בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תכלת

למאיר ויזלטיר, במלאות לו שבעים

תגובות

1.

הנה הגשם, לשון מלקקת, רטבה, קרה, חלף

ועוד מעט יחרך בשדות שרב את הפרחים. העצים

ירעדו לרגע בפריחה חורת. אין לנו באמת אביב

אלא חיוך קצר בין עונות. כבר מרס. לאט לאט

אוכל המות כמו תולעת חרישית את התשוקה

לנסע, את התקוה להגיע, את הגעגוע. אז יכרסם

גם ברצון לחיות. אבל הדם החם, הטוב, עוד מלבה

את הזקפה, השנים נושכות עד זוב. השתיקה ממררת

לטוב. איזה מין זמנים הם אלה כאשר שירה פוליטית

מכסה על פני מה שאי אפשר לכתב? אהבת אשה

בשר, נשמה, חדירה, שאגה אדירה אדירה ושקט.

אחרי החשכה מבליח כח, בין תכלת ללבן, ושוב

חשכה. אל ידוה לבנו, גם כאשר יחשכו עינינו.

בחשכה.

2.

לפעמים, לא כחגלות עפות ברעש מבין עצים

בלילה, נצא ממחבואינו, לחוד, למקום מפגש.

וכמו עברינים מדברים על הכל, אף פעם לא על

העקר. שנאה משתפת יכולה לפרנס שעות של

ידידות. (וכתוב: כל תלמיד חכם שאינו נוקם

ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם), אבל כמו שתי

דבורים בתוך פרח מפיח אנחנו מפיקים דבש.

בשתיקה. יהיו לנו עוד ספרים, עד פנסיה מדשנת

יפזלו הסריסים, יבלבלו במח, פנקסי בעד ונגד.

אין מתקנאים בהם, כתוב, לא בנחש קטן ולא

בתלמיד קטן. וזכר בחשכה, יותר מכל, את מה

שנאמר: "גופו דומה לים ועולה אחד לשבעים

שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו