בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קתרינה העקובה מדם: "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" תועלה באופרה הישראלית

העיתון הסובייטי "פראבדה" תיאר ב-1936 את סגנונה במלים: "נטורליזם גס רוח, פרימיטיבי, וולגרי", ב-1989 האשים אותה המוסיקולוג האמריקאי ריצ'רד טארוסקין בדה-הומניזציה. האופרה המצמררת "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" מאת שוסטקוביץ' תועלה השבוע באופרה הישראלית

תגובות

לאחר שצפיתי בשתי גרסאות די-וי-די לאופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הרגשתי, לצד ההתפעלות מהמוסיקה, כי האופרה הזאת בכללותה מציבה בעיה קשה: גיבורת הסיפור, קתרינה איזמאילובה - היא "ליידי מקבת" הרוסייה - רוצחת ארבעה אנשים, שניים מהם בעזרת אהובה סרגיי. ההרוגים הם חמיה, בעלה, בן משפחתה הילד (אחיינו של בעלה) ולבסוף צרתה, המאהבת הצעירה החדשה של סרגיי. שוסטקוביץ' מתאר את הרציחות בצלילים נשכניים ריקודיים. האם האמנות הגאונית שלו מאצילה לסיפור איזשהו נופך הגותי, מוסרי? האם היא הופכת את האימה למשהו נשגב? התשובות על כך חלוקות.

כמה מלים על שתי הגרסאות שמדובר בהן: אחת (בהפקת EMI, 2002, שני דיסקים באלבום) היא צילום הצגה שהתקיימה באופרה של ברצלונה. הבמאי הוא שטיין וינג', הזמרים בתפקידים הראשיים אינם רוסים (את קתרינה שרה הסופרן האמריקאית נאדין סקונדה), אבל בתפקיד צדדי (האסיר הזקן, במערכה האחרונה) מופיע הבאס הרוסי יבגני נסטרנקו, שבאמת אין כמעט שני לו. הבימוי בכללו "על-זמני", עם תלבושות ששייכות למאה ה-20, הבמה בחלקים הראשונים חשוכה למדי, הסאונד משובח. האורך מלא, בלי צינזורים, סך הכל כשלוש שעות.

הגרסה השנייה היא סרט קולנוע רוסי שהופק ב-1966 (תוצרת Decca), נוסח מרוכך מקוצר (אורכו פחות משעתיים) ושמו "קתרינה איזמאילובה". בתפקיד הראשי מככבת גלינה וישנייבסקאיה ולצדה שחקנים בשיטת "תזמורת בצורת", כלומר התאמת תנועות שפתיים לפסקול של זמרים, שהוקלט מראש. הסרט, שמותר לכנותו "היסטורי", צולם על בסיס גרסה חדשה ששוסטקוביץ' עצמו הכין. כאן הסיפור זורם, עשיר יותר כמובן מבחינה ויזואלית, באיכות סאונד קבילה אך לא מצטיינת. שתי הגרסאות מומלצות מאוד אבל אם מסתפקים באחת - אני מעדיף את הסרט.

פשע של תשוקה

הסיפור, פרי עטו של ניקולאי לסקוב, סופר רוסי בן המאה ה-19, מזעזע כשלעצמו (נוסח עברי לו הופיע בהוצאת עם עובד ב-1967). שוסטקוביץ' עיבד ממנו ליברית והכניס שינויים חשובים שעיקרם השמטת רצח הילד. גם כך יושב הצופה נדהם מול מראות קשים לצפייה - מהתעללות מינית במערכה הראשונה ועד הטבעה בוולגה בסיום. סביר להניח שלא כל מי שיפגוש את "ליידי מקבת" ישתכנע כי המוסיקה של שוסטקוביץ' אכן בונה "ריחוק אסתטי" חיוני, שמשחרר את ההתרחשויות העיקריות מגדר ממשותן הברוטלית ומצליח להוסיף היבט אמנותי נשגב שמפצה על הזוועה. קשורה בכך גם השאלה על הגישה הרצויה בבימוי: האם כדאי לרכך מעט את האלימות, להותירה מרומזת, או שנכון להראותה במלוא נוראותה.

הבמאית הישראלית יוליה פבזנר הכינה את הגרסה שתועלה מיום חמישי השבוע באופרה הישראלית (אורכה כולל הפסקה כשלוש שעות), בהשתתפות זמרים מחו"ל ומישראל, תחת שרביטה של המנצחת הקנדית קארי לין-וילסון. ב-1997 הועלתה כאן "ליידי מקבת" לראשונה (עם זמרי "קירוב" מלנינגרד), ומההפקה ההיא זכור בין השאר קטע האונס, סמוך לפתיחה: הטבחית אקסיניה נגררת לקיים מין בעמידה עם הפועל הצעיר סרגיי, לעיני משרתים ופועלים משועשעים שסוגרים עליה. יוליה פבזנר אומרת, בתשובה לשאלה, שבהפקה החדשה קטע זה יהיה גס אפילו יותר.

"אני זוכרת היטב איך לבי קפא כשקראתי בפעם הראשונה את הסיפור של לסקוב שעליו מבוססת האופרה", מספרת פבזנר בתוכנייה של ההפקה החדשה. כבר אז היה לה ברור, היא מדגישה, כי "מעשיה של קתרינה הם מה שנקרא פשע של תשוקה; כוח התשוקה של קתרינה היה חזק מכל רגש אחר שאי פעם חוותה". על דרכה בביום הרציחות שמבצעת קתרינה אומרת הבמאית: "לא חושבת שיש אצלי בהפקה איזשהו מעמד שיוצא יותר מאופק, יחסית לכל ההפקות האחרות שאני מכירה".

סיפור התקבלותה ודחייתה של האופרה "ליידי מקבת" מרתק: בשנתיים הראשונות לקיומה, 1934-1936, קצרה הצלחה ושבחים - הן ברוסיה הסובייטית והן בארצות אחרות שבהן הוצגה. ב-1936 נכח סטאלין באחת ההצגות ולאחר ימים אחדים הופיע ב"פראבדה" מאמר לא חתום, שכנראה הוא עצמו הכתיב, ובו גינויים קשים לאופרה ואיומים ברורים למדי על היוצר. בעל המאמר תיאר את היצירה כוולגרית, ארוטית במובן הגס, ואת המוסיקה דן ברותחין כ"חריקות וצריחות". ההצגה הורדה מיד, ולא חודשה אלא ב-1966, לאחר שהמלחין הכניס בה תיקונים.

בראיון ל"הארץ" ב-1997 אמר המוסיקולוג ד"ר ליאוניד בוטיר כי ייתכן שסטאלין הבין את דמות הפועל סרגיי, שותפה של קתרינה למעשי הרצח, כרמז למהפכה הבולשוויקית או אף כרמז לו עצמו. בשני המקרים היתה בכך פגיעה; סרגיי - הפרולטר - מוצג כמי שאינו ראוי לקורבנות שהוקרבו למענו. כל מה שהיה ב"ליידי מקבת" נתפש כבגידה, ציין ד"ר בוטיר; מהבחירה של שוסטקוביץ' בסופר ניקולאי לסקוב, שלא היה מקובל בזמנו של סטאלין, דרך התעסקות בבעיות הפרט, והצגת דמות מרכזית שלילית, ועד הסגנון המוסיקלי, שלא היה קליט ופשוט דיו להיחשב עממי.

סימפטיה לרוצחת

על פי התפישה הרווחת, שוסטקוביץ' כתב יצירה נועזת מבחינה אמנותית, לא נעימה ולא קונסטרוקטיבית, גישה שסטאלין ועושי דברו לא יכלו לסבול. לכאורה הרחיק המלחין לכת, קיבל עליו סיכון, למען אמונתו האמנותית האותנטית, ושילם על כך בנידוי ובהרחקה ממרכז הבמה לשנים רבות. האומנם כך?

לפי המוסיקולוג האמריקאי ריצ'רד טארוסקין, תפישה זו היא טעות מתמשכת. לדבריו, שוסטקוביץ' כתב את האופרה מתוך התגייסות לשירות הבולשוויזם. במאמר חריף שפירסם ב"ניו ריפבליק" ב-1989 תקף טארוסקין קשות את חוסר המוסריות של האופרה, אף כי הקפיד לכנותה "יצירה גדולה, רבת השראה ובעלת כוח דרמטי". לדבריו, תפישת האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" כסמל של נחישות ועצמאות אמנותית תחת עריצות היא סילוף שקנה לו אחיזה - עד כדי כך שכיום כמעט בלתי אפשרי לראות את האופרה נכוחה ולהבינה כגילום של עריצות זו עצמה.

טארוסקין מייחס חלק גדול מהגישה המוטעית, לדעתו, ליחסיו של שוסטקוביץ' עם המשטר הסובייטי, לספר הידוע "עדות" מאת המוסיקולוג העיתונאי סלומון וולקוב. על פרשת וולקוב-שוסטקוביץ' נכתב כבר רבות, נזכיר רק כי ב"עדות" (הספר הופיע גם בעברית, ב"ספרית פועלים") כינס וולקוב תרשומות של שיחות שקיים לדבריו עם המלחין, בשנותיו האחרונות. טארוסקין (וגם חוקרים אחרים) קבע שהספר הוא תרמית, ובמאמרו הזכיר שבעקבות הספר נעשה גם סרט ביוגרפי, של טוני פאלמר - שאותו הוא מכונה "דוחה".

בשביל פאלמר ובשביל וולקוב, צולף טארוסקין, עצם העובדה שסטאלין גינה את "ליידי מקבת" היא סיבה לאהוב את האופרה. בהמשך הוא מדגיש ששוסטקוביץ' הפך על פניו את הסיפור של לסקוב: במקור שייך הסיפור לז'אנר של סיפורי זוועה נטורליסטיים מהמאה ה-19, סיפורים שהמסר שלהם מכוון נגד מפירי הסדר החברתי; שוסטקוביץ', לעומת זאת, השתמש בסיפור כדי לחבר אופרה בעלת מסר הפוך: הוא מתייחס באהדה לרוצחת ואף כתב, בדברי הסבר לקראת הבכורה, כי הפשעים שקתרינה מבצעת הם מחאה על הדיכוי שבו היא נתונה.

את הסימפטיה שלו לרוצחת, מפרט טארוסקין בהמשך, ביטא שוסטקוביץ' באמצעות מוסיקה שבונה "מהפך מוסרי קולוסלי". למן ההתחלה עוטף המלחין את הגיבורה בצלילים ליריים; בשניות הראשונות של האופרה, למשל, מקדים הקלרינט את זמרתה בציטוט מוטיב של שיר עם רוסי ידוע. לעומת קתרינה, כל הדמויות האחרות מתוארות כתת-אדם"; להופעתן צמודים צלילים בעלי קונוטציות של אופרטה, תזמורות צבאיות, מוסיקת קרקס, הרמוניות צורמות, מקצב מונוטוני שנועד לעשות להן דה-הומניזציה. רציחתו של הבעל, זינובי, מתרחשת לצלילי מחול גאלופ פרוע, בלתי פוסק. זינובי, ממשיך טארוסקין, משויך באופרה למעמד המדכא ולכן חיסולו מוצדק. הנה איפוא ההסבר לעובדה שמבקרים רוסים, ב-1934, קשרו כתרים ל"ליידי מקבת": הם תפשו את האופרה כשיר הלל למלחמת המעמדות ולחיסול מעמד האיכרים, ה"קולאקים".

אם כך, מדוע גינה סטאלין את "ליידי מקבת"? טארוסקין (שהסברו בנקודה זו דומה בחלקו לפירוש שהציעו חוקרים אחרים) מסביר שהשליט הקפריזי מצא כאן הזדמנות לשדר לחוגי האינטליגנציה כי הוא עצמו יקבע, בכל פעם, בשרירות לבו, איזוהי האמנות הראויה. "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" נמצאה בלתי ראויה - בגלל הסצינות הארוטיות. פשוט: הקיצוניות במישור זה צרמה את טעמו השמרני של סטאלין. למשל, בסצינת האונס של הטבחית, שהוזכרה קודם, התיאור המוסיקלי נטורליסטי בוטה, לרבות רמיזה לפליטה מוקדמת (באמצעות גליסנדו יורד מהיר בנגינת הבאסון).

ריצ'רד טארוסקין מסיים את מאמרו בקביעות נוקבות, מעוררות מחלוקת: "במערב הליברלי", הוא כותב בסגנון מושחז, "אנחנו מתנגדים לצנזורה על יצירות אמנות". ככל שגישה זו קשורה בהשקפה שאין קשר בין אתיקה לאסתטיקה, הוא ממשיך, יש לראות בה השפעה של תהליך הדה-הומניזציה שהאופרה "ליידי מקבת" השיקה.



לריסה טטויב ואיילה צימבלר ב''ליידי מקבת ממחוז מצנסק'' בהפקה של האופרה הישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו