בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היברו פבלשינג קומפני" מאת מתן חרמוני | כוכב בשמי מנהטן

הרומן החדש של מתן חרמוני מחייה את עולמם של מיליון וחצי יהודים צפופים בניו יורק, הזקוקים לסופר שיספר להם שהם יכולים להיות אמריקאים

תגובות

היברו פבלשינג קומפני

מתן חרמוני. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 270 עמ', 89 שקלים

כשישראלים חושבים על שנות ה-20, הם עשויים לחשוב על העלייה השלישית, שהביאה לארץ ישראל 35 אלף יהודים והעלתה את מספר היהודים בה ל-90 אלף. אלו נתונים מרשימים בלי ספק, אבל כדי להציב אותם בפרופורציה יש לזכור, כי "בשנת 1920 נעשתה ניו יורק למטרופולין של העולם היהודי. מבחינה מספרית בלבד היא היתה לריכוז העירוני הגדול ביותר בתולדות היהודים. יותר ממיליון וחצי יהודים, כמעט 90% מהם מהגרים או בני מהגרים ממזרח אירופה, התגוררו אז בעיר הזאת... המהגרים היהודים, דוברי יידיש, רובם בעלי השכלה אלמנטרית, היו רוב ברבעים המאוכלסים בצפיפות שבהם התגוררו. הגדול שבהם היה הצד המזרחי התחתון של מנהטן, שבו הצטופפו 1.5 מיליון יהודים בשטח של כשני קילומטרים וחצי רבועים" (אריה גורן, "זמן יהודי חדש", כרך ג', עמ' 363). לשם השוואה, בתל אביב של ימינו חיים כ-440 אלף תושבים.

בתוך השטייטל הענקי הזה במנהטן היו כמובן קוראים וסופרים. בכמה מהם, מקצתם בדויים ומקצתם ממשיים, עוסק הרומן הראשון, המרשים, של מתן חרמוני. יש דרגות של שיכחה, ובתהום הנשייה יש מדורים עמוקים יותר ועמוקים עוד יותר. כוונתי לסופרים שלא רק שאין קוראים אותם, גם שמם אינו ידוע עוד. מי זוכר את ישראל אפרת, אברהם שוער, הלל בבלי, צבי-יהודה רייניש, בנימין נחום סילקינר ובן-דודו הנודע לא פחות, אהרן דוד מרקסון? אלו, ורבים אחרים (טננבוים, בלושטין, שמ"ר, זליקוביץ), הם סופרים יהודים, טובים יותר ופחות, שהיגרו ממזרח אירופה לארצות הברית בראשית המאה ה-20. אגב, אין ולא היה מעולם סופר בשם צבי-יהודה רייניש. המצאתי אותו. אם לא הרמתם גבה בתמיהה למקרא שמו, סימן שתחושתי ביחס לתהום הנשייה אינה מופרכת. על אבנר טננבוים שמעתם? את "דער שטומער בעטלער" ("הקבצן האילם") קראתם? ב-71 חלקים נדפס לו "הקבצן". רבבות קוראים נהו אחרי הסיפור בהמשכים. כיום כל פרקיו נגוזו כעשן.

ספרו של חרמוני הוא גם משל היסטורי על תרבות המצליחן הספרותי ורבי המכר. כמה מהסופרים הללו מתרועעים יחד במסעדה בניו יורק ברומן הזה. זו נקודה חשובה, מפני שהזכרת השמות האזוטריים הללו ברומן עכשווי מעלה מיד את השאלה מי הקוראים המיועדים: מי ייהנו מתיאור ישיבה סביב שולחן אחד של סילקינר ומרקסון עם גיבור הרומן הבדוי, מרדכי שוסטר? הרי סילקינר ההיסטורי ממשי לא יותר ולא פחות בעבורנו משוסטר הבדוי. איני מעוניין להשיב לשאלה, אלא לתאר חוויית קריאה: במקרים רבים מאוד ברומן של חרמוני הרגשתי כמי שמביט בציור שנעשה ביד בוטחת, אבל מבעד לווילון. במלים אחרות, יש חסימה וריחוק בסיסיים בין העולם המתואר בספר הזה ובין הקוראים בישראל. ההתגברות על הריחוק הזה היא ההישג הגדול של הרומן של חרמוני, אבל היא מעוררת גם שאלות.

אבל לפני השאלות - כמה מלים על הסיפור. אפשר לסכם את ציר העלילה המרכזי כך: דרכו של סופר יידיש מ"כוכב בשמי מנהטן" עד לנייר מקומט בסל האשפה בבית אגודת סופרי יידיש בתל אביב. הגיבור, מרדכי שוסטר, הוא ב-1912 "סופר היידיש המפורסם ביותר בניו יורק", וזאת על שום יצירתו "מיסס אנני פיידזש", כלומר "גברת אנני פייג'".

זה סיפור מופרך על בחורה יהודייה שלמדה את אמנות המחול משפחה אפרו-אמריקאית. שוסטר כותב ספרות "שונד" (מקור המלה "שונד" בסירחון העולה מעור של נבלה, "ספרות זבל"). אין פלא שהוא עולה לגדולה: מתפקיד של סדר דפוס הוא נהיה סופר עשיר.

הרומן מגולל את נדודיו בארצות הברית, את סיפור יחסיו עם בנו (דרך נקודת המבט של הבן, המתלונן לפני פסיכיאטר על אביו, הסופר) ועם רעייתו, ועוד. כבר בתחילת הרומן מתאר חרמוני באופן ברור את אחרית חייו הסוערים של הסופר שוסטר, שהוא יליד 1888 (אגב, שוסטער, ביידיש, משמעו סנדלר, שם מצחיק לסופר). עם מותו מגיעה ידיעה אל בית אגודת סופרי יידיש. זהו בית לייוויק ברחוב דב הוז בתל אביב. מזכיר האגודה מקבל את הידיעה, שוקל לרגע אם לפרסם מודעת אבל, ומכריע בסוף להשליך את המברק לפח ולחסוך את דמי המודעה. זאת הברקה מקאברית של חרמוני, מכיוון שכבר בתחילת הסיפור (עמ' 14) ברור שהררי הנייר שייכתבו בשנים רבות של קריירה ספרותית מובילים כולם אל סל הניירות של בית לייוויק.

זה מקאברי, מפני שקימוט הנייר הזה מקפל בתוכו את קימוט הניירת של עולם שלם של ספרות יידיש. הרומן הזה מחליק, לשעה קלה, את הנייר המקומט הזה ומחייה את העולם הספרותי והחברתי של אותם מיליון וחצי יהודים צפופים, הזקוקים למשל לסופר שיספר להם, כמו שוסטר, כי הם יכולים להיות אמריקאים ולהצליח.

המכשיר העיקרי של חרמוני הוא סגנוני. הוא יצר בספר עברית שנעה על סף התקנית, עברית שמאזכרת מלים טיפוסיות ביידיש ("ככה" הממיר את "אזוי"), ומתייחסת למבנים תחביריים ולדרכי מחשבה של יידיש ("עדיף שתתחתני עם רוצח ולא תקראי את הדבר הזה", עיסוק בכסף בזמן ה"שבעה"). כך, הינכם מרגישים בעת הקריאה כמעט כקוראי טקסט מתורגם. וכאן אני חוזר לשאלת הריחוק שהזכרתי קודם.

כבר בתחילת הרומן, בטקס קבורתו של הסופר שוסטר, מסופר כך: "השכנה החטטנית... ודאי אמרה לעצמה", ושוב, "בינה לבינה ודאי אמרה השכנה". המלה הזו, "ודאי", מצביעה על משהו עקרוני. קשה לחשוב על בלזק, למשל, המסייג כך את יכולתו לדעת בוודאות את מחשבותיהם של תושבי פאריס. ההשערה בדבר מחשבותיה של השכנה מסגירה מרחק שיש בין הסופר ובין העולם המתואר בספר. הוא לא שוחה במים האלו, אלא מכיר אותם ממחקר (חרמוני הוא גם חוקר ספרות וההקשר של הרומן הוא ההקשר של מחקריו).

למרות המרחק, מלאכת ההקמה-מחדש של התפאורה האמריקאית והספרותית נראית משכנעת. יש לחרמוני כמה הברקות, כמו הפניית ביקורת שכתב ברנר לכותב אלמוני ב"המעורר" אל משורר בדוי ברומן. כך, ב"תכסיס" זעיר משלב חרמוני את המשורר הבדוי שלו במארג הספרותי של התקופה. אמנם זוהי בדיחה פנימית של חוקרי ספרות עברית, אבל גם להם מותר להתבדח, חי נפשי.

בקיצור, ככל שמדובר בשחזור של תקופה ושל רוח תקופה, הרומן הזה הוא הישג, ודאי אם זוכרים כי מדובר ברומן ראשון למחברו. אבל הצד השני של הצלחת השחזור נוגעת לשחזור מסוג אחר - שחזור של עולם רגשי. ועולם רגשי אי אפשר לשחזר בספר, אפשר להעניק לו מן הרגש שבהווה. נדמה לי שחרמוני נמנע מזה מפני שהשקיע את עיקר כישרונו בבניית ה"תפאורה".

אם נשווה את הרומן של חרמוני לרומן יהודי-אמריקאי אחר המתרחש באותו אזור ממש במנהטן, כמו "Call It Sleep" (תורגם על ידי אברהם קדימה כ"ואולי שינה", 1934) של הנרי רות, יתברר ההבדל. גם הרומן של רות עסוק בהקשר החברתי והעירוני של ה"גטו" היהודי במנהטן, אבל גם בחיי נפש מפורטים ובמצוקה רגשית מעובה. גם תיאור המרחב, אגב, מפורט ו"צפוף" יותר. גיבוריו של חרמוני שרויים אף הם במצוקה, אך זו כמעט שאינה מבעבעת וגולשת מעבר לסיר הסגנוני המכסה את הרומן.

ההבדל בין רות לחרמוני הוא שלזה האחרון אין, ולא יכול להיות, ידע אישי והזדהות חריפה עם העולם המתואר. בכך דומה "היברו פבלישינג קומפני" לספרים אחרים מהעת האחרונה, כמו ספרו של ניר ברעם על מלחמת העולם השנייה וספרו של רון לשם על איראן.

תופעה דומה ניכרת באמנות הפלסטית המקומית - אמנים רבים כיום מציירים תצלומים או דימויי אינטרנט, ולא דברים שחוו ישירות. איני עוסק כאן באיכות היצירות, אלא מצביע על תופעה תרבותית עקרונית, של יצירה המבוססת באופן מכריע ולפעמים בלעדי על תיווך, מחקר, או תחקיר - להבדיל מאמנות המבוססת על חוויה אישית.

הסגנון המעניין שהמציא חרמוני לצורך שחזור התקופה הוא בדיוק הדבר שיוצר חציצה רגשית ביני ובין העולם שברומן. כך, הופך ההישג הספרותי גם לנקודת חולשה. דווקא מפני שהמספר שלו כל כך בולט בסגנונו הקליל, המשועשע, הוא אינו יכול, ואולי אינו רוצה, להתעכב על עולמם הרגשי של גיבוריו. כן: הם בוכים, הם מתרגזים, אבל לרוב התנודות הרגשיות חולפות להן ברצף מרוחק. למשל, "אין מה לומר; סיפור עצוב. באמת. טרגדיה. נחום צובלפלאץ, הלב נשבר". ברור שהמלים "טרגדיה" ו"הלב נשבר" אינן טראגיות ואינן שוברות לב. כך גם סיפורו של ארווין, בנו של שוסטר, נשמע בשיחות מבדחות עם פסיכיאטר קצת אהבל, הקשר שמעקר את האפשרות לשמוע שיח אינטימי מפי דמות חשובה ופגועה, דמות שחייה נהרסו, במידה רבה, בידי הספרות.

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



תמונת שוק ברובע היהודי. מתוך הספר: How the Other Half Lives, ג'ייקוב ריס, 1890



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו