בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד" מאת פרידריך ניטשה | הבשורה על פי ניטשה

יש לנהוג בכתביו של ניטשה בדיוק כפי שנהג עם החיים והעולם: הוא לא ראה בהם מוצר מוגמר אלא טקסט ספרותי הנברא כל רגע מחדש

תגובות

כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד

פרידריך ניטשה. תירגמה מגרמנית: אילנה המרמן. עם עובד, 473 עמ', 94 שקלים

כמה ספרי פילוסופיה נולדו מאהבה נכזבת? "כה אמר זרתוסטרה" הוא אולי היחיד. ב-13 במארס 1882 פגש פרידריך ניטשה לראשונה את לו סלומה. זה קרה ברומא. הוא היה פרופסור לפילולוגיה בן 38, שנטש שלוש שנים קודם לכן את משרתו באוניברסיטת באזל עקב בעיות בריאות והחל לנדוד במטרה להגיע לשלוות נפש (שלא מצא עד אחרון ימיו). היא היתה בתו בת ה-20 של גנרל רוסי, ששיגעה את כל הגברים בסביבתה בתאוות החיים והדעת שלה. הפילוסוף הגרמני התאהב כמעט בן רגע והציע לה נישואים. כבר מזמן חפץ ברעיה שתשמש עזר כנגדו בחייו הבודדים. היא סירבה מנימוקים כלכליים והציעה קשר מסוג אחר: עבודה, לימודים ומגורים בשלישייה עם ידידם המשותף פול ריי. התוכנית אמנם לא צלחה מעולם, אך שימשה השראה לספר הטלנובלי המביך, הנצלני והכה פופולרי של ארווין יאלום, "כשניטשה בכה".

כדרכם של חיכוכי אוהבים, חלוקות הדעות בנוגע לנסיבות הרומן, האם היה באמת או התקיים רק בדמיונו של האוהב. מה שבטוח הוא שסלומה שברה את לבו של הפילוסוף, שבדצמבר אותה שנה כתב לחבר: "אני זקוק לחומת מגן נגד הבלתי נסבל מכל". שבועיים אחר כך כתב - בעשרה ימים אקסטטיים - את חלקו הראשון של "זרתוסטרה". בשלוש השנים הבאות כתב בדם לבו את שלושת חלקיו הנוספים, שפורסמו בנפרד ולא זכו לתשומת לב מיוחדת (החלק הרביעי אף הודפס על חשבונו של הפילוסוף). רק ב-1892 קובצו למהדורה אחת.

הספר, שזוכה עתה לסיבוב שלישי בעברית (לתרגומה הנוכחי של אילנה המרמן קדמו תרגומיהם של דוד פרישמן וישראל אלדד), מפגין כתיבה תרפויטית, שהרי אם לקיום האנושי יש הצדקה רק כתופעה אסתטית, אפשר להשתמש בכתיבה יוצרת כתחבושת לנשמה.

מכין את השוט

"כה אמר זרתוסטרה" היה התנסותו הראשונה של ניטשה במה שמוגדר "ספרות יפה". זרתוסטרה, הנקרא על שמו של מייסד הדת הפרסית, הוא ספק נביא יודע-כל ספק מטורף תמהוני. במלאות לו 30 ויתר על חברת בני מינו לטובת התבודדות במערה, ובה גיבש במשך עשר שנים את משנתו על תחלואיו של המין האנושי. כבר בפתח הספר מתגלים עקבות הלב השבור של מחברו: זרתוסטרה מחליט לנטוש את בדידותו ולשוב להתערבב בין הבריות, אך אלה שמים אותו ללעג ולקלס כשהוא נושא באוזנם את בשורתו. בהמשך העלילה הוא שב אל מערתו ואל חיי הפרישות עם חיותיו, אחר כך מנסה שוב את מזלו בין בני אדם, וחוזר חלילה, בעוד הוא משנן ללא הרף את משנתו לעצמו או לשומעים הנקרים בנדודיו.

אחרי שנפרדים מההקשר הרומנטי והנרטיב הפרוזאי, אפשר למצוא ב"זרתוסטרה" את תמצית תפישותיו של ניטשה על החיים, על המוות ועל מה שביניהם. נקודת המוצא היא מרד בכל הקיים: בסיפורים, בשיטות, בדתות ובאידיאולוגיות המשקרות את עצמן לדעת, בנחמות השווא שאנחנו ממציאים כדי לחבוש את פצעי החיים בעידן שאחרי מותו של האלוהים.

מעל לכל ביקש ניטשה לשחרר את בני מינו מהרעב לאמת אחת גדולה המכילה את כל התשובות, בין שקוראים לה אלוהים, מוסר או חוקי הטבע. לצורך כך הוא מתמסר לבחינה פסיכולוגית, תרבותית והיסטורית של ההתנהגות האנושית על כל תנוחותיה: המוסכמות, הדעות הקדומות, החלומות והקפיצים הלא-רציונליים העומדים מאחורי מניעיהם החבויים של מעשי האדם, כפרט וכחברה.

ראשית, ניטשה מבקש לחשוף את ערוותם של ערכי המוסר היהודי-נוצרי במרחב שבין הציווי הקדמוני "ואהבת לרעך כמוך" לבין ערכי החמלה, הרחמים והעזרה ההדדית שהיו בעיניו של דארווין מותר האדם על שאר ברואי העולם. הסימפטיה הטבעית של אדם לחברו לפי דארווין היא לניטשה לא יותר מאשר אוסף התניות מוסר מלאכותיות, הכולאות את האדם ברשת חובות ונוגדות את ציוויו האינסטינקטיבי האמיתי לקדש קודם כל את חייו שלו.

"זרתוסטרה" הוא אפוא ניגודו המוחלט של הצלוב הנוצרי. במקום להיצמד לקביים מטאפיסיים המספקים אשליות שווא באמצעות ערכים מוחלטים, אמות מידה נשגבות ודיברות אלוהיים, מציע ניטשה את "הרצון לעוצמה" כעיקרון מכונן לחייו של "העל-אדם" - צמד מושגי המפתח של משנתו. למניעת אי הבנה הוא מבדיל בין הרצון הנפסד לכוח חומרי-פיסי (kraft) לבין עוצמה רוחנית (macht), שהיא סימנו של האדם החופשי באמת, המשוחרר מאזיקים של ממון, דעת קהל, מוסר, אידיאולוגיה וכיו"ב. תכונתו העיקרית של העל-אדם היא יכולתו לרקוד על פי תהום ולקבל את החיים כפי שהם, בצורתם ההיולית: עיוורים, חסרי משמעות והיגיון ובלתי ניתנים להכללה, ולו מן הטעם הפשוט ש"אין דבר כזה: הדרך".

בין המטרות המסומנות והמפורסמות ב"זרתוסטרה" נמצאות גם הנשים. ב"דמדומי שחר" ו"המדע העליז" היו כבר מרגליות חימום, אבל דומה שפרשת סלומה חלבה את בלוטות הארס של הפילוסוף עד טיפתן האחרונה. החל בקביעה כי "טוב יותר ליפול בידי רוצח מאשר ליפול אל תוך חלומותיה של אשה מיוחמת", דרך האבחון הפסיכו-גינקולוגי "האשה הכל בה פתרון אחד, לאמור: היריון", וכלה בציווי הקטגורי המפורסם ביותר: "אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" אך לא רק נשים, גם שאר בני מינו של ניטשה מעוררים בו סלידה. הוא מדמה את חברתם לזבובים בכיכר השוק. אין פלא שבשובו אל מעון בדידותו בהרים הוא מכריז: "סוף סוף נגאל אפי מריח המין האנושי כולו".

כמו כל סופר גדול, יצר ניטשה ב"זרתוסטרה" מתאם מושלם בין תוכן לצורה, בין המסר למוסיקה, מה שיוצר קריאה הדומה לצעידה במבוך מראות. הן בגלל היותו איש של מסכות, סתירות וחרטות, שהתפלסף עם פטיש - כלשון אחד מספריו - וחתר ללא לאות תחת רעיונותיו שלו; והן בגלל סגנונו המשתלח, הרהבתני, האסוציאטיבי והפרגמנטרי, שדיבר פילוסופיה בשירה, וחרץ לשון לנפיחותה המיובשת של הפילוסופיה האקדמית. כך מתקבל בספר דיוקן רב סתירות של מגלומן עם רגשי נחיתות; נרקיסיסט פאתטי, שכישלונו האומלל לפשר בין אידיאות לחיים האמיתיים גרם לו להחליף מצבי צבירה בין אופוריה לדיכאון; להיות אנושי, אנושי מדי, שרגע אחד תוהה "האם לא איוולת היא להוסיף לחיות", וברגע אחר מרגיש שהוא על גג העולם, שכאילו נברא רק בעבורו: "האין גבול גועש סביבי, החלל והזמן זוהרים לי הרחק-הרחק". לכן על הקוראים להבין את ניטשה בניטשיאנית, לנהוג בכתביו בדיוק כפי שנהג עם החיים והעולם: הוא לא ראה בהם מוצר מוגמר אלא טקסט ספרותי הנברא כל רגע מחדש, כי ככה זה כשצוללים אל אוקיינוס הלא מודע.

נשלח אל החזית

ניטשה לא היה אנונימי בחייו, אבל כגאונים רבים לא זכה לקטוף את פירות תהילתו. רק אחרי מותו ב-1900 החל שמו להתפרסם. במלחמת העולם הראשונה כבר הודפסה מ"זרתוסטרה" מהדורה מיוחדת של 150 אלף עותקים שחולקו לחיילים הגרמנים בחזית, יחד עם "פאוסט" של יתה והברית החדשה, ובאמצע המאה כבר היה ספר פולחן של מתבגרים, לא רק בגרמניה. קריאה מחודשת בספר אמנם אינה מספקת את הריגוש הראשוני שהצליף בוודאי בקוראיו לפני עשרות שנים, אך דווקא העובדה שהרעיונות שעולים ב"זרתוסטרה" נשמעים היום משומשים כל כך, שלא לומר בנאליים, מדגישה את חלחול השפעתו לחדר המורים ולמילון המושגים של התרבות והשיח המערביים.

ניטשה הטרים זרמי מחשבה ואמנות כמו פוסט-מודרניזם, דקונסטרוקציה, פסיכואנליזה, סימבוליזם ואקספרסיוניזם. תובנותיו מבעבעות כמעט מכל שורה שכתבו מקס ובר וזיגמונד פרויד, תומאס מאן, פוקו, ברגסון, דרידה ורבים אחרים. שלא לדבר על שלל פרשניו ומאמציו, כולל מסלפיו - בראשם קלגסי האידיאולוגיה הנאצית, שניכסו את רעיונותיו לפי דרכם, תוך עיוותם של מושגים כמו "רצון לעוצמה", "מוסר אדונים" ו"על-אדם".

זה לא היה מפתיע את ניטשה. ההוגה שביקש להמציא מחדש את החיים ללא צללי אלוהים, שסלד מכל פולחן באשר הוא, זיהה את הפוטנציאל הטמון ברעיונותיו, על ההרסנות שבהם. ב"הנה האיש", הספר שסיכם בו את חייו ויצירתו סמוך להתמוטטותו הנפשית ב-1889, חזה באינסטינקט נבואי מצמרר את מחזה האימים שיעלו בני עמו כמה עשרות שנים אחר כך: "יודע אני מה גורל צפוי לי. יבואו ימים בהם שמי יהא מזכיר משהו מזעזע, משבר שלא היה כמותו עלי אדמות... אני מלא אימה ופחד פן באחד הימים יכריזו עלי כעל קדוש: מבשר טוב אנוכי כאשר לא היה מעולם, ומשימות גבוהות אנוכי יודע... ועם כל זאת בהכרח גם איש האסונות אנוכי. כי בהתנגש האמת בשקר בן אלפי השנים, צפויים זעזועים, צפויה עווית של רעש אדמה... תהיינה מלחמות, שכמותן לא נודעו עלי אדמות".

Also sprach Zarathustra: Ein Buch fur Alle und Keinen \ Friedrich Nietzsche



תצלום ארכיון: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו