בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | הייתי זורה לרוח שאלות ציפור

תגובות

מאיר ויזלטיר בבית ביאליק בתל-אביב, 27.1.2011

הנה הוא המשורר מאיר ויזלטיר בן השבעים, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2000. ברוב עם ובהדרת כבוד מקבלים אותו באולם הדחוס של בית ביאליק בתל-אביב כמה עשרות אנשים ומארחת אחת, קרן קוך, שמכריזה בהתלהבות ש"לא בכל עשור יש לנו הזדמנות להיפגש עם משורר ענק, מי שהביא את הסימפטיה לעיר תל-אביב". מיד אחר כך ויזלטיר מודה ל"בית ביאליק על שאיפשרו לי לעשות שטויות ולדבר על שירה כמו שעשו בשנות השישים ולא כמו בערב שירה כמקובל היום עם כל הפירוטכניקה", ואז הוא מתחיל לדבר על שירתו; מספר על הנסיבות שבהן נכתבו שיריו ועל מסע השירה רב השנים שעבר בחייו.

כל זה באמת עובד יפה; הקהל קשוב לדבריו ומרבה לצחקק לנוכח אימרות הכנף של המשורר. בתחילה ויזלטיר מבקש "לכבות פלאפונים", ואחר כך, כשמישהו שוכח לעשות כן וצליל המכשיר נשמע, המשורר מתרעם ונוזף בקול: "ביקשתי לכבות; מה אתם רוצים, שאני אחתוך את האף שלי עם תער?" הקהל מופתע אך המשורר ממהר להרגיע: "אין לי תער", ושוב הקהל צוחק. המשורר קורא משיריו, ונדמה לי שתוך כדי הקריאה הוא מוצץ סוכרייה בפיו. אחרי כל שיר שמוקרא בפאתוס גדול הקהל מגיב במחיאות כפיים מנומסות, וכך חולפות להן שעה, שעתיים, שלוש שעות של דיבור מתגאה של המשורר על יצירתו וחייו הסוערים; כעת פונה ויזלטיר לשבת מאחורי שולחן שניצב במרכז הבימה. הוא מסיר מעליו אגרטל עם פרחים אדומים, מביט בקהל ואומר: "עכשיו אתם צריכים לשאול אותי שאלות".

הקהל, צייתן שכמותו, ממהר לשאול על החבורה של וולך, ויזלטיר והורביץ; על שירת המחאה של ויזלטיר; על יחסו לשירת נשים; על משוררים שהשפיעו עליו ועוד; פתאום מישהו מן השורות הראשונות שואל: "איזה משורר חי, צעיר, אתה מעריך?" ויזלטיר משיב כי הוא לא האיש הנכון לשאול אותו שאלה מן הסוג הזה משום שהוא כבר איבד את הסבלנות והיכולת להעריך משוררים צעירים. ובכל זאת, הוא אומר, "יש משורר צעיר אחד שאני מעריך, וזה חזי לסקלי" (שמת ב-1994). השואל ממהר להגיב: "שאתה ערכת את ספר המבחר משיריו, ?באר חלב באמצע עיר'". ויזלטיר מהנהן בראשו.

אז קורה גם לי דבר מוזר. בדיוק כמו ויזלטיר, גם אני מאבד את סבלנותי - לא חלילה למשוררים צעירים או לשירה חדשה, אלא דווקא לויזלטיר ולדבריו. אני קם ויוצא מן האולם, פוסע על השביל המוביל אל היציאה. מולי חולף המשורר הצעיר יונתן ברג. התלתלים הזהובים שעל ראשו כמו נושאים תחינה אל כוכבי השמים שיאירו את דרכו אך מבטו נעגם ועצוב. לשמחתי, אני נזכר בשיר נפלא משלו שקראתי לאחרונה, "נתיב מאיר" שמו, והוא ניתן לו על שם ישיבה של הזרם הדתי-לאומי.

השיר מופיע כראשון מתוך חמישה שירים של המשורר הסלעי המצוין הזה, שפורסמו כולם בחוברת "הקול החדש" של הליקון (2011, עמ' 17): "כשהייתי מונח קשה / בפתח בית המדרש, ונכסס בי / חלקי השוקק / ורבבות שאלות פרחו בי / כעונה עצובה. / מכה בבטון האפור, / נחבט בסורגי לימוד, / הייתי זורה לרוח / שאלות ציפור / מלבן עצמי בתעניות חול, / במסכים עמוסי בוהק עור, / גולה בתורות חשכה, / בבתי מרזח של סחופי רוח. // והייתי מדמה עצמי / לחרס נשבר, / לתל עזוב בריות, / לחיה המקוננת לירחי המדבר. / מתנפץ לתוך חומות משפחתי, / והן בצורות, אבי חנוט במולדתו האבודה, / שפת קרח כבדה: דגל ומגל. / אמי רצופת דיבורי גאולה, / עונדת תכשיטי חינוך לשלושים / עם, ארץ, תורה, הכלל לפני הבן. // והייתי לוחש את הלך לך, בותק חבלי / מצוות, משלח, מפרשי קשים / מפגין יחיד של שלכת ונדודים".

אכן נדרשת סבלנות רבה לקריאת השיר הזה. הרי יש כאן "רבבות שאלות" ו"שאלות ציפור" ו"תורות חשכה" ויש כאן "בית מדרש" ו"בטון אפור" ו"סורגי לימוד", והמשורר מתדפק עליהם כיחיד נאבד מול רשות הרבים של העולם הדתי לאומי מזה והעולם החילוני הנפרץ מזה ומאחוריו שפת אביו החנוטה ולפניו שפת אמו החונכת והוא צריך לבחור בין העולמות וזה קשה, כל כך קשה שאמנם נדרשת סבלנות גם מן הקוראים כדי להבין את קושי הבחירה ולהקשיב לזעקתו. ובכן, אני מאחל לכל משורר, ותיק כצעיר, חתן פרס ישראל לשירה כאלמוני, שתמיד תהיה לו הסבלנות לקרוא שירים כאלה, שמא תאבד לו סבלנותו ודמותו תהפוך לאנדרטה שקולה קפא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו