בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פותחים ספר: ימי שני כחולים | ארנון גרונברג

הסופר ההולנדי ארנון גרונברג כתב את רומן הביכורים שלו "ימי שני כחולים" (מהולנדית: אירית ורסנו, בבל) כשהיה בן 22 בלבד. הספר, שמציג דיוקן עצמי זועם של אמן התחפשות צעיר הנושא את שם המחבר, כולל אהבה נכזבת, שתייה, שוטטות, עבודות מזדמנות וביקורים תכופים ברובע החלונות האדומים

תגובות

אבא שלי סחר בבולים. מכל מקום, זה מה שאמא שלי ואני חשבנו. אמא שלי סיפרה לי שלאבא שלו היה בית מרקחת. בית מרקחת על עגלה. האיש הסתובב כל היום ברחבי ברלין עם העגלה. "יום אחד מצאו אותו מת על העגלה הזאת", היא אמרה, "אבל זה לא היה בגלל הנאצים מה-SA, זה היה בגלל הוודקה". אחר כך הוסיפה: "ולהורי היתה חנות רהיטים, ואחרי כן אפילו שתיים, אבל פרוטה לא קיבלנו תמורתן, אפילו לא פרוטה".

בדיסלדורף גרנו בבית מלון שעל אחד מקירותיו היה תלוי מין לוח זיכרון: כאן עברו על המשורר היינה הצעיר שנים מאושרות. כמובן שהיינו חייבים לצלם אותו, כשאני עומד מתחתיו. הוא שיגע אותי לגמרי, המשורר היינה הצעיר.

כשהייתי ביסודי הצטרפתי לפעמים לנסיעות של אבא שלי. הוא אף פעם לא נסע לזמן רב, ליום או יומיים לכל היותר. ברכבת היינו אוכלים כריכים של נקניק כשר, שאבא שלי הכין במו ידיו. אבל גם נקניק לא כשר אכלנו והמון לביבות ועוגות. לדעתו זה היה לא פחות טעים מארוחה מבושלת. הוא היה נפגש עם אנשים בבתי קפה. מזג האוויר היה חם. לבשתי את המכנסיים הקצרים שלי. לאבא שלי היתה קרחת. כולם חשבו שהוא סבא שלי. הם שאלו: "אז מה, מטייל עם סבא שלך?" היינו נכנסים לבית קפה ושם חיכה לו האיש שאיתו קבע. גם הוא זקן וקירח. הם שתו וודקה. לי הזמינו גלידה, תמיד גלידה. הם שוחחו ביניהם במשך שעות.

אבא שלי אף פעם לא רצה לגלות לי על מה הוא דיבר עם האנשים הקירחים ההם. כשהיינו מסיימים בבית הקפה, היינו הולכים ללונה פארק. אכלנו שם נקניקיות חזיר. אבא שלי אמר שאלוהים לא מתרגש מאיזו נקניקיית חזיר אחת. אולי אלוהים לא, אבל אמא שלי כן. בערב היינו הולכים שוב לבית קפה ופוגשים שם עוד איש אפור כזה, אחד שבקלות היה יכול לשחק את אלוהים בסרט סוג ב'. הם שוב שתו וודקות. אבא שלי היה נסער. השיער שלו נראה כמו קש. הוא האריך אותו מאוד, כדי לכסות בו את האזור הקירח שבראשו, אבל כשהוא היה נסער, השיער היה גולש על העיניים שלו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו