בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השיר ששר החתול לציפור

לאורך שירי "ארבעים", מאיר ויזלטיר יורד ועולה שוב ושוב בין הנמוך לגבוה, בחיפוש אחר המקום של המשורר ושל השירה

תגובות

ארבעים, מאת מאיר ויזלטיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 134 עמודים

"ארבעים", ספרו של מאיר ויזלטיר המאחד בתוכו שני ספרים קודמים של המשורר - "אי יווני" שפורסם ב-1985 ו"מכתבים ושירים אחרים" שראה אור ב-1986 - פותח בחרדה ומסתיים בשקיקה. הוא מתחיל למעלה, ב"טונים גבוהים" כפי שאומרת השורה הראשונה, וביונה ה"כלואה בחלל גג רעפים", ומסתיים למטה, בחתול "מלא כיסופים וקוממיות" הנמצא על הארץ, למרגלות עץ בוגנוויליה שבראשו שני בולבולים. אמנם "נפש החתול יוצאת אל הציפורים", אך בכל זאת

אין הוא מנסה לטפס. ניסיונו בגן

אומר לו את האמת:

לעולם לא יניח כפו על הבולבולים האלה.

אבל אין לב לוותר, ביחוד על השקיקה.

ושורה זו חותמת את הספר.

השילוב בין הגבוה לנמוך, המוצא ביטוי בוטה בשיר הזה, בין התוכן והלשון הגבוהים לבין הדמויות הנמוכות שחוות ומבטאות אותם, בין התסכול האנושי העמוק לבין החיות המוגבלות שמייצגות אותו, אופייני לכל שירי הספר: כך בשיר "סונטה, שדי הקוקסינל", שכבר כותרתו מאחדת בין הסונטה, הצורה הקלאסית הגבוהה שיש בה הקפדה קיצונית על המשקל והחרוז, לבין הקוקסינל. בהמשך, דרכי הביטוי הגבוהות של הדובר ניצבות בניגוד מובהק לעצם הנאמר: הדמות הגברית המתוארת "צולעת בלי תפונה" ומדומה ל"גימוד של אטלס המכתיף" בטרם תיכנס אל החצר שבה "נמכר לחלוח של קירבה", שם תוכל "למוץ בסתר משהו חמים", שנחשף רק בשורה האחרונה של הסונטה בתור "שדי הקוקסינל המולחמים".

באופן דומה, גם בשיר הפותח את המחזור "אי יווני", שברי הבקבוקים הפזורים על שפת הים של תל-אביב מדומים לחרוזי זכוכית של מחרוזת קרועה של אלה שרועה; גם ב"מונולוג של דאדא החתול" קיים אותו הפער, כאשר דאדא מתאר את עצמו כמי שהיה "מזיין ולא אוכל" ובאותה נשימה גם מעיד על עצמו: "התכתשתי על עטיפה צואה של חבילת מרגרינה ונקוטתי מפני מרק דשן". "מונולוג של דאדא החתול", מהיפים בשירי הספר, מאחד בתוכו את היונה של השיר הראשון ואת החתול הכמה של השיר האחרון; במלותיו של דאדא עצמו: "והייתי גם הוזה, אורב על מעקה הגג ליונים נוחתות".

אין אלה הפעמים היחידות שבהן שתי החיות הללו מופיעות בספר. "ארבעים" רווי בחתולים ובציפורים. צמד החיות הזה מופרד תמיד באמצעות המרווח בין השירים ובאמצעות המרחב בתוך השירים עצמם. הפרדה זו משקפת את המרחק הבסיסי, שכמעט תמיד אינו ניתן לגישור, בין הדובר לבין מי שהוא מצוי ביחסים עמו: האם (שמתה), המשוררים המתחילים (שמלכתחילה לא חלמו על שירה אלא "על מרפקים"), ובעיקר האשה - או הנשים - בשירי ה"מכתבים". בדומה ל"זוגיות" העקרה של החתול והציפור, גם ביחסיו של הדובר עם סביבתו קיימת תשתית אלימה, אך לא שם נמצא המוקד. המוקד מצוי בבדידות.

ברוב ההיקרויות של המלה "ציפור" בספר "ארבעים" מינה הדקדוקי הוא זכר. זו תופעה יוצאת דופן לא רק ביחס לעברית של ימינו אלא גם ביחס לרבדים הקדומים ביותר של הלשון. בכל המקרא המלה "ציפור" היא ממין נקבה, פרט למקום אחד, בתהלים ק"ב: "דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות: שקדתי ואהיה כצפור בודד על-גג". הן הקאת הן הכוס שייכות לקבוצת ציפורי הלילה הטורפות, החיות בעיי חורבות ומשמיעות קול נהי ויללה. הדובר בתהלים, שמדמה עצמו לציפורים אלה, מקשר בין חוויית האבל והיגון לחוויית הבדידות. הציפורים הללו נמנות עם העופות הטמאים, מה שצובע את תחושת הבידוד של הדובר המקראי והוויזלטרי בגוונים של מוקצות ונידוי. השימוש היחידאי בלשון זכר למלה "ציפור" מדגיש את העובדה שהציפור הוא גבר, בו בזמן שההימצאות על הגג מדגישה את היעדר הזוגיות: הדובר אינו נמצא עם בת זוגו בקן.

אך בדידותו של הדובר השירי בספר אינה קשורה בהכרח לזוגיות, ובמידה רבה הזוגיות הבעייתית, הכושלת או הנעדרת, היא מקרה פרטי בלבד לעיקרון הכללי של עמדת המשורר-האמן בעולם. המצורר (האמן שהוא משורר או צייר, בשיר "מצוררים") הוא חי-מת, המתהלך בעיר אשר "מתחזה כמתמסרת לו ומחכה בסבלנות מתחנחנת לרגע המתוק / שבו תבעט לו בביצים בעקב נעלה הדקיק"; בית ביאליק מתפורר בסמוך לבית "על שם אשת המשורר", אשר הומה מבאי החוגים לקשישים לצד "פעילות מגוונת לנוער ולנשים"; המשורר הפוליטי אינו ישן בלילות בשעה שהאחראים ישנים או מתנערים מאחריות. זו גם הסיבה לקינה בעקבות שורותיו של פאונד, כאשר הדובר אומר "אוי לשירה שבה / פרחים על ייאושם של משוררים מניחים משוררים בלבד".

המקרה היחיד של תקשורת - בין שני אמנים, מופסאן וסווינברן - מתרחש בים, בשיר "שחייה וטביעה". אך הדיאלוג מתקיים רק לאחר ההצהרה "משוררים אינם יודעים לשחות. הם חוששים / מפני מהילת המלים במים" - הבאה אחרי אזכור המקרה של המשורר הרומנטי שלי, שדינו, כדין "מי שמצפצף" על הכלל ומעז לשחות, היה מוות בטביעה. סווינברן, לעומת זאת, לא רק שלא מת בשחייה, אלא שמרגע שפגש את מופסאן "המשייט במפרשית / שלושה מילין מחופי הריביירה", דיבר תוך כדי ששחה שלוש מילין לחוף. "אבל / איזה מין משורר הוא סווינברן?" שואל הדובר.

גם בקובץ "אי יווני" נשזרים יחסי הגומלין בין הגבוה לנמוך בהקשרים שונים. כך מוצג הניגוד בין "האי שלנו", שמגפי ההיסטוריה כמעט דילגו מעליו, לבין "הגיאולוגיה" אשר "פערה פה אפל מתחתינו". בשיר "הרעפים" מופיעים הרעפים בתור "מגיני הבית ממעל" מפני גשמים, ברד ורוחות, "אך לא ממעל / נפתחה הרעה. האדמה, / האדמה מתחת מעדה".

ציר דומה משורטט בשיר השלישי מתוך קבוצת השירים הפוליטיים "נשכחות מקיץ 82'". הדובר, הפונה אל הנמען בשורה הראשונה ואומר לו "עצום את עיניך ונסוק לאטך לצפון", מכנה אותו "בן-עוף יהודי שכמוך". המלה "עוף" כאן היא במובן של ציפור, כמו ב"שיר הנודד" של דוד שמעוני הפותח במלים "מי יתנני עוף / ציפור כנף קטנה", והדובר, המצווה על הנמען לנסוק צפונה "עד שתנחת על החול היוקד של צידון", מתווה את מהלך המטוסים הישראלים שהטיסו את החיילים לצידון בזמן מלחמת לבנון הראשונה. ויזלטיר משלב כאן את מוטיב הציפור הטבעית עם מוטיב הציפור המלאכותית - המטוס - כדי להדגיש את המפלצתיות הלא-טבעית של העושים במלחמה, שאינם מתעכבים "לא לשלום, לא למדון".

אך הציר מטה-מעלה אינו רק תימטי ומבני. הוא גם ציר פואטי, במובהק ובמודע, כפי שניתן ללמוד מהפרק הארס-פואטי "בית ספר למשוררים". השיר "מלה על חריזה" משרטט את הקו האנכי מטה-מעלה בצורה ברורה. הוא פותח בשורות "בבואך אל החרוז, חשוב על צמרות. / הצמרת אינה היער; / היער מלופת באדמה", כאשר תיאור היער מתחיל למטה: "היער הוא חרקים, נברנים, / חזזית, פטריות, טפילים, / מטפסים". המלה האחרונה כאן מרמזת על הכיווניות שבה המבט נע ו"מטפס" מעלה יחד עם הצמח המטפס, ומיד אחריו מופיע הצירוף "עופות / השמים מעל", ואחריו המלה "צמרת". הצמרת, כפי שמציינת השורה השנייה, אינה היער, אלא הניגוד העליון והנעלה של התחתון והנמוך, וזו הסיבה שעל המשורר הבא אל החרוז לחשוב עליה. עם זאת, את הצמרת-החרוז, ובהשאלה את השירה כולה, אפשר - וצריך - להבין רק על רקע היער. שכן החרוז אינו רק מסמן פואטי; הוא גם מסמן אתי, כפי שמבהירות שלוש השורות האחרונות של השיר: "צמרת העץ הבודד נרשמת בזיכרון, / אבל ביער אינה אלא / סימון של ענווה במרומיה".



מאיר ויזלטיר בבית ביאליק. אין לי תער



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו