בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני צ'יטה: האוטוביוגרפיה" מאת צ'יטה | אחרי בן אדם

תגובות

אני צ'יטה: האוטוביוגרפיה

צ'יטה. תירגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, 317 עמ', 92 שקלים

מי אומר ששימפנזים לא יכולים לכתוב ספרי זיכרונות? שואל צ'יטה, שחקן-אמן ממוצא אפרו-אמריקאי, וכעת גם סופר. בילדותי פגשתי בו על המסך, אבל אז ראיתי קוף. אחרי שקראתי את "אני צ'יטה", הגעתי למסקנה כי הוא אמן בעל יכולות וורבליות, אינטליגנציה רגשית, חוש הומור, ראיית עולם פילוסופית, צייר מוכשר המבורך גם בכושר כתיבה משובח, עד כי האוטוביוגרפיה שכתב זכתה להיכלל בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר היוקרתי.

מדוע החליט לכתוב אוטוביוגרפיה דווקא עכשיו? כי הוא מפחד מהמוות. הרי ג'וני וייסמילר, הלא הוא טרזן, אמר לו פעם: "ברגע שמתחילים לקרוא לך 'בן אלמוות', אתה מתחיל לדאוג מהמוות". ואכן, בשנים האחרונות החל לאבחן אצל עצמו סימנים מדאיגים להיותו בן אלמוות - כמו אריכות ימיו והכוכב שהוענק לו ברחוב הכוכבים שבפאלם קניון דרייב. וחוץ מזה, "בתעשייה הזאת, אם כמות הרעש התקשורתי סביבך יורדת מתחת לרמה מסוימת, אתה חשוב כמת". אם כי, במאמר מוסגר, הוא גם מוכן להודות שסיפור חייו ישמש "כדי לעזור במסע יחסי הציבור שלהם (של ד"ר ג'ין גודל, חוקרת השימפנזים) נגד היחס האכזרי לשימפנזים ולחיות אחרות בתעשיית הקולנוע".

צ'יטה, כוכב המשנה של סרטי טרזן, מגיע עוד מעט לגבורות ונחשב לקוף המבוגר בעולם (תוחלת חיי שימפנזים עומדת על כ-45 שנים). טרזן, ג'וני וייסמילר, וגם ג'יין, מורין אוסליבן, כבר מתו. ואפילו בוי, בנו של טרזן, כבר לא בין החיים. ואילו הוא, צ'יטה, מתגורר היום בקליפורניה בבית מחסה לקופי אדם, מקבל זריקות אינסולין יומיות בשל חטאי העבר, נמנע ממשקה וסיגריות, צופה בטלוויזיה, קורא ספרים, מצייר ושולח ידו בכתיבה.

ב-1932, כשהיה גור, נחטף מליבריה שבאפריקה ועבר טלטלות וייסורים עד שהחל את הקריירה הקולנועית שלו לצדו של טרזן. מאז כיכב בעוד 12 סרטי טרזן ובסדרות טלוויזיה.

בהקדמה מצהיר צ'יטה כי יכתוב "בלא מרירות, בלי לפזר עלבונות ובלי לסגור חשבונות". אך אופיו הקופי אינו מאפשר זאת והספר זרוע עלבונות להחריד.

על מורין אוסליבן כתב כי "היא אפילו לא היתה מסוגלת לשחק תפקיד של אוהבת חיות"; על מרלן דיטריך אמר שהיתה מצחינה, כי לפעמים ברח לה השתן כשצחקה, ו"כמה מעצבן שהיא מה שכינו בזמנו ?גרמניה טובה'. אם דיטריך היא גרמניה טובה, חשבתי לעצמי, הגרמנים הרעים הם חתיכת דבר מפחיד". ועל רוברט דה נירו, שעדיין בינינו, ריכל כי "כבר הרבה זמן שעבודתו מתאפיינת במין אדישות מעופשת שכזאת".

רק שחקן אחד זוכה לכבוד גדול - ג'וני וייסמילר. "זכר אלפא... שלא היה שמץ של עוצמה רודנית בפניו", שחיין אולימפי, ילד מגודל בעל קול צפצפני "שקולו היה הדבר היחיד בגופו שהיה נטול שלמות", שאהב את כולם ובעיקר חיות. מרגש במיוחד תיאור פגישתם המחודשת כעבור שנים רבות: אז פגש באיש נכה, מונשם, בעל שיער לבן דליל, המדבר בקושי בשל שבץ שלקה בו.

בהומור רב מתאר צ'יטה בספר את החיים בשבי, ואת אמריקה, כגן עדן, כי הג'ונגל היה מקום שבו קיים רצח וקניבליזם ואילו "בניו יורק לא היו נמרים או נחשים וכל המקום הזה היה מרכז שיקום גדול".

תאמרו קוף חביב ומצחיק שכתב סיפור לילדים. ולא כן. שהרי לא רק הומור שופע הספר אלא גם הרבה עצב. לבי נקרע בכאב תוך כדי קריאה על ימי ילדותו המאושרים בג'ונגל עד שנחטף כגור על ידי הנרי טרפליך, סוחר החיות הידוע לשמצה. הספר אינו מיועד לגיל הרך, גם משום שצ'יטה אינו בוחל בקללות ומתבל את ספרו בתיאורי זימה - החל באלו שחווה בג'ונגל ועד אלו של הוליווד, על כן כל השוואה בינו לבין "קופיקו", למשל, נפסלת מראש.

צ'יטה נהנה לנפץ מיתוסים הקשורים בקופים כמו, למשל, העובדה שקוף קופץ לזרועות המאמן שלו אינה נובעת מאהבתו אליו אלא כדי להימנע ממכות. מחרידים הם תיאורי ההתעללות והניסויים בבעלי חיים, המתוארים בספר ועשויים לגרום לקוראים לרוץ לסניף הקרוב של אנונימוס ולהתנדב. אך על אף כל השלילה והקשיים שחווה בחייו הארוכים שכללו התמכרות לאלכוהול, סמים וסיגריות, ניאופים ואכזריות, הוא בכל זאת מאמין בעליונות האדם ובטוב לבו.

מי באמת כתב את הספר החשוב הזה? במהדורה העברית של הספר אין אזכור לסופר הצללים. ממש כמו במהדורות הקודמות באנגלית. אבל בסוף התגלה כי המחבר הוא כותב קומדיות צעיר ששמו ג'יימס לאבר, שזה ספרו הראשון. לאבר, המתגורר בלונדון, אינו קשור לסצינה ההוליוודית והיה תלמיד בית ספר כאשר וייסמילר מת ב-1984. יום אחד המו"ל שלו קרא ידיעה על מסיבת יום ההולדת ה-75 של צ'יטה וביקש ממנו שיכתוב ספר המתאר את העולם מנקודת מבטו של הקוף המפורסם. לאבר כתב את הספר, אחרי שקרא כמות עצומה של ספרי זיכרונות הוליוודיים.

"אני צ'יטה" הוא ספר משעשע, מרגש, חכם, נכון וחשוב גם בשל המסר הסמוי-גלוי שבו: יתום רך בשנים שנחטף מזרועות אמו ומחיק משפחתו, נכלא בקופסאות מצחינות, קיבל יחס משפיל ופירות רקובים עד שהיה לכוכב - לא יכול באמת לגלם כוכב קולנוע שנוח לצפות בסרט שהוא משחק בו. כמו כל אוטוביוגרפיה טובה של שחקני קולנוע, הספר מכיל תצלומים רבים, פילמוגרפיה של סרטי צ'יטה ואפילו מפתח שבאמצעותו אפשר להתחקות אחר שחקני הוליווד המפוארים שאותם מזכיר צ'יטה בספר, בשנינה מרובה.

Me Cheeta \ Cheeta

ספרה של שפרה הורן "חוויה ניו זילנדית" ראה אור בהוצאת עם עובד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו