בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט | כנגד ארבע בנות

הוצאת ידיעות ספרים פירסמה תרגום חדש של קלאסיקת הנעורים מאת לואיזה מיי אלקוט, אולם נראה כי הפרשנות הפמניסטית ליצירה גוזלת ממנה חלק מקסמה

תגובות

נשים קטנות

לואיזה מיי אלקוט. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים, 636 עמ', 118 שקלים

המונח "קלאסיקה" מוגדר ברוב המילונים כדוגמה מושלמת של סגנון מסוים או כתופעה בעלת איכות על-זמנית. "נשים קטנות", ספר הנעורים של לואיזה מיי אלקוט שיצא לאור בארצות הברית ב-1868, מוגדר כקלאסיקה כבר לפחות 100 שנה. ככזה, הוא ראה אור באינספור מהדורות חדשות ועובד מאות פעמים לבמה, לקולנוע או לטלוויזיה בכל רחבי העולם.

הספר מתאר את חייהן של ארבע נערות מתבגרות שנולדו למשפחת מארץ' המשכילה שירדה מנכסיה: מאג המעודנת והאצילית, ג'ו הנערית וחובבת הספר, בת הביישנית והצנועה ואיימי המפונקת ובעלת הכישורים החברתיים. הן מתחברות עם שכנן לורי - תיאודור לורנס - בן עשירים רב פעלים, נמרץ ומלא חוש הומור, שנהפך לחברה הטוב של ג'ו ולחביבן של כל בנות משפחת מארץ'. כולן עוברות דרך ארוכה (עשר שנים בין הפרק הראשון לאחרון) מתחילת ההתבגרות - התקופה שבה האידיאלים והדימוי העצמי מתחילים להתעצב - ועד השלמתה, שבה האדם הבוגר מצליח ליצור הרמוניה מסוימת בין אופיו, יכולותיו וכישוריו ובין שאיפותיו וגישתו הפילוסופית לחיים.

עתה פירסמה הוצאת ידיעות ספרים תרגום חדש של קלאסיקת הנעורים הזאת. באופן כללי, תרגומים מחודשים לקלאסיקות הם תמיד דבר מבורך, שכן הם מאפשרים לקהל חדש להיחשף ליצירות ראויות. כך נוצר גם שיח מחודש בנוגע לערכים שמבטאת היצירה, מה שמאפשר בחינה מרעננת של השינויים העוברים על התרבות שאנחנו חיים בה. עם זאת, קשה להימנע מכמה טענות, שאמנם מתייחסות להוצאת הספר הספציפית הזאת, אבל אפשר להחיל אותן על מיזמים רבים בתרבות הספרים בישראל.

*

נתחיל בתרגום: תרגומה של שרון פרמינגר, מהפוריות והמוצלחות במתרגמים הישראלים כיום, הוא אכן קולח ומותאם לעברית העכשווית, כפי שמצופה מתרגום חדש. הקריאה בו, בייחוד לאדם שכמותי (העותק הישן בהוצאת יבנה של "נשים קטנות" הוא מהבלויים והמרופטים בספרייתי), יוצרת חוויה מחודשת ומהנה של קריאת הקלאסיקה, ואף הסבר לכמה מושגים ארכאיים מהמהדורה הישנה. אלא שלדעתי האישית - ויש היאמרו הריאקציונרית - תרגומים מחודשים רבים של קלאסיקות בשנים האחרונות חושפים תהליך שעובר על השפה העברית, שבעיני יש בו היבט מצער: העברית הספרותית, שהצטיינה בעושרה ובעסיסיותה, עוברת אותו תהליך שעובר על העברית המדוברת כבר עשרות שנים - תהליך של סטריליזציה ואינסטרומנטליזציה, שהופך את השפה לכלי להעברת מידע הרבה יותר מאשר כלי להעברת הלך רוח של אדם או תקופה.

רבות מבנות דורי גדלו על התרגום המקסים, ואכן המיושן במקצת, של שלמה ערב. נכון, "עצלן" הוא תרגום מדויק יותר ל"Lazy" מ"נרפה" (בשמו של הפרק שבו איימי מוכיחה את לורי על יאושו הזועם והבלתי מענטשי לאחר שג'ו סירבה לאהבתו). אלא שבמלה "נרפה", לטעמי, יש הרבה יותר שאר רוח. כך, למשל, גם הכינוי שמכנה בו ג'ו את לורי, שבתרגום החדש נהפך ל"ילדון שלי" האמהי משהו, במקום "נערי" החברמני בניחוח המיושן (במקור "My boy"). כשאיימי פונה אל בעלה בתואר "My Lord", והיא כמובן מתבדחת, בתרגום הישן היא אומרת "אדוני ואלופי", תרגום שמשמר את ההלצה המובלעת בפנייה המכובדת מדי, ואילו בתרגום החדש היא אומרת "נסיך שלי", שיכול להתפרש כסתם ביטוי חיבה של נשואה טרייה ונלהבת.

הדוגמאות הן רבות ואולי אף נוקדניות מעט, אך יש בהן להצביע פחות על איכות התרגום של פרמינגר ויותר על התהליך, הבלתי נמנע כנראה, שעובר על העברית הספרותית. לו היתה תרבות תרגום בישראל - כלומר כזו שבה תרגומים משובחים ייחשבו בעצמם לקלאסיקות (לא רק "יבגני אונייגין" של שלונסקי או "איליאדה" ו"אודיסיאה" של טשרניחובסקי), היו בידיעות ספרים משקיעים בתיקון ובעדכון של כמה מושגים ארכאיים לגמרי שבתרגום הישן ומוציאים אותו כך מחדש. לי נדמה שגם קהל הקוראים וגם היצירות עצמן היו יוצאים נשכרים מאופן חשיבה כזה.

עיצוב העטיפה חושף את יחסם של המו"לים או העורכים למה שהם בעצמם מכנים קלאסיקה: זה זמן מה שבהוצאות רבות בארץ פשט המנהג הבלתי תרבותי בעליל לא לציין בשום מקום את שם האמן החתום על היצירה המעטרת את הכריכה, וכך נעשה גם כאן (כך לדוגמה ב"תולדות היופי" של אומברטו אקו בהוצאת זמורה-ביתן, במהדורה הראשונה של "חלון פנורמי" מאת ריצ'רד ייטס בהוצאת אחוזת בית ובמהדורה המחודשת של "איש קטן, לאן?" בהוצאת זמורה-ביתן). זאת ועוד: במהדורה החדשה, הציור שבכריכה - הנראה כשייך לזרם הפרה-רפאליטי - מנותק לחלוטין מהתקופה, המקום והמעמד שאליו השתייכו גיבורות "נשים קטנות". הוא מתאר כמה נערות המסבות לתה באווירה דקדנטית בסגנון המעמד הגבוה של תחילת המאה ה-20 (אם באירופה ואם באמריקה), סיטואציה רחוקה מאוד באווירה שלה מהמנהגים מצניעי הלכת של בני משפחת מארץ'. נדמה כי מי שבחר את העטיפה הסתפק בעובדה שמצא ציור יפה של נערות, "מפעם", ובכך גילה בערות, רשלנות וזלזול במחי ציור מקסים ולא רלוונטי אחד.

*

אבל הדבר המקומם מכל בהוצאה החדשה של ידיעות ספרים הוא אחרית הדבר. העורכת רינת פרימו משתמשת בשלל קביעות, שהנחרצות שלהן לכל הפחות מעוררת תמיהה. היא כותבת על הסוף העגום לדעתה של "נשים קטנות", שבו ג'ו מתחתנת עם מר בר, המבוגר ממנה ב-20 שנה, ופותחת אתו בית ספר לילדים מוזנחים. לתחושתה של פרימו, אלקוט בחרה בסוף זה כדי שהספר יתקבל בקרב קהל הקוראות השמרני של אמצע המאה ה-19. לא רק זאת, אלא שהיא טוענת כי אלקוט עשתה כאן מעשה של התחכמות: במקום להשיא אותה ללורי, הצעיר, העשיר והחתיכי, היא מחתנת אותה עם בר "הזקן", כביכול כדי לשכנע את קוראותיה שהנישואים הם פשרה. לו היתה ג'ו מתחתנת עם לורי, היה הסוף הזוהר מפצה על אובדן החירות האמנותית, אבל מכיוון שהיא נישאת לבר הקוראות נוכחות במחיר הכבד שאשה יוצרת משלמת כשהיא מוותרת על עצמאותה.

פרימו מוכיחה את ג'ו על שנטשה את הכתיבה כמשאת הנפש העיקרית בחיים, וטוענת: "הדרך להיות סופרת אינה להיתקף ענווה בריאה ו'לחכות עד שאבין'. הדרך העדיפה היא לכתוב זבל ועוד זבל ועוד זבל, עד שבתהליך אטי, מסתורי ושברירי, תהליך שקל מאוד להפריע לו ולרמוס אותו, משהו שם נדחס והופך ליהלום". זו קביעה שסופרים רבים ודאי יחלקו עליה; היא שבה ומכנה את בר דמות אפרורית, "דב שמכרכר סביב ג'ו", ואת נישואיה של ג'ו אתו כהחמצה וויתור כואב. לדעת פרימו, הרוב המכריע של הקוראות נשאר עם טעם חמוץ בשל בחירותיה של ג'ו.

בעיני, לכנות את פרופסור בר דמות אפרורית ולטעון שנישואיה של ג'ו הם פשרה נראים כפספוס מוחלט של "נשים קטנות". שוב ושוב מודגשת התמה המוסרית העוברת כחוט השני לכל אורכו של הספר - האמונה בטוב לב כמעלה החשובה והיקרה ביותר בבן-אנוש, החשובה יותר ממעמד, יופי, כבוד, ידע ואפילו חוכמה; וכן האמונה כי אהבה בחייו של כל אדם - כן, גם אם הוא אשה עצמאית וחושבת - היא הדבר החשוב מכל, יותר מנוחות כלכלית, מעמד או הצלחה מכל סוג שהוא. אף תיאוריית מגדר לא תשכנע אותי כי אלקוט שזרה אותה רק כדי לעמוד בתקנים המוסריים המחמירים של זמנה. ג'ו אינה "מתפשרת" כשהיא מתחתנת עם בר - היא נישאת לאהבת חייה: אדם עדין, טוב לב באופן קיצוני כמעט ובעל אינטלקט מפותח ביותר.

לאלקוט גם לא היה שום דבר נגד רווקות. כבר בתחילת הספר גברת מארץ' אומרת לג'ו: "עדיף להיות רווקה מאושרת מאשר רעיה אומללה או נערה בוטה שמחוללת מהומות כדי למצוא בן זוג"; באחד הפרקים האחרונים בספר, כשג'ו מהרהרת באפשרות שתיעשה "אשה ערירית" שהעט הוא בן זוגה, הסיפורים הם ילדיה והתהילה - אם אכן תגיע מתישהו - תהיה קצרה ומאוחרת מדי, אלקוט ממשיכה לתוך מה שהיא עצמה מכנה "הרצאה" (ובתרגום הישן "הטפה") על אנשים עריריים וההתעלמות והזלזול הלא-מוצדקים שהם נאלצים לספוג מצד החברה, נושא שאלקוט הכירה מקרוב בוודאי, שכן היא עצמה לא נישאה ולא הולידה ילדים.

זכותו של כל אחד לפתח אילו תזות שהוא רוצה על "נשים קטנות". אלא שמבחינת אחריות המו"ל והעורכים, ראוי היה בעיני, אם כבר מוציאים את "נשים קטנות" מחדש בתופים ובמחולות, לתת אחרית דבר מושכלת ונרחבת על אלקוט עצמה: על רקעה התרבותי ומשפחתה, שהיתה השראה למשפחת מארץ'; על אביה ורעיונות החינוך החדשניים שלו (הוא זה שהטמיע רעיונות כמו טיול שנתי, שיעורי התעמלות והפסקה גדולה במערכת החינוך האמריקאית), על ההוגים הגדולים שלאורם התחנכה (ראלף וולדו אמרסון והנרי דייוויד תורו, למשל), על הסופרז'יסטיות המסורה שלה (היא עברה מבית לבית כדי להחתים גברים ונשים על עצומות לתיקון חוקי שוויון הנשים והיתה האשה הראשונה שמימשה את זכות ההצבעה לבחירות במחוז מגוריה - קונקורד), על הרומן שלה עם בן דמותו של לורי, לדיסלאס ווסניבסקי - צעיר פולני שאתו התחברה בעת טיולה באירופה, ועל עבודתה הספרותית לפני "נשים קטנות" ולאחריו.

באופן זה היתה ההוצאה מעניקה פרספקטיווה רחבה ליצירה המשפיעה הזאת וליוצרת החשובה שלה, ומרחיבה את השכלתן של הקוראות הצעירות והבוגרות גם יחד. זאת במקום לכפות עליהן תיאוריות שכבודן במקומן מונח, ועם זאת הן מתאימות יותר לקורס מתקדם על נראטיב ומגדר מאשר לאחרית דבר של ספר נעורים, בייחוד כשהתחושה היא שהמסקנות מאלצות את הספר להתיישר לפי התיאוריות, ולא להפך. אחרית דבר מפורטת ומעניינת על אודות לואיזה מיי אלקוט היתה נותנת את הכבוד הראוי לסופרת הראויה, וכן מעניקה איזושהי משמעות אמיתית למשפט הבומבסטי (והקצת מופרך) על הכריכה האחורית: "ספר שאין ראוי ממנו לתואר קלאסיקה".

Little Women \ Louisa May Alcott



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו