בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר פשוט לחכות לסרט

כשספרות שואבת יותר מדי השראה מהתרבות הפופולרית, התוצאה היא שעמום וחוסר אמינות. על "מכאן אני ממשיך" של ג'ונתן טרופר

תגובות

מכאן אני ממשיך, מאת ג'ונתן טרופר, תירגם מאנגלית נדב דרור, הוצאת זמורה ביתן, 2010, 349 עמודים

בגב הספר "מכאן אני ממשיך" נכתב על ג'ונתן טרופר: "בימים אלה הוא מעבד את ?מכאן אני ממשיך' לתסריט עבור אולפני האחים וורנר". את "מעבד" יש להחליף ב"מממש" או "מגשים", מאחר שהרומאן נקרא כהכנה לתסריט לסרט הוליוודי, מין דרמה קומית משפחתית על נייר במקום על מסך הקולנוע.

"מכאן אני ממשיך" פותח במות אביו של ג'ד פוקסמן, לאחר מחלת סרטן ממושכת. להפתעת כולם, האב ביקש שילדיו ואשתו יישבו עליו שבעה, מנהג זר למדי למשפחה החילונית והאמריקאית הזאת. לאחר שנים רבות שבהן לא בילו יותר מערב אחד בצוותא, ארבעת ילדי משפחת פוקסמן שוב באותו בית. השבעה היא מצב מחייב, מלאכותי במידה, שמכריח את ג'ד ואחיו להתמודד בתוך זמן קצר עם העבר וההווה הדפוקים שלהם (אני משתמש קצת בלשון הספר כדי לתאר אותו).

רוב הדמויות מוכרות למדי למי שצופה בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע עכשוויים. פיליפ, האח הצעיר והלא יוצלח, הוא רודף שמלות, מעשן גראס, ואובד עצות - כמתבקש מתפקיד ה"לוזר" החביב של השנים האחרונות. דמויות אחרות מממשות אף הן דגמים מוכרים, כמו האם, פסיכולוגית מפורסמת שכתבה ספר על גידול ילדים ומתלבשת שלא בהתאם לגילה, או ווייד, המאהב של אשתו של ג'ד וגם הבוס שלו לשעבר. אי אפשר לדמיין את ווייד, שדרן שוביניסט עם פה מלוכלך, אלא כהווארד סטרן, כוכב הרדיו.

נדמה שהנשים שמושכות את תשומת לבו של ג'ד יפות וסקסיות, בצורה המציגה אותן כשחקניות קולנוע מאופרות ומוארות, ולא נשים בשר ודם. אפילו פסקאות מסוימות של אקספוזיציה, התלבטויות ותובנות מסוימות של ג'ד, נשמעות כקריינות (over-voice) שאמורה להישמע כרומאן (במסורת וודי אלן).

הנה דוגמה ליחסים בתוך משפחת פוקסמן: "אליס (גיסתו של ג'ד) באה ממשפחה טובה, שבה האחים ובנות זוגם מנשקים זה את זה לשלום כשהם נפגשים וכשהם נפרדים, וזוכרים את ימי ההולדת וימי הנישואים של כולם ומתקשרים להורים שלהם סתם להגיד שלום בשיחות שמסתיימות באמירות אני-אוהב-אותך נלהבות, טבעיות ואמיתיות. עבורה אנחנו, הפוקסמנים, גזע ברברי, חוצנים חייתיים שלא מסוגלים לבטא רגשות, שצופים ללא בושה באחינו הצעיר כשהוא ממשש ישבן של אשה זרה" (עמ' 51).

חלק ניכר מהסצינות נראות כאילו תוכננו להיראות טוב יותר על מרקע כלשהו. דוגמה: ג'ד נפגש עם פני, ידידת נעורים, שהיה מאוהב בה כל תקופת התיכון. הוא מבקר אותה במגרש החלקה על קרח, שם היא מתאמנת לבדה; בימאי קולנוע אוהבים לצלם רגעים אינטימיים במקומות ציבוריים אך שוממים. ג'ד צופה בה זמן מה ואז מצטרף אליה: "בשעה שנעלתי את המחלקיים, פני עימעמה את האורות הראשיים והפעילה את מערכת הדיסקו, ואנחנו מחליקים לצלילי ?פעם אחר פעם' (דרך אגב, אם שדרני רדיו הפסיקו לתרגם שמות שירים לועזיים, אולי הגיע הזמן שמתרגמי ספרים יחדלו מכך) בתוך יקום אפלולי של כוכבים כחולים מסתחררים. זה יוצר תחושה שהושתלנו בקומדיה רומנטית, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לומר לפני משהו נורא משמעותי, לנשק אותה במרכז הרחבה כשהמוסיקה מתגברת, וההפי-אנד מובטח" (עמ' 161). ג'ד מודע לכך שחייו דומים לסרט קולנוע, אבל הוא מדגיש כביכול כמה חייו אינם סרט בכך שהוא אינו מנשק את הנערה, לפחות בינתיים. תחושת הדז'ה וו נותרת בכל זאת על כנה.

ספרות יכולה כמובן לשאוב השראה וחומרים מהתרבות הפופולרית. חיקוי הצורות והתכנים של הטלוויזיה, הקולנוע, המוסיקה הפופולרית והאינטרנט, יכול להיות מקור יוצא דופן לחידוש ולעניין בספרות. אבל אצל טרופר השימוש בהוליווד יוצר בעיקר שעמום וחוסר אמינות.

"מכאן אני ממשיך" אינו ספר נורא לחלוטין, בניגוד למה שאולי משתמע מהדברים שלעיל, והוא יכול לספק כמה שעות של קריאה מבדרת ולא מטמטמת. יש בו כמה רגעים נוגעים ללב, במיוחד אלו הקשורים להיריונות של ג'יין, אשתו של ג'ד, שאחד מהם נגמר במות העובר סמוך לחודש התשיעי, ושהאחר מתגלה רק לאחר שג'ד והיא נפרדים. יש גם לא מעט רגעים שמעלים חיוך ואפילו צחוק, כמו סצינת הלוויה שבה האח הצעיר מכנה את הרב בכינוי הנעורים שלו ?בונר' (זקפה באנגלית), וכשנוזפים בו על כך הוא אומר: "סליחה, בונר". אבל גם סצינה זו בוודאי תהיה מצחיקה יותר אם שחקנים מוכשרים יגישו את השורות הללו.

טרופר כותב באנגלית חיה, רהוטה ושנונה, כשרון שאולי מכפר במידת מה על חלק מהחסרונות שבספר. לרוע המזל, בתרגום נשאר מעט מהחן של האנגלית. התרגום לוקה בהיצמדות יתר למבני המקור, בחוסר התחשבות בקונבנציות של העברית המדוברת, וגם בטעויות בהבנת האנגלית. דוגמה שולית (אבל מעניינת, בשל ההסתמכות של הרומאן על התרבות הפופולרית) היא תרגום שמו של גיבור העל The Incredible Hulk כ"הענק הבלתי ייאמן" (עמ' 197). שמה העברי של דמות הקומיקס הזאת הוא "הענק הירוק", שבו נמנעת הקונוטציה של חוסר אמינות שבתרגום שבספר, קונוטציה ששם התואר Incredible אינו יוצר בבואו בשם באנגלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו