תכלת

למאיר ויזלטיר, במלאות לו שבעים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

1.

הנה הגשם, לשון מלקקת, רטבה, קרה, חלף

ועוד מעט יחרך בשדות שרב את הפרחים. העצים

ירעדו לרגע בפריחה חורת. אין לנו באמת אביב

אלא חיוך קצר בין עונות. כבר מרס. לאט לאט

אוכל המות כמו תולעת חרישית את התשוקה

לנסע, את התקוה להגיע, את הגעגוע. אז יכרסם

גם ברצון לחיות. אבל הדם החם, הטוב, עוד מלבה

את הזקפה, השנים נושכות עד זוב. השתיקה ממררת

לטוב. איזה מין זמנים הם אלה כאשר שירה פוליטית

מכסה על פני מה שאי אפשר לכתב? אהבת אשה

בשר, נשמה, חדירה, שאגה אדירה אדירה ושקט.

אחרי החשכה מבליח כח, בין תכלת ללבן, ושוב

חשכה. אל ידוה לבנו, גם כאשר יחשכו עינינו.

בחשכה.

2.

לפעמים, לא כחגלות עפות ברעש מבין עצים

בלילה, נצא ממחבואינו, לחוד, למקום מפגש.

וכמו עברינים מדברים על הכל, אף פעם לא על

העקר. שנאה משתפת יכולה לפרנס שעות של

ידידות. (וכתוב: כל תלמיד חכם שאינו נוקם

ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם), אבל כמו שתי

דבורים בתוך פרח מפיח אנחנו מפיקים דבש.

בשתיקה. יהיו לנו עוד ספרים, עד פנסיה מדשנת

יפזלו הסריסים, יבלבלו במח, פנקסי בעד ונגד.

אין מתקנאים בהם, כתוב, לא בנחש קטן ולא

בתלמיד קטן. וזכר בחשכה, יותר מכל, את מה

שנאמר: "גופו דומה לים ועולה אחד לשבעים

שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".