של המסגרות המסורתיות ששלטו ביהדות הגולה במשך מאות בשנים, נדרשה ההגות היהודית המודרנית לשאלת משמעותו של הקיום היהודי. דיונים בסוגיה זו היו נפוצים במיוחד ביצירות שהניבה יהדות גרמניה - ממשה מנדלסון ועד פרנץ רוזנצווייג. רבקה הורביץ, פרופסור אמריטה באוניברסיטת בן גוריון, התמחתה בקבוצת ההוגים האלה, והקדישה להם ספרים ומאמרים לרוב. "יהדות רבת פנים", כותרת ספרה האחרון, שיצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק ב-2003, ממחיש את השקפתה הפלורליסטית בנושא הקיום היהודי.

תפישה זו של היהדות הוטבעה ברבקה הורביץ מילדותה, בגרמניה של רפובליקת ויימאר, שבה נולדה בשנת 1926. משפחתה מצד אביה התיישבה בגרמניה כבר במאה ה-16. אביה, ד"ר זיגפריד אליעזר גולדשמידט, היה מנהלו של בית מרגוע בעיר המרחצאות באד-הומבורג. הוא לא חשש לשאת לאשה את בת שבע אברמוב, בת למשפחה של "יהודי המזרח" (Ostjuden), שיהודים "מערביים" רבים התייחסו אליהם בזלזול. ביום אירוסיו היכה ד"ר גולדשמידט על חטא והביע חרטה פומבית על הדעות הקדומות שטיפח כלפי יהודי המזרח. בניגוד למגמה הכללית שרווחה באותה עת בגרמניה והובילה יהודים רבים אל ההתבוללות, הלך אביה של הורביץ נגד הזרם וחזר דווקא אל שמירת המצוות ואל לימוד המקורות היהודיים. במוסד שניהל בבאד-הומבורג השליט את הרוח הייחודית לניאו-אורתודוקסיה הגרמנית, שתאמה את סיסמתו של שמשון רפאל הירש (1808-1888) "תורה עם דרך ארץ", לאמור: נאמנות לערכים עתיקי יומין של היהדות בצד פתיחות לעולם המודרני.

מצד אמה ספגה רבקה הורביץ את התרבות הרחבה שהיתה נחלתה של האינטליגנציה הרוסית פליטת המהפכה ורדיפות היהודים. בת שבע, האם, נולדה למשפחה שעשתה הון מרכישה של בארות נפט באוזבקיסטאן. בת שבע, שנודעה ביופיה, בחוכמתה ובערכיה התרבותיים, קשרה קשרים עם חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון וסופרים ואמנים רבים אחרים שנהגו לפקוד את באד-הומבורג. היא היתה ציונית מושבעת שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון. ב-1929 הגבירה את קצב ביקוריה בפלסטינה. זמן קצר אחרי שילדה את רבקה מת בעלה, וב-1933 עלתה לארץ עם ילדיה. אחר כך הפקידה את ילדיה בידי קרובי משפחה בארץ וחזרה לגרמניה לנהל את עסקי המשפחה. באוטוביוגרפיה שלה מתארת רבקה את קשיי הקליטה שחוו היא ואחיה נפתלי עם הגיעם לארץ. העברית שבפיהם לא היתה טובה, הם היו כלואים בבגדים אירופיים אלגנטיים מדי, השתעממו בכיתה והרבו לחמוק מבית הספר. מצבם השתפר כשהתיישבו ברמתיים, אז כפר חקלאי שהתנהל ברוח הערכים החלוציים.

כשהיתה בת 14, עברה רבקה לירושלים, לעשות בה את לימודיה התיכוניים. היא נקלטה בביתו של יצחק ברויאר, ידיד של הוריה מגרמניה, שגר עם משפחתו בטלביה. באותם ימים היתה טלביה שכונה מעורבת; יהודים וערבים התגוררו בה יחד, ביחסי שכנות טובים. הוא מילא תפקיד חשוב בחינוכה של רבקה הצעירה, ובהשכלה שרכשה בתחום מדעי היהדות. ברויאר, נכדו של הרב שמשון רפאל הירש, משפטן ופילוסוף בהכשרתו, אף הוסמך לרבנות בגרמניה, בהיותו בן עשרים בלבד. החשש שלו מפני הציונות ה"חילונית" לא מנע ממנו להטיף בכל זאת ל"איחוד מחדש של העם והארץ", רעיון ששימש דגל גם לתנועת אגודת ישראל, שברויאר היה נשיאה הראשון. רבקה לא היתה שותפה לעוינות של ברויאר כלפי הציונות, אך היא אימצה בכל לב את תפישתו בנושא היהדות הנאמנה למסורות הדתיות ופתוחה לתרבות המערבית, כשם שאימצה את השקפתו בעניין ההיסטוריה היהודית ששיבת ציון נושאת בה משמעות משיחית.

אחרי תקופת לימודים קצרה בבית מדרש למורות הרגישה רבקה שהיא נמשכת ללימודי היהדות. בשנים הקשות אחרי מלחמת העולם השנייה, שנות לידתה של המדינה, נרשמה רבקה לאוניברסיטה העברית. היא עמדה שם בקשר עם מורים דגולים כמו שמואל הוגו ברגמן בתחום הפילוסופיה, יוליוס גוטמן בתחום מחשבת ישראל, וגרשם שלום בתחום הקבלה. חותם מיוחד הטביעו בה אישיותו ורוחב השכלתו של גרשם שלום, האיש שהעניק למיסטיקה היהודית את מעמדה הרם. עם זאת, היא הצרה על העדיפות שנתן שלום לחקר המדעי של הטקסטים, על חשבון השלכותיהם המטאפיסיות. אישיותה ונטיותיה האינטלקטואליות הושפעו מאוד מן השילוב בין מסורות היהדות המערביות לבין אלה המזרחיות, שילוב שבא לידי ביטוי במשפחתה שלה.

החיבור בין התבונה לרגש ניכר גם בעבודותיה. פועלה כהיסטוריונית של רעיונות לא התמצה בתיאור מרוחק ואובייקטיבי של זרמים ודוקטרינות. במחקריה על ההוגים היהודים הגרמנים מיקמה את הרעיונות התיאורטיים במהלך חייהם הפנימיים של מי שהגו אותם. מגמה זו מסתמנת כבר בספרה "דרכו של בובר אל אני ואתה" (1978), היצירה שהקדישה לאב המייסד של "הפילוסופיה של הדיאלוג". תשומת הלב הזאת לממד האישי נולדה מן הסתם בהשראת פרנץ רוזנצווייג, שהיה ההוגה האהוב עליה. "הפרט, למרות הכל!" כך ניסח רוזנצווייג את מחאתו נגד כל ניסיון להבליע את האדם היחידי, הייחודי, שאין לו תחליף, במערכת ההיסטוריה האוניברסלית ולהכפיפו לחוקים כלליים ומופשטים.

אחת התרומות העיקריות של רבקה הורביץ לחקר רוזנצווייג היא העובדה שתיארה, מבלי לגלוש לדתיות או לרגשנות, את החיפוש הרוחני של רוזנצווייג, את דרכו מן הפיתוי הנוצרי וחזרה אל יהדותו. במחקרים שכונסו ב"יהדות רבת-פנים" הוקיעה גם את אופיים המלאכותי של הגבולות שאנשים מותחים בדרך כלל בין נטיות "שכלתניות" לבין מגמות "מיסטיות" בתוך היהדות. היא מתחה ביקורת נוקבת על הצגת דברים שהופכת את ההשכלה היהודית הגרמנית לרציונליזם צר, על ידי כך שהיא מנתקת אותה מן המסורת העשירה של הקבלה. היא דנה בגלוי בחשיבות שמשה מנדלסון וחוגי ההשכלה הברלינאית ייחסו לספר הזוהר, כמו גם לטקסטים מכוננים אחרים מתחום הקבלה.

בשנות החמישים הראשונות של המאה שעברה נסעה לארצות הברית. באוטוביוגרפיה שלה היא מספרת בהומור על מסע התלאות: מאחר שפג תוקפו של דרכונה נכלאה עם מהגרים אחרים באליס איילנד, האי שבקצהו ניצב פסל החירות. אז קלטה את משמעותו של הכינוי האירוני ששלום עליכם נתן למקום הזה: אי הדמעות. בסופו של דבר הפקידה משפחתה האמריקאית ערבות בידי שלטונות ההגירה, ורבקה שוחררה והורשתה להיכנס לארצות הברית. בניו יורק למדה בבית המדרש היוקרתי לרבנים (JTS), ושם הכירה את יוסף הורביץ, לימים פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. נישואיהם נמשכו כמעט יובל שנים, ונולדו להם שני ילדים, דוד ובת שבע.

בשנותיה באמריקה גילתה את יצירתו של אברהם יהושע השל, פרופסור בבית המדרש לרבנים באמריקה ומחבר הספר "אלוהים מחפש את האדם". גם כשפרשה לגמלאות והיתה לפרופסור אמריטה, לא נחה רבקה על זרי הדפנה של חוקרת בעלת שם עולמי. סקרנותה האינטלקטואלית ועצמאותה המחשבתית דחפו אותה להיפתח לעוד ועוד תחומים חדשים, עד מותה ב-4 בינואר 2007. היתה לי הזכות לקיים אתה, על פני שנים, דו-שיח ער בנושא עמנואל לוינס, שעל יצירתו אמרה: "זה עולם מלא שנפתח עתה לפני".

תירגמה מצרפתית עדה פלדור




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו