בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל סוף האפשר של האדם

כוחו של הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי נעוץ דווקא בשפע סתירותיו: לא רק אותם פרדוקסים שהוא שב ומדגיש, אלא שלל הניגודים והיפוכי המשמעות שנדמה כי לא טרח כלל ליישבם, מתוך הכרה באופיה הסיזיפי של המלאכה

תגובות

החוויה הפנימית, מאת ז'ורז' בטאיי, תירגמה מצרפתית דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010, 245 עמודים

קריאת "החוויה הפנימית", מאת הסופר והמסאי הצרפתי ז'ורז' בטאיי (1897-1962), עשויה להזכיר במשהו את המונולוג המפורסם של אם הטפל מתוך המחזה "ההולכים בחושך" של חנוך לוין: "דמו לכם את המוות / דמו לכם לא כלום. ואז דמו עוד פחות. / דמו חושך מוחלט. ואז דמו חשוך עוד יותר. / דמו את מה שאינכם יכולים לדמות (...) / נגמרות גם המלים, גם מלות השלילה. / נמחקת המלה לא, נמחקת המלה אין. / גם אינות איננה. והלא כלום מוכפל".

ואמנם, החוויה הפנימית שמצייר בטאיי היא "מסע אל סוף האפשר של האדם" (עמ' 22), תנועה שבעטיה הסובייקט מאבד את עצמו בתוך הלא נודע, בתוך חידלון שאין להגדירו. יצירה זו, שבה מבקש בטאיי לכונן תחום ידיעה חדש ופרדוקסלי - שאפשר להגדירו כמדע הלא נודע (להבדיל מתורת הנסתר), היא מעצם מהותה דבר והיפוכו: חתירה לניסוח שיטה בתחום של ההוויה האנושית שבו העיקר הוא דווקא הנעלם והלא נתפש. על מנת להתוות את קווי המתאר של תחום חמקמק זה, מנסה בטאיי לכבוש חלקה חדשה בין שתי דיסציפלינות קיימות - התיאולוגיה והפילוסופיה - תוך ערעור בלתי נלאה על יסודותיהן.

הוא מזכיר את התהליך ההיסטורי שהוביל את האדם (מדובר כמובן באדם האירופי, אף על פי שמניסוחו של בטאיי עלול לעלות רושם אוניברסלי) מעידן האמונה הדתית אל עידן הרציונליזם. בעיניו, עולם הרציונליזם הוא "עולם התוכנית", המבוסס על אידיאת ההתקדמות הליניארית, כלומר על מה שהפילוסוף ז'אן-פרנסואה ליוטאר עתיד היה להגדיר כ"מטא-נרטיבים" של המודרניות (נרטיב מרקסיסטי, נרטיב קפיטליסטי וכו'). ואולם בטאיי חש היטב כי מלחמת העולם השנייה, המשתוללת ברקע ("החוויה הפנימית" ראתה אור לראשונה ב-1943), זיעזעה את ראיית העולם הרציונליסטית מן המסד עד הטפחות.

הוא מציע אפוא תורה אנטי רציונליסטית וא-תיאולוגית, ובה בעת יוצא חוצץ נגד האתאיזם ומסרב להסתפק ב"ידיעת" אי-קיומו של האל. אדרבה, התנגדותו לתיאולוגיה ולפילוסופיה הישנות מגיעה לבסוף לנקודה שבה היא נהפכת למיזוג של שתיהן יחדיו, במסגרת מה שהוא מכנה "פילוסופיה קדושה" (עמ' 116) או "התיאולוגיה החדשה (שיש לה הנעלם לבדו כאובייקט)" (עמ' 144). כך או אחרת, הוא סבור שממד הקדושה הוא חלק אינטגרלי מחיי האדם, ושאי-אפשר לנפותו מהם רק משום שהרציונליזם עירער את יסודות התיאולוגיה הישנה.

"הפילוסופיה הקדושה" של בטאיי מתנערת גם מן הניסיונות המדעיים לחקור את חוויותיו הפנימיות של האדם. כך למשל, האנתרופולוגיה ההיסטורית - תחום שבו התעניין בטאיי עמוקות ושממנו שאב תובנות השוואתיות על פונקציות הפולחנים הדתיים בחברות שונות (דרמטיזציה של הקיום האנושי, העלאת קורבנות, אקסטזה) - נראית לו למרות הכל משענת קנה רצוץ: לדעתו, העבר אינו אובייקט שהידיעה יכולה לנכס, שכן עיקרו חומק ממנה, מתפוגג בתוך הנעלם.

חשדנותו כלפי מדעי האדם היא כנראה הסיבה לכך שהפסיכואנליזה, אותה דיסציפלינה שחרתה על דגלה את ניתוח הלא-מודע, נעדרת כליל מן "החוויה הפנימית" ואינה זוכה בה ולו לאזכור אחד ויחיד. אף על פי כן, נדמה כי בין השיטין מתפלמס בטאיי עם פרויד, ונראה שהפסיכואנליזה נמנתה עם אותם תחומי ידע אשר להם ביקש להציע חלופה: בדבריו על "חלק אילם, נסתר, לא נתפש" באדם (עמ' 33), על "הכתם העיוור של השכל" (עמ' 156) או על "החבוי", "הנעלם ההורס את ההכרה" (עמ' 213), האין הוא מציע דגם אלטרנטיבי לחלוקה הפרוידיאנית בין הלא-מודע למודע? האין הוא מבקש להראות שאותו חלק נסתר אינו מורכב רק מדחפים שהודחקו, אלא הוא תהום אין-חקר הפעורה באדם, תהום שאי-אפשר להסבירה באמצעות ניתוח זיכרונות, חלומות ופנטסיות?

מהלך הערעור של בטאיי אינו מסתכם בדחיית שיטות החקירה של התיאולוגיה, הפילוסופיה ומדעי האדם, אלא מגיע לכדי התנערות מן התשתית של כל צורת הכרה באשר היא, דהיינו השיח. דא עקא, בה בעת שהחוויה הפנימית מניחה ערעור על עצם תקפותו של השיח, השיח הוא האמצעי היחיד לבטאה. וכך, שולל בטאיי שוב ושוב את המהלך שלו עצמו, שהרי הוא חותר להכרה של מה שאינו בר הכרה.

במעגל הקסמים המסחרר של השלילה הכוללת, תוקף בטאיי אפילו את היפוך השיח, כלומר את השתיקה: האין השתיקה, בתורה, תכסיס ספרותי, פתרון מחושב, מאולץ, מלאכותי ושטחי? בדומה לגיבורו המטורף של "הכפיל" מאת דוסטויבסקי (תירגם לעברית מ"ז ולפובסקי) - הקורא בפליאה "וכי אפשר לא לחיות!" - נראה שבטאיי שואל את השאלה הרטורית "וכי אפשר לא לדבר?" ואמנם, קולו מדבר ומדבר, בבולמוס החורג מגבולותיו של השיח, מעוות אותו וטוחן אותו עד דק. זהו קול שאינו מסוגל להשתתק, הנבעת מעצמו, הצועק "שישתיקו אותי (אם יעזו)! שיתפרו את שפתי כאת שפתיו של פצע!" (עמ' 98). העינוי של דובר זה, שפיו הוא כפצע שותת דם, מזכיר גם את דמויותיו של סמואל בקט, שאסונן הגדול אינו הקיום חסר הפשר שנידונו לו, אלא חוסר יכולתן להשתחרר ממנו, למות.

מערבולת מילולית זו מגיעה לשיאה ב"העינוי", חלקה השני של היצירה, שבו מתנער בטאיי מכל יומרה תיאורטית ומוסר לנו מעין וידוי של מטורף, של "פילוסוף מוטרף", כהגדרתם היפה של ג'וזף כהן ורפאל זגורי-אורלי באחרית הדבר שלהם לספר (עמ' 230).

חרף התנגדותו לכל שיטה שתקבע את החוויה הפנימית המסתורית במסמרות של משנה סדורה, הסופר אינו יכול להימנע מלנסח עקרון יסוד אחד (ולו רק על דרך השלילה): נגד הסגפנות. אכן, הארוטיות היא רכיב מרכזי במושג ה"טרנסגרסיה" הידוע של בטאיי; וכשם שארתור רמבו דגל בשירה הנובעת מ"פריעה ארוכה ועצומה של כל החושים", כך סבור בטאיי שאל החוויה הפנימית אפשר להגיע רק דרך מימוש של "צורות הפזרנות השונות (צחוק, גבורה, אקסטזה, הקרבה, שירה, ארוטיות ועוד)" (עמ' 12), אותן חוויות עזות שבהן חורג האדם מגבולותיו הרגילים וכמו יוצא מתוך עצמו, אובד כגל באוקיינוס.

אוקיינוס זה, האין הגדול שאליו מתנקז הקיום האנושי כולו, הוא גם המקום שבטאיי מכנה "קהילה" - הנקודה שבה הסובייקט מתמוסס בתוך האנושי, במין מטא-אנושות, "המון", שהחוויה הפנימית היא כרוח המעלה בו גלים. בטאיי מדגיש את חשיבות ה"תקשורת" בין גליו של ים אנושי זה, דהיינו המערבולת האנושית שבה צריך לטבוע הסובייקט כדי לאבוד באקסטזה.

גם כאן מנהל הסופר דו-שיח סמוי עם מדעי האדם, ונראה כי הוא רומז לרעיונותיו של יונג בדבר הלא-מודע הקולקטיבי, ושמא גם לפסיכולוגיה של ההמונים מבית מדרשו של פרויד. על כל פנים, טיעוניו של בטאיי מצביעים על כך שהוא קרוב למעין "סוציולוגיה קדושה" (מונח שטבע עם חבריו רובר קייוואה ומישל לריס, שאף הקימו ביחד עמו קבוצת מחקר סוציולוגית), יותר מאשר לפסיכולוגיה. דוגמה לכך אפשר למצוא באופן שבו הוא מנתח את תופעת הצחוק: בבחינת אנרגיה פראית, העשויה לפשוט בהמון כאש בשדה קוצים ולמזג את התודעות הנפרדות בעילוי משותף, קמאי ולא רציונלי בעליל.

ודאי, "הסוציולוגיה הקדושה" ו"הפילוסופיה הקדושה" של בטאיי עוררו לא מעט ביקורת. כך, כמה חודשים לאחר הופעת "החוויה הפנימית", פירסם ז'אן-פול סארטר מאמר עוקצני תחת הכותרת "מיסטיקן חדש", ובו הגדיר את בטאיי כ"קנאי", "פרנואיד" ו"משוגע". ואולם כפי שאפשר לחוש היטב ב"חוויה הפנימית", כוחו של בטאיי נעוץ דווקא בשפע סתירותיו: לא רק אותם פרדוקסים שהוא שב ומדגיש, אלא שלל הניגודים והיפוכי המשמעות שנדמה כי לא טרח כלל ליישבם, מתוך הכרה באופיה הסיזיפי של המלאכה; מתוך ידיעה שהאלמנטים העומדים לרשותו לניסוח החוויה הפנימית הם כחלקי תצרף שאינם תואמים זה את זה, וכי בה בעת אין מנוס מכך שהיצירה תהא כשלם העולה על סכום חלקיו.

המופלאה מכל סתירותיה של היצירה עוברת כחוט השני בין תחילתה, שם מצהיר בטאיי כי "ספר זה הוא סיפורו של ייאוש" (עמ' 12), לבין סופה: שם, בפרגמנט שכותרתו "מהתלה סופית וטהורה של הקדחת", בטאיי מתאר את שכיבתו על "ערש חולי", שבעוד רגע קט יהפוך ל"ערש מוות". ידו כבר צונחת מטה ברפיון; והנה, לפתע, מבקיעה קרן שמש את השמים האפורים ומושכת את היד בחזרה למעלה: "וכאילו ניעורו בתוכי חיים בהמונם, קלי דעת, פרועים, מגיחים מערפל ממושך שבו היו בעיניהם כמתים, נדחקים ברגע הנס של חג: ידי מחזיקה פרח ונושאת אותו אל שפתי" (עמ' 215). אכן, זה טיבה של החוויה הפנימית, שכל כולה שקיעה מסחררת בחושך ובאין (כבתיאור של התהום האפלה שנפערה תחת רגליו של בטאיי ברחוב פריסי שומם), אך לבסוף הוא מחוללת נס המאיר את האדם המיוסר בזוהר שמיימי.



ז'ורז' בטאיי. הכתם העיוור של השכל


ז'ורז' בטאיי ואלבר סקירה במערה הפרהיסטורית הוצאה להורג בעינויים בבייג'ין, 1905. תצלום מספרו של בטאיי, 'דמעותיו של ארוס'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו