בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני יכול להחזיר לך את השינה, אבל הסיוטים יישארו תמיד

בקריאת כתב היד זיהיתי בתוכי את הזעם הכבוש של הגבר הקורבן, גיבור הרומאן של אלה מושקוביץ-וייס, שמופנה בכל עוצמת טירופו נגד הנשים בחייו

תגובות

דברי הלילות, מאת אלה מושקוביץ-וייס, הוצאת ידיעות ספרים, 2011, 219 עמודים

לפני כשנה קראתי את הרומאן הקודם של אלה מושקוביץ-וייס, "כתוב בים", וחלמתי על סרט שאעשה לפיו. עכשיו אני קורא את ספרה החדש, "דברי הלילות", ואני חש צורך לסמן משפטים וצירופי מלים שלוכדים את עיני, שלא אשכח. אולם ככל שאני שוקע לתוך דמותו של יהושפט, שנפצע קשה בפיגוע, יש לי פחות סימונים. כשאני מגיע לסוף אני חוזר להתחלה ומכיר את הגיבור בפעם הראשונה. במקום עמד ריח חריף של אבק שריפה, היו "פצועים מדממים, גופת חברו המשוסעת, ריח הדם באויר... יהושפט הפסיכיאטר אומר למטופל שלו, חייל שנפצע במלחמה: ?זה לא יעבור גם אחרי עשרים שנה'. החייל שואל: ?גם אתה נפצעת בקרב?' יהושפט לא עונה על שאלתו: ?אני יכול להחזיר לך את השינה, אבל הסיוטים יישארו, תמיד'. ?אתה לא נחמד', משיב החייל, ?אבל אני מאמין לך', ואז מבטיח לו הפסיכיאטר: ?אני אשיב לך את כל מה שאיבדת'".

כמה מדויק: היעדר, אובדן, חוסר, התשוקה שלעולם לא תתממש - להשיב את מה שאבד בפציעה. זה השיח המוכר על זהות גברית פוסט-טראומטית, וברומאן "דברי הלילות" הדימוי הגברי הפגוע מושלך על דמויות שתי נשים. האובדן האמיתי של הגבר הפצוע הוא אובדן צלם אנוש, והתחליף הוא קול בעל צליל חדש ומהפנט הבוקע מגרונו. הפסיכיאטר הנכה מדבר בקול נמוך, מפתיע, שאותו "עיבה והחליש... פיתל והחליק עד שדמה לשמיכת פוך ורודה". בעיניים גבריות, מה יותר נשי מ"שמיכת פוך ורודה"? שמיכת פוך שעוטפת גוף אשה.

קולו החדש של רופא הנפש, קול מוזר ומשכר, וכן מראה פניו שהושחתו בחומר הנפץ שפוצץ המחבל המתאבד, הם מעטפת לסיפורן של שתי נשים: האחת היא אהובתו ליה, והשנייה היא חוקרת המשטרה אידי. הפסיכיאטר חשוד ברצח, אולם הסיפור הוא לא סיפור פשע. אומר החייל: "הייתי מפקד טנק... טעיתי בדרך... הטיל חדר לתוך הטנק... ראיתי את הבטן שלי חתוכה... ראיתי חלק מן הכתף ומהזרוע של..." - זו גם לא נובלה על טראומה, אשמה וכפרה.

במשפטים שמורים היטב, בשפה רזה, בצירופי לשון ייחודיים, אלה מושקוביץ-וייס פורשת הוויה של נפגע טרור. אולם בו בזמן היא מגוללת את מוטיב האשמה המטאפיסית שמופיע בנובלה "הנפילה" של אלבר קאמי: את קוצר היד, את האי-אפשרות להציל אפילו נפש אחת. גיבורו של קאמי, המשפטן הפריסאי המצליח, נותר אדיש לנפילה של אשה צעירה לנהר הסן, והמלים שנעתקו מפיו חוזרות אליו רק בסיום הווידוי: "הו אשה צעירה, השליכי את עצמך בשנית אל המים - שתהיה לי הזדמנות חוזרת להציל את שנינו!" כמוהו גם יהושפט נכסף לשווא לחזור אל הרגע שבו אהובתו מועדת ונופלת מגובה הבניין אל מותה, לחזור לרגע הנפילה על מנת להציל אותה ואת עצמו.

ברומאן "דברי הלילות", הנפש שלא זוכה להצלה היא נפשו של רופא הנפש. הפסיכיאטר, שגופו הוכתם לתמיד בחומר הנפץ, המבעיר וחורך את העור והבשר, וצורב בפניו את חוק העולם שבצלמו נברא, יוצא לשוטט בעיר ונקשר לאשה החיה בין צללי הקולנוע. הוא אורב לה ופוגש את ליה, אשה אוורירית, סדרנית בסינמטק שנעה בקלילות מול המסך, מרחפת בין ג'ולייטה מסינה לבין מרלין מונרו, עד שהיא נצמדת אל יהושפט בכסות החשיכה שמסתירה את צלקתו. אלא שפני הצלקת הם הפגימה והפצע שאליו היא מסתחררת ונשאבת בעוצמת סופה, עד שהיא נספגת בעולם האורצל המשורטט באכזריות על מסך עורו של יהושפט.

הפגיעות הנפשית שלה מהדהדת עם הפציעה שלו, וכך, כמו צמד רקדני בלט מתואמים היטב, הם חגים יחד במחול המוות. אולם ליה לא נעלמת. כמו דרך מראה אפלה, הפסיכותרפיה שמכתיב רופא הנפש מפרקת אותה ומחברת אותה מחדש, מחזירה אותה לעולם בדמותה של אידי, חוקרת משטרה קשוחה, שהיא צדה האפל של ליה הבהירה. כמו איזולד הלבנה, ליה נותרת במסתור שלה, ומשם היא מבליחה מדי פעם לרגע חטוף להשמיע את "דברי הלילות", את קול האנימה שלה, באוזני הפסיכיאטר שעכשיו לאחר מותה הוא כה צמא לשוב ולגעת בה.

בקריאת כתב היד זיהיתי בתוכי את הזעם הכבוש של הגבר הקורבן, שמופנה בכל עוצמת טירופו נגד הנשים בחייו. בדרך להרס האשה המקננת בתוכו, היעלמותה של ליה האהובה מולידה את אידי הקשוחה שאוצרת בתוכה את הכאב החרות בבשרו של יהושפט. בצווארה של אידי יש צלקת שפועלת כמו זריקת חיסון ומגוננת עליה מפני האלימות של יהושפט. הרעל שנוסך קולו פעל את פעולתו על ליה, עד שהיא נעלמת אל הלימבו, אותו מקום שיצר דנטה ובו נמצאים המלאכים הנייטרליים, לא אלוהים ולא שטן.

הגבריות המשחרת לטרף מבקשת למצוא בכל אשה יופי אלוהי או רוע שטני ולהכחידם אחת ולתמיד. קרב האישיות בין החוקרת לפסיכיאטר החשוד ברצח אהובתו לא ייפתר. מעבר לחזות הקשוחה ולבדידות המעוצבת היטב, אידי החוקרת נקשרת בעבותות של שותפות גורל עם החשוד, ועל כן מתקשה לסגור את התיק על סמך עדות עצמית מרשיעה. יהושפט משדר לה על תדר הקורבן, וכמו גלדיאטור מאומן לוכד אותה ברשתו. אם להנחית או לא את מכת החסד, הקיסר מסתיר פנים, לא מאותת באגודלו.

"דברי הלילות" הוא רומאן של מראות משתקפות, צלילה אל נבכי הנפש באמצעות ציור בצבעים חריפים, פיקרסקי בנועזותו, של עולם פנימי גברי והשלכותיו ההרסניות על העצמי ועל האחר המוחלט שלו, האשה. הירידה לשאול הגברי והשיבה ממנו מעניקים לרומאן עומק, מבט נשי הסובב סחור סחור, הולך ומתגבה כמו מדרגות ספירלה עד שהוא מקיף את גופו העירום של הגבר על מבושיו. ואז, לקראת סוף פרשת האהבה עם ליה: "הביטה בו וראתה, בפעם הראשונה - (שכן, בפעם הראשונה לא ראתה כלל) - את הכוויות... על עור מבעבע" - וגם הוא "נתקל בראי וקפא כאילו ראה עצמו בפעם הראשונה". האם, כדברי המשורר ת"ס אליוט ב"ארבעה קוורטטים" (אני מצטט מן הזיכרון), "לא נחדל מחיפושינו, ובסופם, כשנחזור לאן שהתחלנו נכיר את המקום בפעם הראשונה"? מהו אותו מקום שעכשיו, עם תום כל חיפושינו, נכיר בפעם הראשונה? האם זה הפצע, מכוות הזיכרון שממנה לא יהיה לאן להימלט?



אלה מושקוביץ-וייס. נשי יותר משמיכת פוך ורודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו